ערוך לנר יבמות שכד

מה שאמרה מת בעלי ואח"כ בני מחזקת היתר ליבם שעמדה בו וכן ברישא אין להוכיח מהא דאין מתייבמת דלא ודאי סניא לי' דלעולם י"ל דודאי מניא לי' והא דלא מאמינים לה מה שאמרה מת בני ואח"כ בעלי משום דבחזקת היתר לשוק יצאה, ולכן א"ש ג"כ דלא יכול ליליף מהא דאין נאמנת דאף דודאי סניא לי' או מרחמא לי' מכ"מ אין מאמינים לה נגד החזקה אבל מהא דחולצת ולא מתייבמת דרישא ודסיפא דייק שפיר כמש"כ רש"י, אכן לכאורה קשה לשיטת רש"י אסיפא מה שהקשו התוספ' ארישא דהיאך דייק ממה דלא מתייבמת ביצאה בחזקת היתר ליבם דזימנין דסניא לי' דלמא מה דלא מתייבמת משום דשוויא אנפשה חתיכה דאסורא כשאמרה מת בעלי ואח"כ בני דבזה לא שייך מה שזרנו התוספ' דדייק מדקתני חולצת כמובן וצ"ל דרש"י ס"ל כתירוץ שני של התוס' דדייק מדקתני אינה מתייבמ' אפילו כשנתנה אמתלא לדברי' ועיין לקמן

בא"ד. אפילו נתנה אמתלא לדברי': ק"ק דא"כ באמת מ"ט חולצת אף דספק הוא אי מרחמא לי' או סניא לי' מכ"מ נוקמי' אחזקה ואי משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא הא נתנה אמתלא לדברי', ולולא דבריהם הי' נלענ"ד דלעולם איירי בלא נתנה אמתלא דלפי דעת מהרי"ו שהביא הרמ"א בי"ד (סי' קפ"ה) אפילו שתקה ולא נתנה אמתלא מותר לבא עלי' כשבאה אצלו א"כ ה"נ אי אמרינן דודאי מרחמא לי' או סניא לי' אנו טוענין האמתלא הזאת בעדה דמשום אהבה או שנאה אמרה כן ומתירין אותה להתייבם או להנשא ולא חיישינן להא דעשאה נפשה חד"א דכל שרוצה להנשא או להתייבם הוי בשתיקה כמי שנתנה האתמלא הזאת אבל אי אמרת דספק הוא אי מרחמא או סניא לי' לא חשיב זה אמתלא בעבורה להקרא נתנה אמתלא לדברי' ועיין מה שכתבתי לעיל (ע"א)

בא"ד. אמתלא לדברי' ק"ק דרש"י במתניתן פי' הטעם דלא משתריא בלא חליצה משום דשוויתה לנפשה חתיכה דאיסורא הרי דלא מפרש דאיירי בנתנה אמתלא וא"כ קושית התוספ' במקומה עומדת, ועוד י"ל על רש"י למה פי' כן ביחוששין לדברי' דרישא ולא ג"כ דסיפא, וי"ל דהנה שמעתי קושיא בשם בעל מחבר שב שמעתתא איך כתבו התוספ' דאינה מתייבמת משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא הרי היא משועבדת ליבם ואיך תוכל לנדור ולאפוקי נפשה משעבודא דיבם, ונ"ל דרש"י באמת מתרץ קושית התוספ' כן ולכן מסיפא קדייק שפיר דשם לא שייך דשוויא נפשה חד"א כיון דאוסרת עצמה איבם דמשועבדת לו אבל ברישא שהיא בחזקת היתר לשוק והיא ע"י דבורה אוסרת עצמה לשוק בזה פי' רש"י שפיר דלכך חוששין משום דשוויא נפשה חד"א דבזה לא שייך שעבוד

פרק ששה עשר

דף קי"ט ע"א במתניתן שמא מעוברת: הרמב"ם (ה' יבום פ"ג) פסק שהצרה שעם בעלה לא צריכה להמתין רק צ' יום ולא צריכה לחוש לצרה שנשארה כאן כיון שאין בעלה עמה. והב"י הביאו (בסי' קנ"ז) וכתב עליו ופשוט הוא וגם הבית שמואל שם הביאו להלכה, ולענ"ד קשה דממנ"פ אם אינה ראוי' להתעבר ל"ל הטעם מפני שאין בטלה עמה ואם איירי בראוי' להתעבר למה לא צריכה לחוש שמא בשעה שיצאה היתה צרתה מעוברת וילדה ואין לומר דאיירי בענין שידעינן בודאי שאי אפשר לה להתעבר דא"כ איך כתב הרמב"ם דצריכה להמתין צ' יום אותה שעמה הא בכה"ג גם היא אינה צריכה להנותן וע"כ נ"ל דאפילו באינה ראוי' להתעבר צריכה להמתין משום לא פלוג ומטעם זה גם איילונית וזקנה צריכה להמתין כמו שכתב רש"י לקמן (ע"ב), אכן לפ"ז מנ"ל להרמב"ם שהצרה שעמו אינה צריכה להמתין דאפילו אותה שנשארה כאן לא ראוי' להתעבר תהי' היא צריכה להמתין משום לא פלוג, והנה ביישוב הרמב"ם י"ל שהרי לפי מה שכתב הלחם משנה (שם) נפקא להרמב"ם כן ממה דאמרינן לעצמה שלשה ולהתוספ' י"ט נפקא לי' כן ממה דאמרינן לצרה אחריתי לא חיישינן ולכן ס"ל להרמב"ם דהגמרא ס"ל דדוקא לענין שיהוי דג' חדשים לבד אמרינן לא פלוג בין ראוי' להתעבר או לא אבל שתהי' עגונה כל ימי' בזה לא השוו רבנן גזירתם, אכן אחר שרש"י ושאר ראשונים לא פירשו בהגמרא כהרמב"ם בשני המקומות שהביא ראי' מהם לשיטתו לא פשוט ג"כ חילוק בזה ולכן לא ידעתי למה כתב הב"י דפשוט הוא ולענ"ד דין זה צ"ע

