ערוך לנר יבמות שיא

גם לפי גרסתנו דלא שייך ישוב זה נלענ"ד ליישב קושית התוספ' דלכאורה יש להבין מאי פריך אר"י למה צריך לתירוץ בדמאי הקלו כיון דסבר דאין ב"ד מצווין להפרישו הרי לפי מה דמבואר מסוגיא דלקמן אפילו אי אין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ אסור לספות לו בידים מן התורה וא"כ אכתי יקשה לחה אמרינן מצא בידו פירות אין זקוק לו הרי כשיאכל התינוק מה שנתן לו אבי אמו הוא עשה איסור דאורייתא שנתן לו בידים והרי בכ"מ צריך להציל ישראל מן האיסור כשיכול לעשות בהיתר וכהאי דאמרינן שבת (ד'.) ברודה פת מן התנור, וכן מוכח ממה דקתני בקטן שבא לכבות אומרים לו משמע שאחרים אומרים לו ומוקי בעושה ע"ד אביו שהוא מוזהר עליו כמש"כ לעיל ולמה אמרינן אין זקוק לו ואפילו אם נסתפק אם נתן לו א"א או לקח התינוק בעצמו ג"כ הוי ספקא דאורייתא ולחומרא וע"כ צ"ל כמו דמתרץ ר"י בדמאי הקלו וא"כ מה פריך מדר"י אדר"י הא אפילו אבמ"ל מכ"מ הוצרך לתרץ בדמאי הקלו משום ספו לי' בידים, וצ"ל דהך מקשן אכתי לא ידע החילוק דמחלק לקמן לענין שאר איסורין בין עושה הקטן מעצמו לספו לי' בידים ואף דמחלק לענין שבת בין עושה מעצמו לעושה ע"ד אביו שבת שאני דהתם אתיא מקרא דל"ת כל מלאכה אתה ובנך כמש"כ לעיל ולכן פריך שפיר אבל לפי מה דמחלקינן לפי המסקנא דאין ב"ד מ"ל אבל לספות בידים אסור שפיר י"ל דר"י ס"ל בודאי דאין ב"ד מצווין להפרישו ומה דהוצרך לתרץ בדמאי הקלו היינו משום דהתם דומה לספו בידים מדאין נזקקין לתינוק להציל א"א מן האיסור ולכן סוגיא דנדה אזיל לפי המסקנא דלא מצרכינן לומר עוד דר"י ספוקי מספקא לי'

בד"ה וקסבר. דלגבי גידולי קרקע ממש לא חשיב בהמה ג"ק: בזה אפשר לבאר דרך דרוש חלום פרעה למה הקיץ בנתים ולא חלם הכל בחלום אחד כמו נבוכדנצר משום די"ל מה הענין דז' פרות העולות מן היאור לשבע שני תבואה אבל י"ל לפי מה שכתבו התוספ' דבהמה חשיב גדולי קרקע לכן שפיר רמזו ז' פרות לשני תבואה אבל לפי מה שכתבו הכא זה דוקא לגבי מילי אחריני אבל לגבי ג"ק לא חשיב בהמה ג"ק ולכן כיון שחלום השני הי' שבלים שהוא ג"ק ממש אם הי' הכל בחלום א' לא היו מרמזים הפרות לג"ק אלא לבהמות ממש ולכן נשנה החלום, וזהו הפי' ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון וגו' ולכאורה פעמים מיותר הוא אבל ה"ק אם לא נשנה החלום פעמים בשתי חלומות אז לא הי' ראי' כי חלום א' הוא וכי נכון הדבר מעם האלדים כי אז לא הי' חלום שנשנה אבל עתה שראית ב' החלומות בהפסק בנתים שניהם מרמזים לגידולי קרקע ונשנה החלום

בא"ד. משום ר' יהודה לכאורה יקשה לפ"ז קושית התוספ' על הרמב"ם דכתב (ה' שבת פ"ח) דחולב חייב משום מפרק תולדה דדש והרי הוא לא פסק כר' יהודה וגם פסק ע"כ דבהמה לא מקרי גדולו מן הארץ דהא פסק חולב אין פועל אוכל בו, וי"ל דהרמב"ם סובר ג"כ כחילוק התוספ' דכאן רק מה שפשיטא להתוספ' דכיון דגמרינן מסממנין בעינן ממש גדולי קרקע זה לא ס"ל דדוקא גבי לא תחסום דכתיב דישו בפי' אמרינן כן אבל גבי שבת לא כתיב בפי' דייש אלא אנו מדמין למלאכת המשכן לכן לא בעינן רק שיהי' דומה במקצת לסממנין דהיינו שיהי' גדולי קרקע ולא שיהא גם גדולו מן הקרקע ועיין בשיטה מקובצת בבא מציעא (דף פ"ט) וברשב"א שבת (דף צ"ה)

