ערוך לנר יבמות לב

לנקוט דין במתניתן דאית בי' פלוגתא ועל זה מקשה שפיר דהרי בצרות דתני במתניתן קמייתא איכא פלוגתא דב"ש וב"ה

שם בתוספ' ד"ה וילמד עליון מתחתון מגדף היינו מברך את השם ולפ"ז לרבנן צ"ל דס"ל כרבנן דהתם דמגדף היינו עובד ע"ז וכמו שכתבו התוספ' לקמן, ובזה א"ש מה שהערתי לעיל דהרמב"ם (פ"א מהל' שגגות) פסק הא דתורה א' יהי' לכם כרבי והרי פליגי רבנן עליו, ולפ"ז א"ש דהרמב"ם (פ"ה מהל' ק"פ) פסק כרבי וכתב הכס"מ שם הטעם משום דהי' גורס כגירסת הספרים דרבנן דכריתות (דף ז') ס"ל מגדף היינו מברך השם וכיון דרבי קאי בשיטתייהו פסק כוותי' ע"ש, והשתא כיון דהרמב"ם פסק מגדף היינו מברך השם ע"כ ליכא למילף מתורה א' יהי' לכם כרבנן ולכן פוסק כרבי גם הכא

בא"ד. מברך את השם א"ל דאכתי נילף ע"ז ממגדף בהיקשא דו' מ הנפש וילמד עליון מתחתון וכן כתבו התוספ' באמת בשבת (דף ס"ט) לר"ע דיליף ממגדף, די"ל כיון דלפ"ז ע"כ צריך לומר ג"כ דילפינן יחיד מהיקשא א"כ מה לי היקשא דע"ז למגדף או היקשא דיחיד דע"ז לצבור, אכן ק"ל אמה שכתבו התוספ' שם דר"ע יליף ע"ז מהיקשא דמגדף וא"כ ע"כ ילפינן צבור דע"ז דיחיד ג"כ בהיקשא והא אמרינן בזבחים (דף מ"ט) דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש, ועיין מש"כ לעיל בגמרא

בד"ה מה ע"ז. בעי לאו וכרת. ע"פ דברי התוספ' הללו נלענ"ד לתרץ מה שהקשה הלח"מ (בהל' סנהדרין פ' י"ח) אמה שכתב הרמב"ם בספר המצות ובפי' המשניות דקרבן בעי אזהרה שזה נגד סוגיא דמכות (דף י"ג) דמסיק שם דקרבן לא בעי אזהרה, ועל מה שתירץ שם כבר השיב המשנה למלך ע"ש, וגם מדבריו (הל' שגגות פ"א) נראה כן דרק היכי דאיכא אזהרת ל"ת מביאין קרבן, אבל לפי דברי התוספ' דכאן י"ל שהרי מה דמסקינן שם דקרבן לא בעי אזהרה היינו אליבי' דר"ע דיליף דהא דמביאין חטאת אשגגת כרת מע"ז או ממגדף וכיון דשם לא כתיב לאו שפיר י"ל דרק זדונו כרת בעינן אבל לאו לא אבל לרבי דיליף מעלי' א"כ כמו דילפינן דבעינן זדונו כרת כמו גבי אחות אשה כמו כן נילף ג"כ דבעינן זדונו לאו כמו שם דהיאך נחלק כיון דשם שניהם כתיבי וכיון דהרמב"ם פסק כרבי וכנ"ל לכן פסק ג"כ דרק דהיכי דאיכא ל"ת מביאים קרבן כמו גבי אחות אשה דמינה ילפינן, אכן אכתי יקשה על הרמב"ם דא"כ כמו דאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד מפני שצריך לאזהרה כמו כן לא לילקי על ל"ת שיש בה כרת מהך טעמא וכקושית הגמרא דמכות, ונ"ל דלכאורה יש להבין אמה דמקשה במכות דלא לילקי אאזהרת כרת שהרי בסנהדרין (דף פ"א) אמרינן מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה ומפרש שם בגמרא דבמלקיות של כריתות עסקינן ע"ש ובר"ן שם ביאר דזה הל"מ מסיני הוא וא"כ הרי מוכח מהלכה למשה מסיני דלוקין על לאו דח"כ וכמו כן יקשה לר' יצחק דס"ל במכות (שם) מלקות בח"כ ליכא וכי יפלוג על הל"מ, וצ"ל דלר' יצחק הל"מ הי' שמי שעבר ושנה מכניסין לכיפה ובמכות כשמקשה לר"ע באמת הוי מצי לתרץ כן דלדידן דהל"מ היא מי שלקה שנה מוכח מהל"מ כן אלא דעדיפא מינה משני דקרבן לא בעי אזהרה כיון דלר"ע י"ל כן אבל לרבי דע"כ גמרינן דקרבן בעי אזהרה באמת י"ל דמה דלוקין אאזהרת כרת ידענו מהל"מ דמי שלקה ושנה מכניסין לכיפה וזהו שיטת הרמב"ם