שם בגמרא מתניתן ר"מ היא. בים של שלמה תמה על הרמב"ם שפסק כסתם מתניתן ופסק דלא כר"מ ותירץ דס"ל להרמב"ם דלפי תירוץ רבא אתיא מתניתן כרבנן אבל מהרא"ש נראה דלא פסק כסתם מתניתן מדכתב כדברי הר"ת שהביאו התוספ' ולכן תמה היש"ש על הטור שפסק כהרמב"ם ולא הזכיר דברי אביו הרא"ש וסיים כמדומה שלא הרגיש בזה ע"ש, ובמכ"ה אדרבא הוא לא הרגיש שודאי ופה כוון הטור שגם הרא"ש פסק כסתם מתניתן שכן נראה בפי' ממה שפסק בפלוגתא דזעירי ור' חנינא לקמן כר' חנינא דלחברתה לעולם ומה שהביא דברי הר"ת כוונתו שלא נדייק דפסקינן כר"מ דחייש למיעוטא מדרצה הש"ס לאוקמי' סתם מתניתן כוותי' וגם מה שחזר רבא לא חזר מטעם דליכא לאוקמי' מתניתן לר"מ ולכן כתב כדברי ר"ת להוכיח דאין הלכה כר"מ אבל ודאי גם הרא"ש ס"ל כסתם מתניתן וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם, ומה שכתב היש"ש לפרש שיטת הרמב"ם דלאוקימתא דרבא אתי מתניתן כרבנן כבר כתב הרשב"א כשיטה זו בשם הגאון, וחדושי הרשב"א לא ראה היש"ש

אבל לפענ"ד עוד י"ל ביישוב שיטת הרמב"ם מה דפסק כר"מ וכסתם מתניתן דבלא"ה ק"ל עוד על הרמב"ם דפסק (בה' בכורות פ"ד) דבלוקח מן הנכרי אם ספק דיאכל במומן לבעלים ע"ש דהרי קשה על זה קושית הש"ס בבכורות אמאי לא אזלינן בתר רובא וכתי' רבא דר' ישמעאל כר"מ ס"ל לא שייך שהרי הרמב"ם לא פסק כר"מ וע"כ צ"ל דס"ל כתי' רבינא שם דבתרא הוא דבדבר התלוי' במעשה אפילו רבנן מודו דלא אזלינן בתר רובא, ולפ"ז פסק הרמב"ם גם הכא א"ש די"ל דס"ל כתי' ראשון דהתוספ' דהכא דסוגיא דהכא כרבא אזלא ולכן לשיטתו דפסק כרבינא א"ש מתניתן כרבנן ופסק כמתניתן דהכא מאותו טעם דפסק גם כמתניתן דבכורות שוב ראיתי להרמב"ן שהי' רוצה ליישב גם שיטת הרי"ף כן דלכך פסק כסתם מתניתן משום דפסק כתי' רבינא אלא שכתב שאח"כ מצא שיטת רב האי גאון הנ"ל דלתי' רבא דהכא אתי מתניתן כרבנן ולכן גם זה שיטת הרי"ף, אבל לענ"ד מוכח שיטת הרמב"ם דס"ל כרבינא ושלכן פסק כסתם מתניתן ואפשר שזה ג"כ שיטת הרי"ף והרא"ש

שם מה לי איסור כרת: בה' י"ט (פ"א) הביא המ"ל קושיא בשם תרומת הדשן אמה שמחלק רש"י הכא בין לענין ספק ובין לענין הרחקה דדוקא בספק אין חילוק אבל לענין הרחקה שפיר מחלקינן והרי לעיל (דף פ"ב) אמרינן כן לענין בטול במאה דהוי הרחקה ולא ספק והניח בצ"ע, ועוד הקשה ממה דאמרינן לעיל (דף קי"ד) י"ט דאיסור לאו וכו הרי ג"כ דלענין הרחקה מחלקינן בין איסור לאו לאיסור סקילה, ולענ"ד י"ל כיון דלעיל (דף פ"ב) מקשה לרבא דסותר דבריו דהכא ומסיק בקשיא וכיון דלא מסיק בתיובתא ע"כ הקושיא יש לה תירוץ קצת דהא מטעם זה פוסק הרמב"ם כל מה דאסיק בקשיא ולא דתיובתא. ולפ"ז י"ל דודאי המקשן לעיל לא מחלק בין גזירה להרחקה אבל הכא כתב רש"י אחר דכבר אמר לעיל קשיא ומפרש הטעם דלכך ליכא סתירה בין דברי רבא דהכא ודבריו לעיל דיש חילוק בין ספק להרחקה דלענין הרחקה ודאי מחלקינן בין כרת ללאו ולכן גם סוגיא דלעיל (דף קי"ד) דאזיל ג"כ לפי המסקנא א"ש ומשם גופא ראי' לשיטת רש"י כאן

שם ברש"י ד"ה ולא תתייבם שמא ילדה: הא דשינה רש"י מלשון המשנה דנקט שמא מעוברת י"ל דטעם שמא מעוברת לא סגי דמעוברת גופא לא נפסלת מלהתייבם רק משום שמא תלד אח"כ ולד ש"ק דאם יבא אליהו ויאמר דתפיל בת חליצה וייבום היא כדאמרינן לעיל