ערוך לנר יבמות שכג

עצמה בטענה זו כמש"כ רש"י לא מצרכינן להשביעה דסמכינן שלא תטעון טענה המגנה אותה אם לא שיודעת שאומרת אמת, ועוד דבל"ה סמכינן שלא תטעון טענה שאותה קדש שאוסרת עצמה על כל העולם ואפילו תקבל גט נאסרה בקרוביו ולכהן ואף שכבר טענה ולא חששה סמכינן שמא תודה כמו דסמכינן כשמשביעין אותה ואדרבא ע"י שבועה נגרם שלא תודה עוד שמתייראת להודות שנשבעה לשקר אבל בטענתה לבד כשתודה מעברת מעלי' כל היזק של הטענה

שם בגמרא מכלל דת"ק סבר פליגי: ק"ק דלמא ת"ק סבר דבתרווייהו פליגי בין בקדש ולקח בין בגזל ובעל ודלמא מתניתן ת"ק היא ונקט קדש להודיעך כחו דר"ע וגזל להודיעך כחו דר"ט וכמו שכתבתי לעיל וא"ל דלא מסתבר לפרש דברי ת"ק כן דא"כ הוי פלוגתא רחוקה בין ר"ע לר' טרפון דלר"ע אפילו בקדש ולקח צריך להוציא מידי עבירה ולר"ט אפי' בבעל וגזל לא דהא השתא דמפרש דלת"ק פליגי בלקח וקדש דוקא אדרבא עושה פלוגתא רחוקה בין רשב"א לת"ק דלרשב"א פליגי בבעל וגזל דוקא אבל אי תפרש דלת"ק בהכל פליגי ליכא פלוגתא רחוקה כ"כ וא"כ אין זה דיוקא, ועוד דא"כ אכתי יקשה כקושית המהרש"א לעיל דבלא הברייתא לפרוך ממתניתן מ"ש קדש מלקח וגזל מבעל דא"ל כדכתבתי דבהכל פליגי דא"כ הוי פלוגתא רחוקה אע"כ דאין זה דיוקא, ונ"ל דדייק מדקאמר רשב"א לא נחלקו ר"ט ור"ע על שקדש על מה נחלקו על שבעל וכו' ואי ת"ק ס"ל דבתרווייהו פליגי לא הוי צריך לומר רק לא נחלקו אלא על שבעל וכן בסיפא לענין גזל אע"כ משמע דבתרתי פליג על ת"ק בין אמה שאמר דנחלקו בקדש בין אמה שאמר דלא נחלקו בבעל וכן בסיפא

שם לעולם רשב"א ומאי קידש: כן פסק הרמב"ם (ה' אישות פ"ט ה' כ"א) כרשב"א אליבי' דר"ט אכן בהגהת מיימוני שם כתוב על מימרא דהכא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון ולא כר"ע וכבר העיר בהגה"ה שם עליו שבגמרא דילן כתוב זה אפלוגתא דלעיל בבת כהן לישראל תאכל בתרומה ולא אפלוגתא דהכא, והנה בה' תרומות (פ"ט) פסק הרמב"ם בהך פלוגתא דלעיל כר"ט והשיגו הראב"ד שם ופסק כר"ע וכתב הכס"מ שם שאפשר שלא גרס הראב"ד הך דאר"י אמר שמואל הלכה כר"ט ולכאורה ותמה שמחק הראב"ד מימרא זו לגמרי, אבל לפ"ז י"ל שהראב"ד גרס כהג"מ הך מימרא אסוגיא דהכא ולא אהך דלעיל, אכן לפ"ז ק"ק שלא השיג הראב"ד על הרמב"ם במה שפסק בהך דקדש וגזל כר"ע, והנה הבעל המאור פסק בהך דגזל כר' טרפון ועיין בש"ך ח"מ (סי' שס"ה ס"ק ב') שטרח ליישבו למה פסק כר"ט ולא כר"ע, ולענ"ד י"ל שהוא הי' גורס כגרסת הגהת מיימוני אפלוגתא דמשנה דהכא הלכה כר"ט ולכן פסק כן

שם דאע"ג דאיסורא דאורייתא עביד לא קניס. עיין בב"ק (ק"ג:) שהקשו התוספ' מר' טרפון לרב הונא ורב יהודה דס"ל מנה לי בידך והלה אמר איני יודע חייב דברי ושמא ברי עדיף ותירצו דהכא ג"כ ברי הוא דיודע בודאי שלא חייב לארבע מהם ע"ש ולכאורה קשה דבב"מ (ל"ז:) חשיב הך ברי ושמא דקאמר דלכך לר"ע מפקינן ממונא מספקא דברי ושמא ברי עדיף, וי"ל דהתוספ' כתבו שפיר דלגבי ברי ושמא דמנה לי בידך לא חשיב זה כשמא לגבי ברי אבל לגבי שמא ושמא בנפל הבית שפיר חשיב כשמא לגבי ברי, א"נ י"ל דאפילו הוי שווין בסברותיהם מכ"מ אין כאן קושיא דהתוספ' כתבו כן אליבי' דר"ט אבל מכ"מ י"ל דגם רב הונא ורב יהודה מודים דר"ע דס"ל צריך ליתן לכל אחד באחת חשיב לי' כברי ושמא

שם במתניתן שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי: הא דהני אין נאמנים היינו משום דלהיות אשה וקרוב נאמנים בעינן ג' תנאים שיהי' היתר עגונה ושיהי' איסור כרת ומיתה דחמור להם ולא משקרי ושלא יהי' חשש דעיניו נתן בה ומשקר ולכן האשה לומר מת בעלה שתנשא ותתייבם נאמנת שבזה יש הג' תנאים אבל לומר מת יבמי אין נאמנת דליכא איסור כרת רק לאו דיבמה לשוק ולא נאמנת לומר שמתה אחותה דליכא משום עגונא ולא האיש נאמן מת אחי דחיישינן שמא עיניו נתן בה ולא מתה אחותה שישאנה דליכא משום עגונה וגם שייך שמא עיניו נתן בה כן יש ללמוד מדברי הרמב"ם (פ"ג מה' יבום) ע"ש