בא"ד. בהדי ל"ו כריתות אף די"ל דמתני' דשם כרבנן אתיא י"ל דהוכחת התוספ' היא דשם בכריתות מקשה מנינא ל"ל ומתרץ לאם עשאן כולם בהעלם א' ותו פריך מכמה משניות אחרות ומתרץ בכולהו לאפוקי מהך מ"ד או לאפוקי מהך מ"ד, והשתא גם אמתניתן דכריתות ה"ל לתרץ כן לאפוקי מדרבי דס"ל דגם ג' עברות בכרת, אע"כ דלא שייך לאפוקי מדרבי דמה דלא קחשיב להו היינו משום דליכא בהו לאו אבל קשה הרי קחשיב שם גם פסח ומילה דליכא קרבן ולא קחשיב רק לסיומינהו לכריתות כדאמרינן שם (דף ג') וכמו כן ה"ל למיחשב גם הני ג' לרבי

בד"ה ורבנן. לית להו כרת בפורק עול: ק"ק לפמש"כ התוספ' בסנהדרין (דף ס"ד) סובר ר"ע דדבר ד אתא לכדדרש רבי וכפי מה דאמרינן במכות (דף י"ג) אליבי' דר"ע ס"ל ר"ע כרבנן דהוקשה לע"ז או כפי מש"כ התוספ' בשבת (דף ס"ט) דהוקשה למגדף וא"כ קשה לר"ט קושית התוס' לעיל דלמה לא בעינן ג"כ סקילה כמו בע"ז או במגדף וע"כ צ"ל כתירוצם דלא קפדינן רק על מה דכתיב בההוא קרא וא"כ לא בעינן ג"כ לאו והשתא עדיין קשה לר"ע כיון דס"ל כרבי אמאי לא קחשיב ג"כ מגלה פנים בהדי כריתות דלא שייך מה שתרצו התוס' לרבי דהא לר"ע ע"כ לא בעינן לאו כיון דלא כתיב בהאי פרשה וי"ל דלא קפדינן אי מתניתן דכריתות לא אתי כר"ע דהא בלא"ה מסקינן בכריתות ודף ג') דלאו ר"ע היא אלא ר' ישמעאל ובמגדף ס"ל כר"ע ולאידך תירוצא שם דקתני ל"ו לסיומינהו לכריתות בלא"ה קשה גם לרבי דלחשוב הני ג' וכמש"כ לעיל

בד"ה מאי. ואפילו איכא שום מתכפר: ק"ק מה מסופקים התוספ' דזיל קרי בי' רב הוא דליכא חטאת בתורה כבש או איל וי"ל דספקם הוא כיון דאשם בא ג"כ לכפר והוא בא מכבש ואיל וע"ז כתבו דאפילו נשוה מתכפר באשם למתכפר בחטאת מכ"מ ה"ל לאקשויי', אכן באמת מזה אין קושיא כ"כ די"ל דהגמרא לא חש להקשות רק מאין דמצינו חטאת מיני' וכן תירץ ג"כ בתוספי הרא"ש, אבל לא ידעתי למה לא הקשו התוספ' דלייתי עגל או פרה דמשניהם מצינו חטאת דעגל הי' חטאת במילואים ופרה היא חטאת בפרה אדומה דחטאת קרי' רחמנא ולכן כל דיני' כחטאת כדאמרינן בפרה (פ' ב'), וביותר קשה דלא שייך להשיב על זה מה דמשיב בש"ס אאחריני כיון דלדורות לא מצינו חטאת מינייהו על המזבח ומכ"מ שם חטאת עליהן ועכ"פ הל"ל להגמרא לאקשויי מינייהו ג"כ