בא"ד. ור"ת מפרש. הנה מלבד מה שהקשו התוספ' עליו גם מכאן קשה דמחליק לא שייך רק גבי חולב אבל ביונק דאיירי כאן מה מחליק איכא, ועוד ק' דר"ת סותר דברי עצמו דבשבת (דף קמ"ד) בהא דחולב עז כתב בעצמו דחולב הוא משום בורר ע"ש בפי' המהרש"א, ונלענ"ד דלכאורה יקשה עוד לפי מה שכתב הר"ת שם לפי' המהרש"א דחולב היינו בורר דאיך אפשר לומר כן דהא בשבת (דף צ"ה) קאמר חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר ואי מפרק ג"כ היינו בורר למה נקט בתרי לישנא, ונ"ל דזה הוקשה לר"ת ולכן ס"ל דבחולב איכא ב' מלאכות מחליק ובורר ושניהם הם בכלל מפרק ומכ"מ לא יקשה דליחייב שתים די"ל דמשכחת מלאכה זו בלא מלאכה זו כגון ביונק משום בורר איכא משום מחליק ליכא וכן איפכא בחולב על הארץ דהולך לאבוד דמשום מחליק איכא משום בורר ליכא דהא אינו בורר אוכל והשתא מדנקט בשבת חולב אדם עז ולא נקט סתם בהמה אפשר דס"ל לר"ת דמחליק לא שייך גבי י"ז ואולי מפני שבשרה שמן יותר מבשר פרה אינו מחליק בהיותו חולב ולכן שפיר מחלק בין שבת לי"ט אבל הר"ת דמפרש דמפרק היינו מחליק על הא דאמרינן בשבת חולב חייב משום מפרק פי' כן דהתם ליכא לפרש משום בורר דא"כ למה נקט בחולב ומחבץ תרי לישנא כן הי' נלענ"ד לפרש שיטת ר"ת

שוב ראיתי בחדושי רמב"ן שנדפסו מחדש שהאריך בדברי התוספ' שם ודעתו דבורר ודש בי"ט ליכא איסור כיון שהיא צורך אוכל נפש לכן מדאורייתא שרי (ומה דיליף בירושלמי מקרא הביאוהו התוספ' ביצה (דף ג') אסמכתא בעלמא הוא לדעתו) וכתב דאף דמדרבנן אסור זה דוקא בדבר שאינו נפסד אבל בחולב שאין דרך לעשות מיום לחבירו מפני ההפסד מותר אפילו מדרבנן, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' הכא לשיטת ר"ת כיון דהוא מוקי התם בי"ט א"כ כל שליכ' משום דש ובורר גם משום מחליק ליכא כיון דלצורך אוכל נפש הוא ומה שאסור לקערה זה רק משום נולד כמש"כ הרמב"ן שם ועיין ברשב"א שבת (דף צ"ה)

בד"ה שבת. דהך דהכא פליגא זהו שיטת הרי"ף אבל הרא"ש כתב כחילוק של ר"ת וכ"כ הטור (סי' שכ"ח) וכשיטת הרי"ף נראה ג"כ שיטת הרמב"ם שהוא לא הביא רק הך דרבי מרינוס (בה' שבת פ' כ"א) והך דאבא שאול לענין י"ט לא הביא (בה' י"ט) ולשיטת ר"ת הי' צריך להביא שם אע"כ דס"ל דהך דאבא שאול פליג אר' מרינוס

ובזה יש ליישב ג"כ קושית המ"ל שהבאתי לעיל דהכא אמרינן דלשבת דאיסור סקילה גזרו טפי ולעיל אמרינן מה לי איסור לאו וכו' די"ל דהכא מפרש סברת אבא שאול לבד שאינה אליבי' דהלכתא אבל לדידן באמת ליכא חילוק וסתם גמרא דלעיל אזיל אליבי' דידן

ע"ב בגמרא אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא: ק"ל דמהכא משמע דשיעור חיוב דם הוא ברביעית וביותר מוכח כן ממה שכתב המהרש"א דאין להקשות דלא לכתוב דם ותיתי משרצים וטומאה דאיכא למימר דמה להנך שכן בכזית אבל דם עד דאיכא רביעית ע"ש, ולפ"ז והי' מוכח בפי' דשיעור דם ברביעית ולא בכזית וזה תימא דבכ"מ לא הוזכר לענין דם רק שיעור כזית דכן אמרינן בכריתות (דף כ"ב) אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת וכן פסק הרמב"ם (ה' מ"א פ"ו) דשיעור דם בכזית וכ"כ רש"י סוכה ודף ו') ובשאר דוכתי' ובשום מקום בש"ס לא הוזכר שיעור אחר לענין דם רק כזית. והי' נ"ל ע"פ מה דאמרינן שבת (דף ע"ז) הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ע"ש הרי בתוך רביעית דם צלול יש שיעור כזית דם קרוש וא"כ י"ל מה דאמרינן דשיעור דם בכזית היינו בקרוש ומה דאמרינן הכא ברביעית הוא בדם צלול אכן לא בלבד שלא הוזכר חילוק זה שבין צלול לקרוש בפוסקים אלא גם מגמרא מוכח דאין לחלק בכך שהרי בחולין (דף פ"ז) אמרינן ענוש כרת והוא דאיכא כזית ע"ש ולמה לו למימר והוא דאיכא כזית כיון דאפילו היכי שהדם עדיין מעורב חלקי הדם והמים יחד לא מחייב עד דאיכא רביעית ופשיטא להגמרא דבתוך רביעית יש כזית דם גמור מדמטמא לב"ה אע"כ מוכח משה דגם דם צלול בשלא נפרשו חלקי הדם מהמים חייב בכזית, וכן יש להוכיח ממה דאמרינן בנזיר (דף ל"ח) אחר רבי אלעזר עשר רביעיות הן ע"ש ואי ס"ד דשיעור אכילת דם צלול ברביעית ליחשוב שש סומקתא כמו דפריך באחריני שם דמה דמתרץ בפלוגתא לא קמיירי לא שייך לענין שיעור