שם בגמרא דאמר ריש לקיש טב למיתב דן דו: הני ד' מילי דקאמר י"ל דע"י ד' דברים אפשר שהבעל ואשתו אינם נוחים זה לזה או ע"י מחלוקת שביניהם או ע"י שמאוס הוא לה ע"י מומין שבו או ע"י אומנתו או ע"י פסול משפחתו וכנגד כולם אמר דניחא לה בבעל כל דהו דנגד מחלוקת קאמר ר"ל דעיקר תכלית איש ואשתו היא להיותם כבשר א' כמאמר הכתוב ואם הם כשנים אז נראה שיש פרוד ביניהם וזהו דקאמר ר"ל טב למיתב דן דו אפילו לישב כשנים בפירוד לבבות מכ"מ ניחא לה מלמיתב ארמלו ואביי אמר דאם קטן כנמלה הוא דאין בזוי גדול מזה מכ"מ ניחא לה ורב פפא איירי מבזוי ע"י אומנתו ור"א מבזוי ע"י פסול משפחתו ואעפ"כ כולם ניחא להו בבעל

שם ברש"י ד"ה קדש קתני וגינה אותה בקדושי ביאה: עיין במהרש"א שפי' דרש"י הוצרך לכתוב הכא הסברא דגינה ולא משום עבירה כדי לתרץ סברת המקשן דע"כ הי' יודע פי' המשנה מדלא מקשה בקצור מתניתן אהדדי מ"ש דבבעל לא פליגי ומ"ש בגזל דפליגי אכן ע"ז הקשה ב' קושיות והניח בצ"ע, ובמכ"ה נלענ"ד שאין זה כוונת רש"י דהרי גם בתירצן כתב רש"י כן (בד"ה ומאי קדש) וז"ל שגינה אותה ואפילו הכי פטר ר"ט עכ"ל הרי דלא רק לפי סברת המקשן כתב רש"י כן. ולא ידעתי למה לא הזכיר המהרש"א כלל מזה, והנה מה שהקשה דהיאך הוי סברת המקשן לחלק בין גזל לבעל ובין קדש ללקח בזה י"ל דבאמת המקשן לא הי' מחלק ובלא הך ברייתא הי' אפשר לומר דפליגי בין בקדש ולקח בין בגזל ובעל ונקט קדש להודיעך כח דר"ע וה"ה לקח ונקט גזל להודיעך כח דר"ט וה"ה בעל רק בכ"מ רק אחד נקט ולכן הוצרך להקשות מברייתא דוקא דנראה דבין לת"ק בין לרשב"א לא פליגי בתרתי וא"כ ע"כ מוכח דקדש וגזל דמתניתן דוקא הוא ולכן מתניתן מני, אכן מה שהוצרך רש"י להך סברא דגינה אותה נ"ל משום דבכל הסוגיא נראה דמשוי הש"ס בעל לגזל משום דבשניהם איסורא איכא ולכאורה אינם שוים דבגזל הוא רע לשמים ורע לבריות ולכן שייך לקנסו להפיס דעת האדם שחטא נגדו וגזלו אבל בבעל אף דעשה עבירה מכ"מ לא חטא נגדה וא"כ איך שייך לקונסו שיתן כתובה לכל א' כדי שתקבל כתובה בודאי אותה שקדש ועכ"פ ה"ל להש"ס למיעבד זה לצריכותא דקמ"ל דאפילו בבעל פליג ר"ע לכן כתב רש"י דגם הכא בבעל רע לבריות הוא שגינה אותה ואף שהיא עשתה ג"כ העבירה מכ"מ כיון שמסתמא הוא הרגיל אותה דהא יש לה גנאי קנסינן [אותו] (אותה) שיתן לה כתובה דומיא דח"ל שיש להן כתובה מהאי טעמא כמבואר לעיל (דף פ"ה) ע"ש ולכן א"ש מה שהקשה המהרש"א דליעבד זה לצריכותא דאדרבא רק ע"י סברא זו דגינה הושוה בעל לגזל

בד"ה וחוששין לדברי'. ותחלוץ ולא תתייבם: כן פסק גם הרמב"ם דהוי ספק מגורשת וק"ל הרי ודאי כל זמן שהוא חי הגט הוא חוב לה כדאמרינן גטין (פ"א) האומר הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזיר משום דחוב הוא לה וא"כ היאך נחשב ספק במקום יבם הא הוי ספק ספקא שמא לא ימות וא"כ חוב הוא ואת"ל שימות דלמא מרחמא לי' וא"כ מטעם ס"ס נימא דחוב הוא לה ואינה מגורשת

שם בתוספ' ד"ה אמר. משים דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא המהרש"א כתב דהתוס' ס"ל דמחדא בבא קפשיט דאל"כ ה"ל למיפשט מאינה נאמנת דרישא ודסיפא וזה יהיה לכאורה קושיא על רש"י דלא פי' כן, אבל נ"ל דרש"י ס"ל דמחדא בבא אי אפשר לפשוט כגון מהא דחולצת דסיפא ליכא להוכיח דלא מרחמי לי' דלעולם י"ל דודאי מרחמי לי' ולכן אינה נאמנת להתייבם והא וצריכה חליצה היינו משום דבחזקת היתר ליבם יצאה ולא עדיף חזקה דמרחמא לי' להאמינה