ערוך לנר יבמות שיד

בד"ה טעמא. למה לו להיות נאמן: לפי זה יקשה על רש"י דפירש הכא דתרוייהו אמרי בדדמי, וי"ל דלכאורה לא מקשים התוספ' מידי דלמה לא תהי' נאמנת אי דייקא דהא האשה לבדה נאמנת לומר מת בטלי אפילו בלא העד וצ"ל דקושית אתוס' היא דהא הכא מלחמה הוא ואין האשה נאמנת, אך י"ל ליישוב שיטת רש"י כיון דהטעם דאין אשה נאמנת במלחמה משום דאמרה בדדמי כדאמרינן לעיל א"כ אי הוית דייקא לא אמרה בדדמי והיתה נאמנת אבל השתא דלא דייקא גם היא אומרת בדדמי ולכן מספקא לי' אי עיקר טעמא דסמכינן אעד משום דלא משקר ולא אמר בדדמי וא"כ גם במלחמה נאמן או עיקר טעמא דסמכינן אהא דהיא דייקא וכיון דבמלחמה היא לא מדייקי וגם הוא לא מדייק אין נאמנים, ולכאורה יש להביא ראי' לפי' זה דמספקא לי' אי העד אומר בדדמי או לא דלפי' התוספ' דפשיטא לי' דהעד מדייק ולא מספקא לי' רק אי עיקר טעמא דסמכינן על העד היא משום דלא משקר או משום דהיא גופא דייקא א"כ הוי מצי למיפשט אבעיא זו כמו דרוצה לפשוט האיבעיא דלעיל (צ"ג:) לענין עד א' ביבמה דלפי מה שרוצה לפשוט דנאמן התירה לשוק ע"כ ה"ט משום דסמכינן אעד דלא משקר וא"כ גם הכא נאמן אבל לפי' רש"י דמסופק אי העד אומר בדדמי לא מצי למיפשט דדלמא דוקא במזיד לא משקר וסמכינן עליו מהאי טעמא להתיר יבמה לשוק אבל מכ"מ י"ל דבמלחמה אומר בדדמי ולא סמכינן עליו, אכן מכ"מ יקשה אפכא שרוצה למיפשט הכא מהא דר"ע ומהא דרבי דעד א' נאמן במלחמה תפשוט גם האיבעיא דלעיל לענין עד א' ביבמה דהא עכ"פ מוכח דעיקר טעמא דסמכינן אעד דלא משקר ולא אדיוק דידה וע"כ צ"ל דלא חש לי' להביא לעיל כיון דגם הכא משיב על הראיות ולא קיימי במסקנא א"כ גם אין ראי' נגד התוס' מהא דלא מייתי הכא הראיות דלעיל דהא גם לעיל משיב עליהם ולא קיימי לפי המסקנא, אבל מכ"מ גם לפי' רש"י ליכא קושיא ממה שהעירו התוספות, אכן ק"ק לשיטת רש"י מ"ט לא פשיט האבעיא דהכא ודלעיל דע"כ טעמא דעד א' נאמן הוא משום מלתא דעבידא לאגלויו דאי טעמא דהיא גופא דייקא מ"ט אמרינן לקמן ודף קי"ז) דה' נשים אינן נאמנות אי היא דייקא אע"כ דסומכת על העד ומה דמאמינן לעד הוא משום מלתא דעבידא לאגלוי' ולכן בה' נשים לא אמרינן כן כיון דמכוונת לקלקל

