ערוך לנר יבמות שיב

אכילת דם אע"כ דפשיטא להגמרא דגם דם צלול שיעורו בכזית וכ"נ ג"כ מדברי הרשב"א חולין ודף ק"ך) שכתב דלכך הקפהו לדם ואכלו צריך לטעם דאחשובי אחשבי משום דדם דרכו לאכלו דרך שתיי' ע"ש, הרי דפשיטא לי' דלאו דלא תאכל דם קאי על דם צלול דאכלו דרך שתיי' והרי סתם אכילה בכזית, ולכן אין ראי' ג"כ לחלק בין צלול לקרוש ממה דאמרינן לענין נזירות ופסקו הרמב"ם (ה' נזירות פ"ה) דאם שתה רביעית יין או אוכל כזית חיין קרוש ה"ז לוקה ע"ש, הרי דבקרוש השיעור בכזית ובצלול השיעור ברביעית דשאני נזיר דכתיב בי' לא יאכל ולא ישתה והתם שתיי' ברביעית כדאמרינן בנזיר (דף ל"ח) וסתם אכילה בכזית לכן מחלקינן בין אכילה לשתיי' לענין שיעור אבל בדם דכתיב רק לא יאכל אפילו בצלול השיעור בכזית כדאמרינן ג"כ לענין תרומה דפסק הרמב"ם (ה' תרומות פ"י) וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייתה בכזית עכ"ל והוא מהתוספתא, הרי בפי' דבתרומה דכתיב רק לשון אכילה ולא לשון שתיי' גם בצלול השיעור בכזית וא"כ ה"ה לענין דם, ולכן צ"ע מה דאמרינן הכא אבל בדם וגד דאיכא רביעית, ועלה ברעיוני לפרש פי' אחר במה דאמרינן עד דאיכא רביעית דלא לענין שיעור אכילה איירי דראיתי לחקור אמה דאמרינן בחולין (דף ע"ד) דדם נוהג בשליל וכ"פ הרמב"ם (ה' מ"א פ"ו) דשליל דנמצא דם כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת והיינו אפילו בלא כלו לו חדשיו כמבואר בלח"מ שם אכן איזו שיעור יהי' להשליל שיתחייב על דמו דאיך ס"ד דשליל בתחילת יצירתו שלא חי עדיין יתחייב על דמו משום דם הנפש, והי' נ"ל לפשוט ספק זה ממה דאמרינן סוטה (דף ה') אדם שאין בו אלא רביעית אחת וכו' ע"ש בפי' רש"י שפי' דרביעית דם מקרי נפש וכ"כ הרמב"ם והר"ש (באהלות פ"ב) שהמעט שיהי' באדם מתחלת ברייתו רביעית ע"ש וזהו ע"כ מתחלת ברייתו כשבא לו חיות, והנה לפי המבואר בחולין (דף פ"ט) פשיטא להגמרא דיצירת אדם ובהמה שוין, וא"כ י"ל דה"ה ג"כ לענין שיעור דם כתחלת ברייתו שהוא רביעית בבהמה גסה ובשאר בהמות ועוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו שכל זמן שאין בה בתחלת יצירתה רביעית דם לא מקרי דמה דם הנפש, והשתא י"ל דלעולם שיעור חיוב דם הוא בכזית ומה דקאמר בגמרא אבל דם עד דאיכא רביעית ה"ק דאי אשמעינן שקצים משום דאיסורן במשהו פי' משעה שהן ברי' במשהו וכמו שכתבו התוספ' אבל דם דעד דאיכא רביעית פי' דעד דאיכא רביעית בתחלת ברייתו לא מחייב אכזית דם הנפש אימא לא קמ"ל, ובזה מדוייק ג"כ הלשון דעד דאיכא רביעית ולא קאמר דאיסורו ברביעית דומיא דאיסורו במשהו דקאמר ואף דאפילו ליכא דם הנפש מכ"מ חייב משום דם האברים חיוב זה אינו רק בלאו ולא בכרת והכא מדם שבכרת איירי כדכתיב כל אוכליו יכרת וכמו שקאמר ג"כ דאי אשמעינן דם משום דאיכא כרת הרי כפי' דאיירי הכא מדם הנפש שהוא בכרת והא דלא אמר בקיצור בדם בכזית מה שא"כ בשרצים ששיעורו במשהו י"ל דרצה לנקוט קולא שבדם נגד טומאה ג"כ דלא לקשי' כקושית המהרש"א ולכן נקט רביעית ובמקום אחר הארכתי

שם קטן אוכל נבלות היא פי' וקשיא למ"ד דאין ב"ד מצווין להפרישו וק"ק דהרי אפי' למ"ד מצווין להפרישו מסקינן לעיל דבאיסור דרבנן לכ"ע אין מצווין להפרישו והרי הכא איסור אחות זקוקה אינו רק מדרבנן וא"כ תקשי' איהו לנפשי' וצ"ל דבאחת הוי מצי למימר וליטעמיך אלא דבלא"ה משני שפיר, אבל ק"ל מאי פריך על פקח בעל חרשת אמאי מוציא אשתו בגט תיתב גבי' הרי לפי מה שכתב הרמב"ם להאכיל בידים אפי' איסור דרבנן אסור והרי אם בא עלי' ה"ל מאכיל לה בידים ואיך פריך תיתב גבי' לכאורה מזה ראי' לשיטת הרשב"א דס"ל דאפילו להאכיל בידים מותר כאיסור דרבנן וצ"ע למה לא הביא הרשב"א ראי' זו

