ערוך לנר יבמות שכב

דגם סיפא ע"כ איירי בזא"ז מדנקט לשון לא תנשא ולא נקט דאם נשאת תצא, ועוד נ"ל ביישוב שיטת רש"י דבאמת גם הוא ס"ל כהתוספ' דכל מת לאו הכחשה היא זה בצרה דוקא וכן נראה ג"כ מהירושלמי וראי' לזה מדהוצרך רש"י לפרש דמה דמקשה לר"י מסיפא היינו דכל אשה אפילו צרה במשמע הרי דס"ל ג"כ דמצרה דוקא פריך ובצרה ודאי אין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה, ומה שכתב רש"י דרבנן המנו' לקמא לא רצה לומר בזה רק לאותה שאמרה מת דשנה במתניתן בראשונה אבל ה"ה אם אמרו בבת אחת או אפילו באחרונה ג"כ הדין כן

בד"ה אלא לר"י. דלמא בנשים בעלמא קמיירי: עיין ברשב"א שלחד פי' שכתב דקדייק דבצרות קמיירי דאי בנשים דעלמא מרישא שמעינן לה לא קשה קושיתם מסוטה דהתם לא שייך לידוק כן

בא"ד. והתם לא קאי אצרות: אין לפרש משום דהתם צרות נאמנות לומר נטמאה כדקתני שם במתניתן דאכתי הוי רבותא כיון דלענין כתובה אין נאמנת אלא ה"ק דהתם לא שייך לאוקמי' בצרות דאם הצרה אומרת נטמאה הרי אדרבא אין מאמינים לה דהא אמרינן דשותה ואם צרה אומרת לא נטמאה אין רבותא דשותה אלא אדרבא כש"כ הוא דאם לאחרת מאמינים לזכות לה כש"כ לצרה אבל הכא בין אומרת הצרה מת בין אומרת לא מת בשניהם י"ל שאומרת משום שנאה כן או שלא תנשא או לקלקלה

בד"ה בת ישראל מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן: המשנה למלך (פי"ב מהל' גירושין) נסתפק אם העידה א' מחמש נשים אי נאמנת כלל ומחזיקים הצרה לאשת איש גמורה או רק להחמיר וכתב שדין זה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד אי הלכה כר"ט או כר"ע, והנה לא הזכיר שזה גופא תלוי ועומד בספק התוספ' דהכא אי לר"ט רק תרומה דרבנן קאמר א"כ גם הרמב"ם דנקיט לשון המשנה הכי קאמר ולפ"ז אכתי אין לפשוט דמחזיקים אותה כאשת איש להקל בדאורייתא, שוב ראיתי בבית שמואל וסי' י"ז ס"ק קל"ד) שכתב ג"כ בפשיטות כן, אכן בעיקר הדבר לא ראו הב"ש והמ"ל דברי תוספ' הרא"ש דהכא דפשיטא לו שאם זנתה הצרה שהיא בחנק כאשת איש גמורה אפילו לר"ע דאוסר לאכול בתרומה ועיין מה שכתבתי לעיל בזה, גם מה שהקשה בעל הגהת מ"ל (פ"א מהל' סוטה) מ"ש דלענין סוטה נאמנים ה' נשים לומר שנטמאה שלא תשתה ולענין שאר דברים אין נאמנים אפילו להחמיר לר"ט דהכא דאוכלת בתרומה והניח בקושיא, לענ"ד י"ל דשאני סוטה שיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, ועיין בתוספ' בנדה (ב'.) גם מה שהזכרתי שנסתפק המשנה למלך עוד במת ודאי אי אינה נאמנת משום שנאה קדומה נפשט מדברי תוספ' הרא"ש שם ממה שכתב דלכך לר"ע חמותה אסורה לאכול בתרומה דכיון דמאמינים לה שבעלה מת ע"ש הרי שפשוט לו דאם נקטינן שבעלה מת באמת אז היא נאמנת על חמותה כיון שעתה אינה חמותה

בא"ד. מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא: לא זכיתי להבין דבריהם בזה מה חילוק יש בין שני שבילין לכאן דהא בשני שבילין ג"כ חד ממנ"פ עביד איסורא כמש"כ התוספ' גופא בנדה שם, והנה בדברי התוספ' דכאן הי' אפשר לדחוק שבאמת לא רצו לחלק בין תרומה לשני שבילין ומה שכתבו מיהו איכא הכא וכו' באמת קאי אתרווייהו דאיירי מיני' דהיינו תרומה ושני שבילין ורצו לומר דבהני אין הטעם משום דילפינן מסוטה אלא מטעם חזקה וכמו שכתבו גם בנדה אכן מדברי התוספ' הרא"ש לא נראה כן דלאחר שכתב כדברי התוספ' דהכא דאיכא חדא דעבד איסורא ממנ"פ סיים ונראה לי דר"ע נמי מהאי טעמא קאמר אסורים לאכול בתרומה אבל מודה הוא שאם זנתה שהיא בחנק משום דמוקמינן לה בחזקת אשת איש עכ"ל וכיון דר"ע ודאי לא חולק אב' שבילין א"כ מוכח דס"ל שיש חילוק בין הכא ובין שני שבילין מהך טעמא דאיכא חדא דעביד איסורא ממנ"פ וזה תימא דהרי גם כשני שבילין יש זה