בד"ה אמר ר"ע. דהא שנת שביעית הי': ק"ק אכתי מאי מייתרי בזה למה הוי להו לחשב אם צריכה עבור כיון שאינם יכולים לעבר, וי"ל דבלא"ה יש להבין מאי ראי' דלא הי' עבור ממש משום דשביעית הי' דלמא הי' בסוף שנת שביעית קודם לר"ה והיו רוצים לעבר השנה שאחרי זה, אכן זה אינו דהא אמרינן בסנהדרין (י"ב.) דאם עברו לפני ר"ה אינו מעוברת אך לפי המבואר שם אף דאין מעברין ממש מכ"מ מעיינין קודם ר"ה אם צריך לעבר אחר ר"ה וא"כ י"ל דהכי הוי ולעולם עבור ממש עשו אחר ר"ה רק דקודם ר"ה כשהי' עדיין שביעית היו מחשבין אם צריך עבור ואף דאמרינן שם דגם מוצאי שביעית אין מעברין הא מבואר שם דשל בית ר"ג היו מעברין במ"ש ודלמא הם כשל בית ר"ג הוי סבירא להו, אכן כל זה לדעת התוספות והראב"ד (ספ"ד מה' קידוש החדש) דבשביעית לעולם אין מעברין אבל לדעת הרמב"ם שם דמפני האביב והתקופה אפילו בשביעית מעברין שפיר י"ל דהי' עבור ממש, ועל קושית התוספ' מח"ל אפשר לומר כיון דהי' שום אונם שלא היו יכולים לעבר בא"י א"כ כמו דאמרינן דאם לא הניח כמותו בא"י מותר לעבר בח"ל ה"ה ג"כ בנטל רשות מגדול שבא"י ודלמא נטלו רשות מר"י כנרא' מגמרא דסנהדרין שהיו כפופים לר' יוחנן דקבלו לפניו על ר"ל שקראם רועי בקר והא דלא הלך ר"י גופא לח"ל דלמא טריחא לי' מלתא וא"כ לא צריכים אנו לדחוק דלא הלכו לח"ל אלא לחשוב על עבור לזמן מרובה ושלא היו יכולים לעשות חשבון זה בא"י, ולפ"ז יש חזה ראי' לדעת הרמב"ם דמפני האביב והתקופה מעברין אפילו בשביעית

ע"ב בגמרא הנך אזלי לעלמא: אין להקשות הא בביצה (י' ע"ב) מוכח ממתניתן דאמרינן הנך אזלו לעלמא והנך אחריני ננהו די"ל דידע שפיר דשם לא אמרינן כן אלא בלא סימנים אבל היכי דאיכא סימנים כגון הכא הי' רוצה להוכיח דלא אמרינן כן משני ת"ח ומסיק דגם הכא ליכא סימן דאימא חושבנא אתרמי

שם דלת דמוע: במתניתן ומעשר שני פ"ד) כתוב דמא וכן פי' הברטנורא שם לקוח מעם הארץ אבל לענ"ד גירסא דהכא עיקר דבירושלמי קאמר תנא א' ד' ח' ט' ר' ט' ת' תרומה פי' כלם מרמזים על תרומה ומפרש א' ראשית ד' דמאי וכן אחרינא ע"ש ולכאורה היאך קאמר ד' מרמז טל תרומה כיון דמפרש שמרמז על דמאי אבל אי גרסינן דמוע א"ש שהוא תרומה וחולין המעורבין

שם היו כותבין ת' תחת תרומה: יש לדקדק למה מפרש דוקא על תרומה כן ולא על אחרינא ג"כ וראיתי שכבר הרגיש התוספ' י"ט בזה וכתב דנקט על מה דמסיים אבל לענ"ד זה דוחק דה"ל למימר שבשעת סכנה היו כותבין כן שהוא לשון קצר וקאי על כולם ולמה האריך ופרט ת' תחת תרומה דוקא, ולענ"ד אפשר לומר ע"פ הירושלמי שהזכרתי שכתוב שם דט' ג"כ מרמז על תרומה ומפרש דט' פירושו טובו מפני שצריך להפריש הטוב לתרומה כדכתיב מכל חלבו אבל לכאורה יקשה לפ"ז דהרי מתניתן קאמר שהיו כותבין ט' לרמז טבל וא"כ מה סימן הי' בט' כיון דיש לפרש טבל או תרומה וע"כ צ"ל דהסימנים עשה כל א' לעצמו שלא יתערב לו באחרים והוא ידע אם כתב לרמז טבל או טובו אכן כיון דמתניתן נקט המוצא כלי א"כ מיירי באחר ואיך קאמר ט' טבל דלמא היא תרומה ולכן י"ל דזה בעצמו מיישב וקאמר שלכן ט' ודאי טבל ולא תרומה שבשעת סכנה שהיו צריכין לעשות הסימנים גם לאחרים עשו תקנה לכתוב רק ת' תחת תרומה ולא ט' ולכן אם מוצא ט' ודאי מרמז לטבל