שם התרת יבמה לשוק בזה י"ל מה שהעירו התוספ' לעיל (ק"י: ד"ה וכי אימא) הוי מצי לאקשוי' טפי וכו' ע"ש ולפ"ז י"ל דהא ל"ק לי' משום דאפשר לומר דצריך לגרש משום היתר יבמה לשוק דאם תצא אחותה יסברו העולם דלחרש בחרשת קידושין גמורים איכא דלא ידעו לחלק בין פקח ונתחרש לחרש מעיקרא ובאמת בחרש מעיקרא איכא איסור יבמה לשוק ולכן לא פריך רק היאך יכול לגרש

שם בתוספ' ד"ה משום. ולא דק דבהדיא אמר הנה בודאי לא נעלם מהתוספ' מה דמסקינן שה במעילה דאשמנה שרצים לוקין בכעדשה דקאמר ר' יוחנן שם מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה וא"כ לכאורה דברי רש"י ברורים הם רק שלהתוספ' הוקשה דהא הך קרא דלא תאכלום כתיב גבי כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע דלא איירי בח' שרצים כמו שכתבו בסנהדרין (י"ז.) מהת"כ ובהם אין לוקין אלא בכזית, אבל מכ"מ י"ל דעת רש"י כיון דמיתורא דלא תאכלום דרש לחייב מאכיל א"כ אי לא הוי כתיב קרא בעלמא באחת לא הוי מוקמינן יתורא דלא תאכלום רק אח' שרצים משום דחמירי שלוקין בכעדשה אבל אמידי אחריני לא, ואין לתמוה דקרי לשיעור כעדשה משהו דהא גם בחולין (דף. ק"כ) אמרינן שכן טומאתן במשהו דהיינו בכעדשה ואדרבא בזה מתורץ מה שהקשו התוספות שם אנה מצינו כן ע"ש ומה דקרא לי' באמת משהו אף שבעי שיעור י"ל דכנגד שיעור גדול דכזית קרי לשיעור כעדשה משהו וכמו דאמרינן בפ' ראשית הגז גוזזות כל שהן נגד שיעורא רבא דר"ד

פרק חמשה עשר

דף קי"ד ע"ב בגמרא עד דאמרה מת וקברתיו: הרמב"ם (פרק ג' מהל' גירושין) פסק דאפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת והביא הכס"מ שם תשובת הרא"מ שהראשונים טענו על זה ד' טענות, האחד דהא רבא אמר דלא מהימן במת במלחמה משום דאחר בדדמי ובקברתיו לא שייך בדדמי. ב' מ"ש מת וקברתיו ממת על מטתו דאי במת וקברתיו חיישינן לשיקרא גם במת על מטתו ניחוש כן, ג' ק"ו היא מה רעבון דלא נאמנת במת על מטתו חת וקברתיו מהימנא מלחמ' דנאמנת במת על מטתו כש"כ שנאמנת במת וקברתיו, ד' מדאמר רבא רעבון גריעה ממלחמה משמע דמה שנאמנת ברעבון גם במלחמה נאמנת ע"ש ברא"מ שהאריך ביישוב דעת הרמב"ם, ולענ"ד יש לומר דעת הרמב"ם בפשטות דלפי מה שכתב הרמב"ם הא דלא נאמנת במת במלחמה משום דאמרה אחרי שנהרגו הראשונים והאחרונים שהי' בעלה באמצע גם הוא נהרג עמהם וע"ז מסיים לפיכך אינה נאמנת אפילו אמרה מת וקברתיו ופי' דבריו כך הוא דכמו שאין מאמינין לה שמת אחרי שסברה שבעלה הי' בכלל האחרים ה"ה ג"כ אין להאמינה באמרה וקברתיו לא משום דחיישינן דמשקרא אלא דחיישינן שמא קברה כל הנופלים במקום שעמד בעלה או היתה עם הקוברים ואחרי שסברה שהוא מת שם גם היא סוברה שהיא קברה אותו עמהם אבל במת על מטתו לא שייך טעות כיון שהוא לבדו מת וכן ברעבון לא שייך טעות באמרה וקברתיו כיון שהוא מת באותו מקום לבדו ולא שייך חילוף עם אחרים, ומכ"מ א"ש דקאמר רכא רעבון גריעא ממלחמה כיון דבמת על מטתו הי' שייך נאמנות ברעבון כמו במלחמה ואעפ"כ ברעבון אינה נאמנת ובמלחמה נאמנת אף דתרווייהו דמי להדדי דמתו על מטתם לבדם ובאמת במת וקברתיו גם במלחמה הי' נאמנת אי הוי דומיא דרעבון דהיינו שאמרה שקברתה אותו לבדו ומה שאינה נאמנת היינו משום דחיישינן שקברה אותו עם אחרים וסברה שהוא הי' בכלל דלא הוי דומיא דרעבון כלל ובאמת גם ברעבון אם אמרה שקבר' כל אשר מתו בבית ברעב ג"כ אינה נאמנת אם לא ידעה בודאי שקברה בעלה, ויצא לנו מזה דין חדש דאם אמרה