ערוך לנר יבמות שכא

אמתלא כיון דסתמא קתני תנשא אבל מכ"מ כתבו התוספ' דסתמא קתני לא תנשא גם בנתנה אמתלא ולכן גם השתא ליכא לאוקמי' כר"א

שם לקלקולא דצרה היא מכוונא, ק"ק דהא אי אמרינן דמיית והשני' ג"כ ידעה איך נאמר דאמרה לא מת משום שנאה הא לאחר מיתה לא שייך עוד שנאה דצרה דאף דאמרינן לעיל שאני התם דרגיש לה צערא היינו דוקא היכי שתבא לידי שנאה לבסוף כשיבא בעלה אבל כשיודעת שמת לא דהא ודאי ה' נשים נאמנות כשמתו בעליהן ונשאו לאחרים שיעידו על בעליהן השניי' שמתו דבכה"ג לא מצינו שנאה ואפשר דזה באמת קמ"ל הכא דלא חיישינן לשנאה דצרה לאחר מיתה ומהכא שמעינן כן, שוב ראיתי במשנה למלך (פי"ב מה' גירושין) שהזכרתי כבר לעיל שנסתפק בזה אי לאחר מיתה ג"כ אין נאמנות ולכאורה ה"ל להביא ראי' מגמרא זו וצ"ל כאשר כתבנו ועיין מש"כ לקמן בזה

שם במחלוקת שנויי': עיין לעיל (דף ע"ה) דפליגי ג"כ ר' אלעזר ור' יוחנן באוקימתא דמתניתן שם הכי אבל שם לדינא אין נפקותא בין ר"א לר"י אבל הכא יש נפקותא דלאוקימתא דר"א הוי סתם ואח"כ מחלוקת וא"כ אין הלכה כסתם אלא כר"מ ולר"י דלא הוי הרי הלכה כר' יהודה ור"ש נגד ר"מ ועוד דלר' אלעזר סתמא בתרא כר"מ אתיא ולר' יוחנן לא, והנה הרמב"ם (ספי"ב מה' גירושין) פסק כר"י ור"ש והיינו משום דפסק כר' יוחנן נגד ר"א דאף דסליק ר"י בקשיא מכ"מ הרי ידוע דהיכי דלא סליק בתיובתא נפסק כוותי' וע"ש בה"ה שכתב טעם לפסק הרמב"ם משום דהלכה כר"י ור"ש נגד ר"מ ולא ידעתי למה לא הזכיר שתלי בפלוגתא דר"א ור"י ושהלכה כר' יוחנן לגבי ר"א, שוב ראיתי ברא"ש שנראה שכוון לזה

שם במתניתן היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה: הנה זה פשוט דדוקא משום דהעידה צרתה שאינה נאמנת אצלה אבל בהעיד עד א' או אפילו עבד ושפחה כיון שנאמנין לגבה להתירה להנשא הרי זו לא תאכל בתרומה, אבל יש להסתפק אם היא בת כהן לישראל ואין לה בנים מישראל והעידו לה עד א' או אשה ועבד שמת בעלה אם מותרת לאכול בתרומה כדין חוזרת אי נימא כיון שהתירו איסור אשת איש החמורה כש"כ שנתיר איסור תרומה על פי עדותן או אי נימא כיון דכל הטעם דהתירו עדות כזה הוא משום חומר שהחמירו עלי' בסופה הקילו עלי' בתחלה דהיא גופא דייקת ומנסבת או משום עגונא הקילו בה רבנן כדאמרינן לעיל ודף פ"ח) וכל זה לא שייך רק לענין שתנשא אבל לענין שתאכל תרומת בית אבי' קודם שתנשא אפשר דלא דהא לא שייכי טעמים הללו וכעת לא מצאתי הדבר מפורש אבל מכ"מ לענ"ד לא תאכל בתרומ' כיון דאמרינן לעיל במתניתין דאין האחים נכנסים לנחלה על פיה וה"ה בעד א' כמו שהזכרתי שם הרי בפי' דלא האמינו אותה או אפילו עד א' רק להנשא וא"כ גם לענין תרומה לא ואין לומר דשם דוקא לגבי אחר אינה נאמנת אבל לגבי עצמה נאמנת בכל הדברים דז"א דהרי גם אם היא יורשת את בעלה כגון שהיא בת אחותו מכ"מ אמרינן דלגבי נישואין נאמנת להנשא אבל לא ליורשו

שם תאכל בתרומה הא דנקט פלוגתא דר"ט ור"ע הכא ולא אמתניתן דלעיל דקתני וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובתה דשם לכאורה הוי מצי למיתני בהדי היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה וא"כ בבא דהכא מיותר לגמרי יש לומר דרבותא קמ"ל דלא מבעי' לעיל דהיא אומרת ודאי לא מת דנאמנת על עצמה לאכול בתרומה אלא אפילו הכא דצרתה מעידה והיא אינה מכחישה אפי' הכי מותרת בתרומה אבל יש להסתפק איך הדין לר"ע דאמר אין זו דרך מוציאה מידי עבירה אלא אסורה לאכול בתרומה אם זה דוקא בהיא אינה יודעת דאז צרה נאמנת עלי' להחמיר או נימא דאפילו בהיא אומרת בריא שלא מת מכ"מ לא תאכל בתרומ' ואפי' אם נאמר דב"ד מורין לה שלא תאכל אכתי יש להסתפק אם היא מותרת לאכול לעצמה מפני שבריא לה שלא מת בעלה