שם ולא חיישינן שמא פינן: ק"ק מאי קושיא דכי ס"ד דנאמר כר' יוסי ולא כת"ק דפסקינן כוותי' והרי הוא לא חושש שמא פינן ועיין בתוספ' הרא"ם שנראה שרצה ליישב זה אבל לא זכיתי להבין דעתו איך מפרש דברי הגמרא, ואולי כוונתו שהמקשן בעצמו קאמר אלא דכ"ע חיישינן שמא פינן וכו' שכל זה קאמרינן מסברא, ולענ"ד אפשר לומר ע"פ מה שאכתוב לקמן ביישוב קושית התוספ' שהי' פשיטא להמקשן דלת"ק ודאי לא חיישינן שמא פינן מדקאמר תרומה ולא ספק תרומה והשתא פריך מר' יוסי דקאמר ודאי חולין דלפי דעתך יהא פלוגתא מהיפך להיפך דלת"ק ודאי לא פינן ולר' יוסי ודאי פינן וכי באיזו סברא יפלגו בפלוגתא רחוקה כזה ולכן ע"כ הכי קאמרינן דהסברא לומר שודאי פינן וזה סברת ר' יוסי רק דהכא לא ס"ל הת"ק כן דא"כ מיכפר הוי כפר ולכן יש סברא שוודאי לא פינן ור"י סבר דאין זה ראוי' להכחיש סברא שפינה ודאי דאימא אשתלויי' להכפיר

שם מי חיישינן לתרי יצחק: ק"ל אפילו חיישינן בעלמא הרי הכא ודאי ליכא למיחש אחרי ששלחו בסימנים הרבה ששמו יצחק ריש גלותא ושהוא בר אחתי' דרב ביבי ושהלך מקורטבא לאספמיא וכי ס"ד שעוד יארע שני בכל ענינים האלה אבל דלמא בעלמא חיישינן וגם אביי מאי מייתי ראי' מהא דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעי ששם לא היו סימנים כאלה, שוב א"ע מצאתי בשו"ת ר"מ אלשיך (סי' קכ"ו) שהקשה כן ותירץ שמתוך כך פי' רש"י היכי דלא הוחזקו ב' יוסף ב"ש בעיר א' שכוונתו שלא על הך מעשה היתה השאלה אלא אם יארע כזה בלא כל הסימנים האלה ע"ש שהאריך, אבל ראיתי בריטב"א ונ"י שפירשו דעובדא כך הוי ידוע הי' לנו כי יצחק ר"ג שבכאן יצא מעירו ושלחו מאספמיא כי איש א' ששמו יצחק ר"ג מת בעירם והעידו הבאים עמו שיצא עמהם מקורטבא לאספמיא אבל לא הכירו אותו אם הוא אותו יצחק של קורטובא ע"ש ולפ"ז מתורצת קושיא הנ"ל, אכן הלשון דחוק שמשמע מלשון הגמרא ששלחו מתם הך גופא שהוא בר אחתי' דרב ביבי ועוד אי מאספמיא שלחו ה"ל למימר הי' בא לקורטבא לאספמיא ועוד שהרי משמע שהי' דר בקורטבא