ערוך לנר יבמות שלב

ועיין בשבועות (דף מ"ו) דראה שיצא בכלים תחת כנפיו מוקי ג"כ בכלים שאין דרכם להשאיל ולהשכיר

בד"ה איבעית אימא. ולעולם לא חיישינן לשאלה: וכ"כ הר"ן והריטב"א ונ"י דלה מסקנא לא חיישינן לשאלה ושלכן פסקינן הכי אבל ק"ל מגמרא דשבועות ודף מ"ו) שהזכרת לעיל דמוקי בכלים שאין דרכם להשאיל ודוחק לומר שזהו דלא כהלכתא וכן קשה ממה דאמרינן ב"מ (דף קט"ז) רבא אפיק זוגא דסרבלא וכו' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אלמא דחיישינן לשאלה, אכן באמת לענ"ד אפשר לומר דגם להך תירוץ דכליו בחיוורי וסומקי חיישינן לשאלה דמהיכי תיתי נאמר דלא חיישינן דהא אנו רואין שדרך להשאיל והא דהוצרך לאוקמי' בחיורי וסומקי היינו משום דלהתירוץ הראשון צריך לדחוק דהך כליו דמתניתן דאין מעידין איירי רוקא בדבריה שעשויין להשאיל וזה מיייתרינן בתירוץ איבעית אימא די"ל דאיירי בסתם כלים אבל לעולם לכ"ע חיישינן לשאלה בדברים העשויין להשאיל

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' מהא דתנן מצאו בחפיסה די"ל דחפיסה ודלוסקמא הם כלים העשויין להשאיל ובזה כ"ע אית לי' דחיישינן לשאלה, ולפ"ז לדינא י"ל דגם לפי המסקנא חיישינן ויש נפקותא טובא בדיני עגונה בזה, ועיין בב"ש וסי' י"ז ס"ק ס"ט) שרצה להוכיח מהתוספ' דהיכי דלא מצרכינן לאוקימתא דשאלה לא חיישינן לשאלה וא"כ ה"ה אי אמרינן סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה, אכן לענ"ד אפילו להתוס' לא מוכח הכי דודאי להך אוקימתא דאבעית אימא בחיורי וסומקי שפיר הוכיחו דלמסקנא לא חיישינן לשאלה דאל"כ למה חזר מתירוצו הראשון ומה מרויח בתירוצו השני אבל למ"ד סימנים דרבנן דלא איירי כלל משאלה שפיר י"ל דס"ל דחיישינן לשאלה כמו למ"ד סימנים דאורייתא אבל לפי שהוכחתי בזה אפילו להך תי' דאיבעית אימא י"ל דס"ל דחיישינן לשאלה ומרויח דלא נצרך לאוקמי' כלים דמתניתן רוקא בכלים שדרכם להשאיל

בד"ה למימרא: ותנן נמי אין מעידין על הגוסס: לא מצאתי לא במשנה ולא בתוספתא כן וצ"ל דמפרשי מה דקתני אין מעידין עד שתצא נפשו על הגוסס אכן ק"ק לתירוץ ר"י דפריך ממגוייד דומיא דגוסס דלפרוך מגוסס גופא דקתני ראשון במתניתן קודם מגוייד דמתניתן קתני אין מעידין על הגוסס והתם משמע דגוסס לא חי וזה לא מתורץ בתי' הגמרא וא"ל דודאי רוב גוססין לא חיים אבל מכ"מ אין מעידין על הגוסס כיון שהמיעוט אפשר שיחי' זמן רכ אבל התם קמ"ל בגוסס שמת לאלתר דלא נאמר להחשיבו כמת שיטמא דז"א דא"כ דהכא איירי בגוסס שאפשר שיחי' א"כ גם מגוייד אפשר כן דהא קתני גם הכא מגוייד דומיא דגוסס ואכתי מאי פריך

בד"ה אלא מעתה. לשמואל דחשיב לי' מת קפריך: הלשון אלא מעתה לכאורה לא משמע כן דא"כ לפרוך מיר אשמואל דהכא, ונ"ל דאשמואל דקאמר מעידין לא פריך די"ל דדוקא משום דברח חשיב לא מת ודאי כיון דפרכס כ"כ ודאי מת ולכן א"ש דאינו גולה דע"י שחיטת סימנים לבד לא הי' בו כדי למות במהרה רק ע"י פרכוס וזה איהו הוא דעביד אבל מהא דיכתבו ויתנו פריך שפיר דאיך יתנו גט דלמא פרכס קודם נתינת הגט והוי כמת ואהא מתרץ דחי הוא וסופו למות פי' דאפילו פרכס מכ"מ חי הוא ולכן יתנו אבל מכ"מ מעידין משום דודאי ימות לבסוף והשתא מדלא קאמר דסופו למות אם פרכס הוי ס"ל דאפילו בלא פרכס אמרינן שימות ודאי וא"כ הוי כדי להמית ופריך יהא גולה ע"י ומשני דבאמת הוי כדי להמית אפילו בלא פרכוס אבל מכ"מ פרכוס מקרב המיתה וחיישינן דלמא פרכס וקירב מיתתו ולכן אינו גולה