שם בתוספ' ומכחישות. ואולי שתיהן אומרות שקר: לא ידעתי למה הוצרכו לכך אפילו רק א' אומרת שקר ודאי מכ"מ שתיהן אסורות להנשא דהא לא ידעינן מי היא האומרת שקר וא"כ כל א' ע"פ עצמה לא תנשא שמא היא השקרנית ועל פי חברתה ג"כ לא תנשא שהרי אין צרה מעידה לחברתה אפילו היכי שמחזיקין ערותה לאמת ומתירין אותה להנשא

בא"ד. הואיל וזו וזו מודות: הגי' בזה וכתב דזה תחלת הדבור ולענ"ד י"ל דשייך לדבורם הראשון ורצו לתרץ דאכתי אמאי לא פליגי ברישא ואי להודיעך כחו דר"א אדרבא לפלגו ברישא להודיעך כחו דר"י ור"ש דכח דהתירא עדי ואהכי תרצו דהא רישא בלא"ה ע"כ אתיא כוותייהו ולא צריך להשמיענו בזה ועדיף להשמיענו כחו דר"מ בסיפא

בד"ה טעמא. שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא במהרש"א כתב שלא הוצרכו לכך דההיא דלא מת לא תנשא משום דאין צרה מעידה לחברתה, ולענ"ד י"ל שלכך כתבו כן דאם כל קושיתו בנוי' אהך סברא דאין צרה מעידה לחברתה יקשה למה הקשה מהך דלא תנשא מדיוקא וסמיך בקושיתו דליכא למימר דמשום דהך דתנשא נקט דא"כ לא ליתני רק תנשא אדרבא יקשה מתנשא דקתני ברישא דלא ליתני אלא הך ולא תנשא דסיפא פשיטא כיון דאין צרה מעידה לחברתה וממילא ידענא דגם לא משום דיוקא דאם אשתקא תנשא קתני אע"כ מדלא פריך אלא מכח דיוקא דסיפא דמרישא לא קשה לו מכח הך סברא דאין צרה מעידה לחברתה משום דאכתי לא השמיענו זה ברישא רק לקמן בסיפא אלא מכח שוי' לנפשה חתיכה דאסורא מקשה דזה הי' פשוט לו ולכן לא פריך רק מכח מסקנא דאין צרה מעידה אפילו היכי דנשאת וקלקלה עצמה אם לא מת בעלה וכדמוכח מסיפא

בד"ה סד"א חתיכה דאסורא: ק"ק לפי מה שכתבתי לקמן בתוספ' דנפשט ספק המשנה למלך אי בהעידה צרתה עלי' חשבינן לה כאשת איש גמורה מדברי תוספות הרא"ש דהיא כא"א ואין תופסין בה קידושין א"כ מאי מקשים התוספ' דלמא באמת לענין שלא תנשא לא הוי טעינן אבל הוי טעינן דאם אמרה לא מת עדיף מאשתיקא לענין דאם קדשה אחר דחוששין לקדושיו דכיון דע"י דבורה ג"כ ידעינן דמת ואף דלא תנשא היינו משום דשויי' אנפשה חתיכה דאסורא לכן קמ"ל דלא, אכן ז"א דשפיר הקשו התוספות דאם זה כוונת הגמרא אכתי יקשה היאך קמ"ל דלא במה דקאמר שלא תנשא דלמא לעולם קיימינן בהסברא דתמות נפשה עם פלשתים קעבדה ומה שלא תנשא הוא משום חתיכה דאסורה ולכן הוצרך התוספ' לתרץ דאיירי אפילו נתנה אמתלא אבל אכתי קשה באמת מנ"ל להגמרא כן דלמא לעולם קיימינן בהסברא דתמות נפשה קאמרה ולא איירי בנתנה אמתלא ולא תנשא משום דשוי' אנפשה חתיכה דאסורא ולכן מזה לכאורה ראי' לאידך גיסא דספק המ"ל דאפילו באישתקא הוי ספק אשת איש וא"כ אין נפקותא בזה אם אמרינן לפי המסקנא דלא מת עדיף מאישתקא אחר שהשמיענו במתניתן דלא תנשא דהא ידענו על ידי זה שהיא ספק אשת איש וספק א"א הוי אפילו באשתיקא

בא"ד. ונתנה אמתלא לדברי': לכאורה לא הוצרכו לכך דאפילו שתקה ולא נתנה אמתלא כשרוצה להנשא אח"כ תלינן דמה שאמרה לא מת לצעורי דחברתה אמרה דמי גרע זה ואשה שאמרה טמאה אני ואח"כ באתה אצל בעלה דמותר לבא עלי' דתלינן באמתלא אפילו לא טוענת כמבואר בש"ע י"ד (סי' קפ"ה) בשם מהרי"ו וה"נ הוי אמתלא דמוכח כשרוצה להנשא אחר שראתה שהתירו חברתה להנשא ולא חשו למה שאמרה היא לא מת ומזה לכאורה ראי' דדעת התוספ' כמש"כ הש"ך שם בשם הב"ח דלא איירי שם באמרה בפי' טמאה אני, ועיין מה שכתבתי לקחן (סוף פרקין)

בד"ה דכל לא. א"כ מה מקשה מסיפא לר' יוחנן: הרשב"א הקשה קושיא זו על רש"י דמפרש לא מת לאו הכחשה היא דהמנו' רבנן לקמאי א"כ נראה דמפרש דאיירי בזה אחר זה אכן כבר כתבתי לעיל (דף קי"ז) יישוב לשיטת רש"י די"ל דמפרש