בד"ה אף אנן. בהיתר יבמה לשוק כמלתי' דר"ט: לא ידעתי מה סברא יש בהיתר יבמה לשוק יותר מליבם, ולולא דבריהם הי' אפשר לומר דמרישא לא שמעינן אלא דאין מאמינים לצרה לאוסרה לשוק דליכא אלא איסור לאו אבל שלא מאמינים לצרה באיסור מיתה להאכיל תרומה לזרה אכתי לא שמעינן אבל מסיפא שפיר שמעינן כן מדלא מאמינים לצרה לאוסרה ליבם דאיכא איסור כרת דחמיר ממיתה

ועוד י"ל ביישוב קושיתם דהנה כבר כתבתי לעיל שהמ"ל נסתפק אי חמש נשים לאחר מיתת בעליהם ג"כ אין נאמנות ולכאורה נפשט הספק מסוגיא דהכא דאמרינן לדברי צרה אין חוששין והא הכא דשניהן מודות שמת דהא מתירין אותה לייבמה ואעפ"כ אין הצרה נאמנת עלי' אפילו להחמיר הרי דנשארה שנאתה אף שמת ופסקה להיות צרתה, אכן י"ל דמהכא אין ראי' דהכא עדיין צרתה היא ששונאתה על שהיבם ייבם אותה ויניחנה דאם לא היא ייבם את הצרה ולכן הצרה שונאתה וקאמרה תמות נפשי עם פלשתים ומעידה שהי' לו בן בשעת מיתה ולכן אינה נאמנת לפוסלה ליבם, אכן זה שייך בסיפא אבל ברישא דהוי אפכא שהצרה רוצה להתירה ליבם יקשה מ"ט אינה נאמנת מה שייך שנאה בזה כיון שכבר מת בעלה ולכן ע"כ צ"ל דחוששין לדברי' דרישא לא דייקינן אלא דנקט כן משום דיוקא דסיפא אבל ברישא באמת גם לדברי צרה חוששת ולכן לא שייך להביא ראי' מרישא לר' טרפון, ומה שהתוספ' לא תרצו כן היינו משום דלא מפרשים כפירושינו דאיירי ששניהן מודין שמת

בד"ה לדברי'. ליכא עבירה כלל: מדבריהם נראה שמפרשים מה דקאמר הא לדברי צרה שהצרה לבד מעידה על מיתת בעלה והיא אינה אומרת כלל וכיון דבזה אסורה להנשא לכן כתבו דליכא עברה כלל, אכן לענ"ד י"ל דמדייק הא לדברי צרה דהיינו שמה שהיא מעידה נגד חזקתה שעומדת לייבם דהיינו שנתן לה בן ומת בטלה ואח"כ בנה אם צרה מעידה כן והיא לא אומרת רק סתם מת בעלי אין חוששין לדברי צרה אפילו להחמיר דמתירין אותה לייבום וא"כ שפיר איכא עבירה ואין לומר דאיך מתירין אותה לייבם אפילו דל דברי צרה מכ"מ הרי אמרינן במתניתן ריש פרק דלקמן דבהלכה צרתה למדינת הים חיישינן שמא ניתן לה בן ולא תתייבם דזה אינו דכבר כתב הרשב"א לקמן במתניתן דזה דוקא בצרתה שאינה לפנינו אבל אם היא בעצמה שבה בלא בן מוקמינן לה אחזקת היתר ייבום קמייתא ולא חיישינן מספק שמא ניתן לה בן ולכן אם אין חוששין לדברי צרה להחמיר מתירין אותה להתייבם ע"פ דבורה שמת בעלה אף שצרה מעידה שהי' לה בן שמת אח"כ וזהו מה דקדייק הש"ס ומתורצת קושית התוספ'

ע"ב במתניתן וכתובה לכל אחת ואחת בגמרא מוקי בקדש בביאה דוקא וכן נפסק בש"ע אהע"ז (סי' מ"ט) והקשה שם הב"ש דלענין גזילה פסק בח"מ (סי' שס"ה) דאין צריך לשלם גזלה לכל א' וא' עד שישבע ולמה הכא גבי כתובה ג"כ לא כל אחת צריכה לשבע והניח בקושיא, וראיתי בקרבן נתנאל שרצה לתרץ דבכתוב' שטוען שמא הוי מחוייב שבועה ומתוך שאין יכול לשבע משלם אבל גבי גזילה שהדין שהנגזל נשבע ונוטל אין עליו השבועה ולכן באמת נשבעין ע"ש, ולא הבנתי דאיך קרא לי' הוי מחוייב שבועה ואין יכול לשבע דהא דין השבועה המוטלת עליו הוא כמו במנה לי בידך והלה אומר איני יודע שנשבע שאינו יודע ופטור והרי שבועה זו שפיר יכול לשבע אי לאו מטעם דקנסוהו לשלם, ועוד ק' אתי' ק"נ שהרי בח"מ (סי' ע"ו) לענין הלואה (וסי' ש') לענין פקדון פסק הש"ע ג"כ דצריכין לשבע ושם אין הדין דנשבע ונוטל, אבל לענ"ד יש ליישב קושית הב"ש שהרי מה שצריכין לשבע גבי גזילה הטעם שלא יהא כל א' טוען אותי גזל לחלוק בגזילה וכדאמרינן (ריש ב"מ) שבועה זו תקנת חכמים שלא יהא כל אחד תופס וכו' וא"כ זה שייך דוקא לענין גזילה דלא מגנה עצמו בטענתו אבל הכא דהתובעת צריכה לטעון אותי קדש בביאה דמגנה