ערוך לנר יבמות שטז

דקאמר רבא גופא שם דיש לחוש לאסופי משום מיעוט שהלך בעליהן למדינת הים דהאי יש לנו להכשירו שמא בא ע"י השם ותרצו כיון דאיכא ריעותא שהושלך לא אמרינן כן ע"ש והרי התם במכות ליכא ריעותא ואפילו הכי אפילו להציל נפשות העדים לא חיישינן לרבא שמא באו ע"י שם בקפיצה ובשלמא לתירוץ שני של התוספות שם דלא תלינן שבא ע"י שם אלא היכי שהיא אומרת כן א"ש די"ל גם לענין עדים כן וכתי' ר' מנחם לענין גמלא פרחא אבל לתי' ראשון של התוספ' צ"ע

שם בתוספ' ד"ה למאי. ודאי לא חיישינן: ק"ק דא"כ איך קאמר אביי דלנפילה לא חיישינן משום דמזהר זהיר בה ולא קאמר עיקר הטעם דלנפילה דיחיד לא חיישינן, וי"ל דמה דקאמר הכא הוא לטעמי' דרבא דרוצה להביא ראי' מהך עובדא דחבי בר ננאי ולטעמי' דרבא שפיר השיב דלנפילה לא חיישינן כלל דמזהר זהיר בה דהא רבא ס"ל התם בב"ב דאין צריך להביא ראי' אלמא דס"ל דאפילו לנפילה דרבים לא חיישינן וכמש"כ התוספ' בדבור הסמוך רק שהתופ' הקשו דאכתי אביי לטעמי' דנפשי' איך מתרץ הא דחבי ב"נ ואהא שפיר תרצו דמחלק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים

בא"ד. והכא נמי מפליג. פי' דאביי גופא מפליג התם כן, והנה שם יש ג' פירושים מה חילוק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד, הרשב"ם פי' דלא שכיח שיאבד יוסף ב"ש וימצא יב"ש אחר, ובשם ר"ח פי' כיון שניכר אותו ששמו כשמו אם איתא שנאבד ממנו הי' צועק ומבקש, והתוס' פירשו שאין לתלות שנפל מאחד לבד אבל מרבים שיש לחוש מכל בני אדם חיישינן ע"ש, והשתא בשלמא לפי' רשב"ם ותוספ' י"ל דחשיב הכא כנפילה דיחיד אף דחבי ב"נ שכיחי טובא מכ"מ הם מיעוטא דמיעוטא נגד רוב האדם ולא שכיח שיאבד הא' וימצא האחר ששמו כן אבל לפי' ר"ח דלא שכיח מפני שלא בא וצעק מה ראי' בזה אחר דחבי ב"נ שכיחי טובא דלמא צעק א' בסוף העיר ששמו כן ולא שמענו וצ"ל דהחילוק הוא לר"ח דס"ל דמסתמא הי' בא לב"ד וצעק וזה שייך גם בחבי ב"נ הרבים כיון דידענו עכ"פ דדרים במחוזא אבל בנפילה דרבים י"ל דהמלו' מעיר אחרת ולא ידע המקום שנאבד שם שילך לב"ד ויבקשנו

בד"ה מאי. וא"ת בריש כל הגט: בישוב קושיא זו אפשר לומר לענ"ד דגם התם שייך דלמא מסר לי' דהיינו שמא גרש בו הקטנה ונתן לה כתובתה ועכשיו עושה הקטנה קנוניא עם הגדולה למסור לה גטה שתוציא אותו בב"ד ותגבה כתובתה ממנו ויחלקו ביניהם ולכן כיון שיש סברא שמא תמסור לחברתה נימא שלא יגרש כלל בו אפילו לגדולה שנכתב לשמה שמא תוציא אותו הקטנה ותבא לידי איסור אשת איש אע"כ דלא חיישינן להכי שמא תמסור וא"כ יש ראי' דשני יוסף ב"ש מוציאין שכור חוב על אחרים

בא"ד. א"נ אפילו גרס התם נמי רבא אין להקשות איך אפשר לומר כן דא"כ ל"ל לרבא להביא הכא ראי' דלא חיישינן מהנהו תרי שטרי כיון דשם פשט כבר ממתניתן כן די"ל שהרי אביי השיב שם על ראי' דרבא ויש לומר דקבלה מני' ולכן מייתי הכא ראי' אחריתי, אי נמי י"ל שהרי בלא"ה י"ל לפי מה שכתבו רש"י ותוספ' לעיל דמוכח מהא דלקמן דרבא מודה דהיכי דהוחזקו חיישינן והרי התם בגטין קאמר דמותר לגרש הגדולה וב' יוסף ב"ש מוציאין שטר על אחרים הרי דאפילו בהוחזקו לא חיישינן, אכן ז"א דהוחזקו חיישינן דוקא כגון הכא שלא להתיר א"א כשנשמע שמת יצחק ר"ג דחיישינן דאחר בא לשם אבל היכי שהגט או השטר מוחזק ביד אחד אז לא חיישינן שמא מאחר בא לידו אפילו הוחזק שיש אחד ששמו כשמו וזה מוכיח רבא התם לשטר מגט מדמותר לגרש הגדולה והכא מוכיח מממון דהוחזקו לאיסורא דלא הוחזקו שלא חיישינן שמא אחר יש כאן ששמו כן וכמש"כ התוספ' דמדמה ממון דהוחזק לאיסור דלא הוחזק, אבל ק"ק דאכתי מאי מייתי רבא מהא דתרי שטרי שהרי הכא הוי בידו ובזה ס"ל לרבא דגם בהוחזקו לא חיישינן באיסורא וא"כ גם בממון בלא הוחזק אבל אכתי איך שמענו מזה דבאיסורא בלא הוחזקו לא חיישינן היכי שאין בידו ולכן נ"ל כתירוצנו הראשון דאי רבא גרסינן אזי נימא דרבא חזר התם ומודה לאביי ועיין ברשב"א

