ערוך לנר יבמות שכח

סברא זו דהרשב"א לא זכיתי להבין, ומה שדחק לו לחלק כן היא הקושיא שמקשה דלמה מקשה בב"ב דוקא לרב ולא ג"כ לשמואל ולענ"ד יש לתרץ זה דלשמואל לא קשה דאפשר דמוקי מתניתן כמ"ד דלמיתה חיישינן וא"כ חוששין ג"כ למפלת והרי בלא"ה מתניתן כסומכוס אתיא שהוא תלמיד ר"מ ור"מ ס"ל דחיישינן למיתה ועל כן מכח קושיא זו אין ראי' לחלק בין שמא תפיל לשמא הפילה, ועכ"פ י"ל דהתוספ' לא חלקו כן ולכן הקשה הרבינו אלחנן שפיר דהוי מיעוטא דמיעוטא, וגם מה שהקשה הרבינו אלחנן דת"ק וכו' לא קשה רק לשיטתו אבל לשיטת הרמב"ן דלתי' רבא אתיא מתניתן כרבנן לק"מ

בא"ד. וחזקה דחלב בחזקת היתר: לכאורה מזה אין קושיא דמה בכך דחלב יש לה חזקת היתר מכ"מ נאסר מטעם שהיא דבר המעמיד והקיבה אין לו חזקת היתר, וראיתי בתוספ' ע"ז (דף ל"ד) שהקשו התוספ' ג"כ קושיא זו ושם באמת לא כתבו כן אלא דעגלים יש להם חזקת היתר וגם תרצו שם קושיא זו שהניחו כאן בצ"ע, אכן לענ"ד בלא"ה יש לומר בישוב קושיתם שהרי נראה בפי' שמה דלא חייש ר"מ למיעוטא היכי דאיכא חזקה בהדי רוב הוא מטעם מיעוטא דמיעוטא וכפי הנראה שם המקשן אכתי לא אסיק אדעתי' דלא חייש ר"מ למיעוטא דמיעוטא א"כ ה"ה לא אסיק אדעתי' ג"כ לחלק בין היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט אי לא

בא"ד. איתרע לי' רובא כדאמר הכא הרא"ש הביאו הש"מ בכתובות (דף ט') כתב דלא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף אלא היכי שהרוב מתנגד לחזקה והחזקה לרוב באותו דבר באופן שכל א' מגרע כח האחר אבל לא בשה בשהחזקה בדבר א' והרוב בדבר אחר וכן הובא במחנה אפרים בשם הרשב"א דלר"מ לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא בשהחזקה מגרע כח הרוב, ולפ"ז י"ל קושית התוספות דבשלמא הכא החזקה שהיא זקוקה ליבם ואין הצרה מתעברת מתנגד לרוב מתעברת ומגרע אותו לכן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אבל התם החזקת היתר דחלב אינו מגרע הרוב דנשחט לע"ז ולכן לא שייך בזה סמוך מיעוטא לחזקה

בד"ה את שיש לה. אימא לר"י מאי קמ"ל אפשר לומר דרבותא קמ"ל דמרישא ה"א דלעולם צרתה מעידה לחברתה כדעת ר"א והא דזו אסורה מפני בעלה של זו ה"א דה"ט כיון דע"פ הדין אין אשה נאמנת לעדות רק משום עגונא התירו כדאמרינן לעיל (פ"ח.) ה"א דרק איסור א' התירו משום עגונא ע"פ עדות אשה או איסור א"א או איסור יבמה לשוק אבל ב' איסורים לא וכיון דברישא אסורה כל א' להנשא לשוק משום ב' איסורים לכן אינן נאמנות אבל היכי דליכא רק איסור א' ה"א דאפילו צרה נאמנת לכן אשמעינן בסיפא את שיש לה עדים דליכא רק איסור א' בכל אחת ואעפ"כ אינה נאמנת, א"נ י"ל דקמ"ל דאע"ג דאין לה עדים מותרת להנשא מכ"מ יש לה עדים אסורה דה"א דאחר שזו מותרת תהא גם זו מותרת אחר שנשאת האחרת דליכא למיחש עוד שבעלה חי קמ"ל דמכ"מ אסורה דחיישינן שמא תמות נפשי עם פלשתים קעבדה כדאמרינן בגמרא ואף דזה כבר שמענו מונתייבמו ומתו היבמים מכ"מ י"ל דלא זו אף זו קתני דבמתו היבמים הוי רבותא טפי דחיישינן דמשום תמות נפשי ע"פ תתייבם עתה וכמו שאכתוב לקמן, אכן מה דקתני בברייתא בגמרא לזו עדים ובנים וכו' שתיהן מותרות קשה מאי קמ"ל בין לפי תירוץ התוספ' בין לפי תירוצינו

בד"ה מאי טעמא ורבי אלעזר לא אסר: א"ל לפי מש"כ התוספ' לעיל (קי"ז:) דאפי' כשנשאת הכלה אסורה חמותה משום גזירה דלמא תנשא קודם כלתה א"כ מאי מקשו הכא לר"א די"ל דהא ע"כ ר"א לית לי' הך גזירה דהא מתיר לצרה כשהנסיב' היא ברישא, אכן הא קשיא מאי קושיא מהא דמת חמי' דתהי' מותרת כשאנסבה היא דמה דמיון יש בזה לצרה דבשלמא בצרה מותרת כשאנסבה היא דלא מקלקלה נפשה א"כ ודאי מת בעלה אבל מה ראי' יש כשתנשא הכלה למיתת חמי' שתהי' נאמנת על חמותה דלמא בעלה מת וחמי' לא מת, וי"ל דהנה כבר הבאתי לעיל (קי"ח.) ספק המ"ל אי אינה נאמנת הכלה לחמותה אפילו מת בעלה ודאי אי הפי' משום דרגש לה צערא דקאמר לעיל (קי"ז:) הוי דאמרי' לא בעלה מיית ולא חמי' מיית או אי אמרינן הך סברא אפילו בעלה מיית, ולפ"ז יש לפשוט דדעת התוספ' דלאחר מיתתו ודאי נאמנת על חמותה ולכן הקשו שפיר לר"א כיון דלא מקלקלה נפשה א"כ כשנשאת הכלה ודאי מיית בעלה וא"כ תהי' נאמנת גם על חמותה