בד"ה והרי איסור. הכא ובהערל: התוספי הרא"ש הביא ג"כ ראי' מפרק הי' מביא דסוטה דלר"ע אין מצות ייבום בח"ל וראי' זו לא הביאו התוספ', אכן באמת לא הבנתי ראי' זו דממה דאמרינן סוט' (דף י"ח) דלר"ע שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה אין ראי' שלא מותר ביאת יבום מן התורה מטעם ע' דוחה ל"ת דמכ"מ הי' מתנה עמה שהרי מביאה ראשונה ואילך אסורה כאשת איש שזינתה לר"ע, ובאמת בזה לענ"ד יש ליישב קושית התוספ' כיון דכתיב ולקחה לו לאשה ודרשינן מיני' לקמן (דף ך') כיון שלקחה נעשית אשתו לכל דבר א"כ לא איירי קרא דמצות יבום רק היכי שנעשית אשתו ע"י יבום ולכן בחייבי לאווין אי אין קידושין תופסין בהם א"כ לא שייך דכיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר דהא רק ביאה ראשונה תהי' מותרת מטעם ע' דוחה ל"ת אבל לא תעשה אשתו ע"י כך כיון דאין קידושין תיכסין בח"ל ולכן אין כאן מצות יבום וממילא לא שייך ע' דוחה ל"ת דאין כאן ע' כלל. שוב א"ע ראיתי בשער המלך (הל' יבום פ"ו) שכתב כעין זה מקרא דלא יחפוץ לקחת את יבמתו דלא שייך בחייבי לאווין אי אין קידושין תופסין בהן על פי דברי הרשב"א לקמן (דף ך')

והנה בתוספי הרא"ש הביא תירוץ על קושית התוספ' בשם יש מתרצים דשמא קים לתלמודא דר"ע ס"ל כרבי דמפיק עריות מולקחה וחייבי לאוין לאו בר לקיחה הי', וכתב עליהן דאי אפשר לומר כן דבשבת ודף ס"ט) אמרינן דרבנן דמונבז דהיינו ר"ע דרש תורה כדריב"ל א"כ ע"כ דרש עלי' למעט ח"כ מיבום ולית לי' דרבי, ולענ"ד אפשר ליישב דעת היש מתרצים ע"פ מש"כ לעיל בגמרא דהי' הגמרא בשבת באמת ג"כ יכול לומר דר"ע דרש תורה אחת לכדדרש לי' רבי בסוגין דהכא ואף דהש"ס שם לא נקט כן הא בלא"ה צ"ל דלא נקט שם כן אליבי' דר"ע אלא אליבי' דמאן דסובר שם כר"ע ופליג אמונבז דהא ר"ע לא מוקי קרא דוהנפש אשר תעשה בעע"ז אלא במגדף וכמו שכתבו התוספ' שם וכיון דלא מוכח ממה דפליג ר"ע אמונבז דפליג ארבי שפיר י"ל דקים להש"ס דר"ע דרש ולקחה ועלי' כרבי

עוד כתב בתוספי הרא"ש תירוץ על קושית התוספ' בשם רבינו מאיר דשמא כיין דר"ע דרש לא יגלה כנף אביו לאנוסת אביו אתקש לאשת אביו דכתיב בההוא קרא מה אשת אביו ערו' ולא בת חליצה ויבום היא אף אנוסת אביו נמי עכ"ל, אכן ק"ל דא"כ נילף ג"כ כרת לאנוסת אביו מהיקשא לאשת אביו אע"כ דלא דרשינן היקשא רק לענין ממזר דכתיב גבי' ולענין תפיסת קידושין דאתיא מזה, אכן באמת לא ידעתי למה לא הזכירו הראשונים הירושלמי (ריש יבמות) דקאמר שם דילפינן שאר עריות שאסורות