בא"ד. דלישנא דוימות דכתיב: בכתובות בארו יותר דאף דבמזיד כתיב ג"כ מכה איש ומת מכ"מ במזיד לא בעינן שימות מיד ע"ש והטעם י"ל משום דבשוגג כתיב עתיד עם ו' המהפך דהיינו לשון עבר דמשמע שמת כבר דהיינו מיד אבל במזיד כתיב העבר עם ו' המהפך דפירושו עתיד דהיינו אף שימות לאחר זמן מכ"מ מעת שהכהו מכת מיתה חייב ואף דבמזיד כתיב ג"כ וימות רוצח הוא מכ"מ הרי כתיב שם או באבן יד אשר ימות בה הכהו דמשמע ג"כ לעתיד ולאחר זמן רק דוימות השמיענו דמכ"מ לא נתחייב הרוצח עד שימות הנרצח, ועיין בתוספ' שבועות (דף ל"ד) שכתבו דמה דמחלקינן בפרכס ובלבול רוח בין שוגג למזיד היינו משום דבגלות מייתרי קראי דכתיב כמה פעמים וימות ע"ש, אכן לענין שימות לאלתר אין לומר דכוונו התוספ' דילפינן מזה כיון דצריך למעט פרכוס ועוד דהרי עדיין לא ידע החילוק דפירכוס ואעפ"כ הי' ס"ד דבגלות בעינן מת לאלתר

בד"ה חיישינן. כגון דליכא בלבול דרוח: בכתובות עוד תרצו התוספ' דהא דחיישינן לבלבול הרוח אינו רק בשחט הסימנים, ומדברי הראב"ד (פ"ה מה' רוצח) יש ללמוד עוד תי' אחר לזה דהתם י"ל דאיירי דליכא חבלה כלל מבחוץ דלא מזיק לי' פרכוס ולא בלבול הרוח אבל לדברי התוספ' דהכא לכאורה ק' איך תלי קרא ביקום והתהלך בחוץ הא משעת פרכוס או מעת בא אליו הרוח כבר פטור הוא, ואולי י"ל דבאמת ה"ק אם יקום דהיינו פרכוס או אפילו לא קם רק התהלך ע"י אחרים על משענתו דלא פרכס מכ"מ נקה המכה כיון דהתהלך בחוץ דבלבל הרוח

דף קכ"א ע"א בגמרא מאי בינייהו: משמע דרב הושעי' תרתי טעמי אית לי' ומפרש מה נפקותא בין ב' הטעמים וכן כתבו התוספ' בגטין (דף ע') לחד תירוצא והשתא לפי מה דמשני בפרכס אפילו שחטי' בביתי' או בשחטו בברא אפילו לא פרכס אינו גולה מספק דשמא הפרכוס גרם או הרוח גרם, ומזה ק"ל אמה שכתב הרמב"ם (ה' רוצח פ"ה) לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש ה"ז גולה עכ"ל דמשמע דבחדא סגי לגלות והרי הכא משמע דדוקא תרתי בעינן, אלא דבלא"ה קשה לשון הרמב"ם שם דסותר רישא דדבריו לסיפא דברישא כתב אינו גולה שמא הוא קרב את מיתת עצמו או הרוח נכנס בחבורה והרגו ע"ש דמזה משמע באמת דתרתי בעינן אם יגלה שידענו בודאי שלא פרכס ושלא הרוח בלבלתהו וא"כ דבריו סותרים זא"ז ולכן ע"כ צריך להגיה בדבריו דמה שכתב או ששחטו צ"ל ושחטו, אכן ק"ל הרי לחי מה דאמרינן במכות (ב:) גלות היא לכפר וע"ש (י"א) בתוספ' ולכן מ"ט מספק אמרינן אינו גולה למה לא נימא דיגלה דליהוי לי' כפרה מספק ואפילו נימא כיון דילפינן חייבי גלות ממזיד בגז"ש דרוצח רוצח שם (דף ה') א"כ אמרינן כמו דבספק נפשות להקל ומספק לא קטלינן לי' פטור גם מגלות מספק אכתי יש להסתפק אם הרגו גואל הדם לרוצח כזה שיש ספק אם הנרצח פרכס או הרוח בלבלתו שמספק פטור מגלות אם נהרג עליו או לא אם נאמר דמספק לא נהרג דלמא הי' הרוצח חייב גלות ואז פטור גואל הדם כשהרגו בין שהרגו בדרך כדאמרינן שם (דף י') בין בשהרגו כשיצא לחוץ ועיר מקלטו כדאמרינן שם (דף י"א) או אי נימא כיון דמספק הוי פטרינן לי' מגלות הוי כשאר בני אדם ואם הרגו הגואל הדם נהרג עליו, ועיין ברמב"ם (ה' רוצח פ"ו) שמחלק בין הרגו באונס לבין הרגו בקרוב למזיד לענין הריגת גואל הדם דבהרג באונס נהרג גואל הדם עליו ובהרג בקרוב למזיד אינו נהרג דבשניהם אינו גולה וא"כ הכא יש להסתפק למאי מדמינן לי' וצ"ע

שם אינהו דעביד כמאן: ראיתי בשו"ת נודע ביהודה (מ"ק אהע"ז סי' כ"ח) שהאריך להקשות בזה היאך הי' המעשה או דראו שנטבע ואח"כ מצאוהו אחר ה' ימים והכירו אותו בטביעת עין מהיכי תיתי לומר דאחר הוא ואי דלא ראוהו שנטבע מהיכי ידע דאחר ג' ימים הי' ומכח קושיא זו רצה לפרש דאיירי שלא ראו שנטבע אלא שאדם א' העיד שאיש זה בסימן זה נטבע לפני חמשה ימים ועתה הכירוהו בטביעת עין ע"ש שרצה להתיר מתוך כך אפילו בלא ראו שנטבע וקרא זה הוכחה גדולה ומוכרחת וחלק על הטור, ולענ"ד זה אינו דמדברי הר"ת בספר הישר שהבאתי לעיל ידענו פשר הדבר שכתב דאיירי שלא הכירוהו בטביעת עין רק בסימנים ולפ"ז שפיר י"ל דאיירי שראו כשנטבע בדגלת אכן מטעם זה לא הוו יכולים להתיר אשתו דמים שאין להם סוף הוא ולאחר חמשה ימים מצאו נטבע א' שלי