בא"ד. ונראה לר"י דלא דמי: במהרש"א הקשה שהתוס' הי' להם להקשות מרישא דמתניתן דמת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה שבזה לא שייך תירוץ התוספ' ע"ש, והנה מתוספ' הרא"ש נראה דגם זה מתורץ בתי' התוספ' דכתב דלהס"ד דמקשן דוקא באינה מעידה רק על בעלה לבד נאמנת גם לענין יבמתה אבל במעידה עלי ועל צרתה אינה נאמנת עלי' וא"כ באמרה מת בעלי הרי מעידה גם על צרתה אבל מכ"מ יקשה קושית המהרש"א דלמה הקשו התוספ' ממתניתן המאוחרת ולא מן המוקדמת גם לא הבנתי תי' המהרש"א דאכתי יקשה דלפשוט הגמ' האי בעיין ממתניתן מדלא פליג ר"א אהך דצרתה אסורה ה ע"כ טעמו משום דלא מקלקלה נפשה דאי משום דצרה מעידה לחברתה אף דנשאת לכהן מכ"מ תהא נאמנת על צרתה, אכן בעיקר שוב קושית המהרש"א י"ל דמהך מתניתן לא תקשי' להו להתוספ' למה לא פליג ר"א די"ל דידע רבא הברייתא לקמן דפליג באמת ר"א אהך דין דצרתה אסורה רק דהי' מסופק אי טעמא דר"א משום דהותרה לבד או משים דהותרה ונשאת כדמסיק ולכן לא יקשה למה לא פליג במתניתן די"ל דמאי דשייר במתניתן תני בברייתא אבל אהך דמת חמי דאפילו בברייתא לא פליג הקשו שפיר

דף ק"כ ע"א בגמרא עם פלשתים: ק"ל מאי תמות נפשי ע"פ שייך בזה דהא אפי' לא תנשא היא עתה ליבם ותחשוב צרתה שבעלה חי מכ"מ לא תחדול היא מלהתייבם דמה לה אם יבמה שבמדינת הים חי או מת כיון שיש כאן יבם שמתייבמת לו וא"כ איך שייך שתנשא האחת לקלקל צרתה ואין לדחוק שהיתה כל אחת מכוונת לקלקל חברתה אם ימות שוב הבעל שתתייבם לו למען אז תנשא לשוק כאשר נעשה באמת שמלבד שדוחק גדול לומר שכ"כ היא מכוונת אחר דמיתה לא שכיח ומלבד שאין זה תמות נפשי עם פלשתים שהרי אפשר שהיא לבד תתקלקל אם יבוא בעלה בעוד שבעל צרתה חי בלא"ה אין לחוש לזה דאם לזה נתכוונה למה לה להנשא עתה למען קלקל חברתה הלא תוכל לשהות עד שימות היבם שנתייבמה צרתה עתה לו ואז תנשא למען קלקל צרתה שתנשא לשוק, ועוד ק"ל אם טעם דרבנן משום תמות נפשי ע"פ יקשה למה בנתיבמו ומתו היבמים שתיהן אסורות להנשא הלא אותה שנתייבמה בראשונה תהא ממנ"פ מותרת כגון שרחל נתייבמה תחלה ואח"כ לאה הרי יבום לאה הוא הוכחה גמורה שיודעת דמת בעלה דאל"כ לא מקלקלה נפשה דבזה לא שייך דעשתה כן משום תמות נפשי ע"פ שהרי רחל כבר נתייבמה ולא הוצרכה היא להתייבם למען גם רחל תעשה כן ולכן כשאח"כ מת בעלה של רחל ושל לאה למה תהא רחל אסורה להנשא לשוק וצ"ט

שם דאינסב לכהן: א"ל דאכתי אומא שלח גט ע"י שליח ובטל הגט דאמרינן בגטין (ל"ג.) דעקרינהו רבנן לקידושין מיני' ומותרת אפי' לכהן די"ל דר"א כרבי התם ס"ל דבטלו מבוטל, אבל מכ"מ אכתי ק' דהא אליבי' דרבא קיימינן הכא דהוא איבעיא לי' כן והרי לחד לישנא ס"ל לרבא בכתובות (ג'.) דגבי אונס בגטין עקרינהו רבנן לקידושין מיני' ודלמא אירע לו אונס כה"ג בגט ומותרת לכהן וי"ל דאונס לא שכיח ולא חיישינן לכך וכן מוכח בלא"ה לר"א דאל"כ גם בנתייבמו במשנתינו ניחוש כן דלמא קבלה גט ונתבטלו קידושי בעלה ע"י אונס ונשאת ליבם לא בתורת יבם אלא בתורת קידושין כפנוי' בעלמא אע"כ דלהא לא חיישינן, ודע שאין לומר דלר' אלעזר בלא"ה לק"מ כיון דס"ל