בד"ה אותיות. ותימא מ"ש בדברים עיין בב"מ (קט"ז.) ובתוספות שם

בד"ה הכא. וא"ת בפ"ק דמכות: אפשר לומר ביישוב קושיא זו דהנ' מה שנעשו העדי' זוממי' נוגע לשני דברים האחד לפטור הנדון והשני לעונש' בדין הזמה ושניה' הוזכרו במתניתן במכו' (דף ה') דקאמר הרי אלו זוממים ונהרגין על פיהם הרי בכלל מה דקאמר הרי אלו זוממים אינו רק לפטור הנדון דהא הך דנהרגין פרט אח"כ, והנה המעיין שם במימרות דרבא יראה דשינוי לשון יש בדבריו דבהא דבמזרח בירה ובהא דאמרו בסור' בצפר' נקט לשון הרי אלו זוממין ובאידך מימרות שם לא נקט הך לישנא רק הרי אלו נהרגין או משלמין, ומזה הי' נלענ"ד לומר דאף שפשוט לכל הראשונים דב' מימרות הראשונות ג"כ לענין עונש העדים איירי ומטעם דכתב הריטב"א במכות שם מדקאמר מהו דתימא ניחוש לנהורא בריא או לגמלא פרחא וכי ס"ד דעל מיעוט כזה ידונו הנדון לעולם פטור וליכא ספק רק אי הורגין העדים ע"ש מכ"מ מכח שינוי לשון זה הי' נ"ל לפרש דלעולם רק לענין פטור הנדון דן רבא דס"ד כיון דהעדים העידו עדותן בהכשר רק מכח דבר אחר אנו באין לפטור אותו ולפסול העדים והוי ס"ד דכל דאפשר להחזיק העדים שלא לעשותן עדי שקר ולהוציאם מחזקת כשרות אנו עושין ולכך ניחוש לנהורא בריא ולגמלא פרחא קמ"ל דלא אלא פוטרים הנדון אבל העדים פשיטא דפטורים ועליהם לא דן רבא כלל דכיון דאפשר ע"י נ"ב וגמלא לא מחזיקים אותם כשקרי לדונם מיתה ולכן לא נקט בהני ב' מימרות לשון הרי אלו נהרגין כמו באינך, ובזה יתורץ קושית התוס' אם לא דמסתפינ' על אשר דכל הראשונים לא פירשו כן, אכן מהרמב"ם נראה קצת כמו שכתבנו שנקט בדיוק כלשון הגמר'

בא"ד. ואר"ת דהכא כיון שמכוון לקלקל אשת חבירו: לכאורה זה צריך פירוש דהרי ממה שכתב רש"י לעיל (בד"ה ההוא גיטא דאשתכח) דאיירי שהאשה עומדת ותובעתו לפנינו משמע שהיא טוענת שהיא מגורשת רק שאנחנו מסופקים אם להאמינה דשמא מאחר הי' וא"כ גם במעשה דהכא איירי כן ואיך שייך שיתכוון לקלקלה הא היא תדע אם בעלה הי' המגרש או ענן ב"ח מחגרא, ונ"ל דהענין כך שבעלה הלך למדינת הים באותו יום שנכתב הגט וזה ידע ענן ב"ח מחגרא ומתכוון לקלקל האשה ולכן מראה עצמו אותו יום לפני עדים בנהרדעא והולך מהר בגמלא פרחא לסורא ומצוה לסופר ולעדים ולשליח לכתוב ולהביא גט לאשת ההולך למדינת הים ששמו כשמו וכשתקבל האשה הגט ותראה לב"ד ידע שיורו לה שמותרת להנשא דלא יחושו שמא ענן ב"ח מחגרא הי' המגרש כיון שבאותו יום ראו אותו העדים בנהרדעא ועי"כ תנשא האשה לשוק ותתקלקל

בד"ה ולהימני. אלא דוקא לענין נישואין: ק"ק דאכתי לפ"ז מאי מקשה ולהימני מדרב המנונא דלפי מה שנראה מהתוספ' כתובות (דף פ"ט) דאם תובעת כתובתה אפילו לינשא אינה נאמנת וא"כ שפיר יש נפקותא בהא דאינה נאמנת בקטטה באמרה גרשתני ותבעה כתובתה דאינה נאמנת לינשא וכיון דאיכא קטטה גם ע"י עדותה אינה נאמנת להנשא, וי"ל דכיון דמה דאינה נאמנת לינשא כשתובעת הכתובה הוא מטעם דאמרינן דאף דאשה אינה מעיזה מכ"מ להוציא כתובה מעיזה שעושה מטעם כתובה ולכן ג"כ לענין להחזיקה ששונאתו לא אמרינן רק כשהעיזה לומר גרשתני כדי להנשא ואשתכח שיקרא דבזה ודאי משום שנאה עשתה כן אבל כשתובעת כתובתה ואשתכח שיקרא אין זה ראי' ששונאתו רק שרצתה להוציא כתובה וא"כ מה דחשבינן הכא קטטה באומרת גרשתני ט"כ איירי בלא תובעת כתובה ולכן פריך שפיר דתהיה נאמנת מדרב המנונא, אכן הרא"ש תירץ עוד על קושית התוספ' דאיירי שם דהיתה קטטה בינייהו דאז אינה נאמנת לומר גירשתני ע"ש ועל תירוץ זה