ערוך לנר יבמות שי

להפרישו אלא מסיק דר' יוחנן מספקא לי' וזיל הכא קמדחי וזיל הכא קמדחי ומכ"מ הורה שפיר דלידבר טליא וטליא דמותר מטעם ספק ספקא דלמא לא ימצאו ואת"ל ימצאו ויביאו דלמא אין כאן איסור דדלמא אין ב"ד מצווין להפרישו ולכן מטע' ס"ס התיר ר"י וא"ש מה דקאמר אלא ספוקי מספקא לי'

ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו התוספ' כאן אמה דקאמר בנדה לר' יוחנן דקטן א"נ אבמ"ל והרי הכא ספוקי מספקא לי', ששם בנדה הקשו התוספ' לר"ל דס"ל דאהקדש דמופלא סמוך לאיש לוקין שהרי התראת ספק הוא שמא לא יביא ב' שטרות עד ב' וג' שנים ותרצו דאזלינן בתר רוב ורוב מביאין מיד בתחלת שנת י"ג ע"ש, והנה סברא זו לא הוצרכו רק לר"ל דס"ל התראת ספק ל"ש התרא' אבל לר"י דס"ל ה"ס שמה התראה אפשר דס"ל דלא הוי זה רוב גמור ובמה שאינו רוב גמור מצטרפין לספק ספקא כמש"כ התוספ' בכתובות (ט'.) ולכן שפיר משני לר"י ג"כ דבעלה מפר משום דאין ב"ד מצווין להפרישו ואף דספוקי מספקא לי' מכ"מ מותר מטעם ס"ם דדלמא אכתי לא הוי מופלא המוך לאיש ואת"ל דהוי דלמא הלכה דאין ב"ד מצווין להפרישו

שם קאי הכא מדמי: ק"ל לתירוץ ראשון שכתבו התוספ' לעיל (פ"ב: ד"ה ירושה) שר' יוחנן ס"ל דבטלה קדושת הארץ ולתרומות ולמעשרות גם בזמן בית שני וכש"כ בזה"ז אין חיוב רק מדרבנן א"כ אכתי יקשה לר"י לשיטתו למה הוצרך לתרץ בדמאי הקילו הרי לדידי' בלא"ה לק"מ שהרי טבל ודאי ג"כ אינו רק איסור דרבנן ומזה לכאורה ראי' לתירוצים אחרים שכתבו התוספ' שם דר"י ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא

שם משום סכנה הרשב"א והריטב"א כתבו דלכך אמרינן ולא יאכילנו נבלות וטרפות משום דלזה סתם תנוק אינו מסוכן ע"ש, אכן ק"ל אכתי לס"ד דמקשן דמקשה אי הכי גדול נמי ואכתי לא ידע דבמסתמא איירי ל"ל להקשות מסיפא דובגדול אסור ה"ל להקשות ממציעתא אי במסוכן איירי לחה לא יאכילנו נבלות וטרפות ג"כ במקום סכנה, וי"ל דהנה אף דחלב בהמה טמאה אסורה מן התורה כדאמרינן בבכורות (דף ו') מכ"מ אין לוקין עלי' כמש"כ הרמב"ם (ה' מ"א פ"נ) דהרי הוא כחצי שיעור ע"ש והרי מסוכן מאכילין אותו הקל קל תחלה כדאמרינן יומא (דף פ"ג) במי שאחזו בולמו' ולכן י"ל דהמקשן הוי ס"ד דה"ק דתנוק המסוכן יונק מבהמה טמאה אבל אין מאכילין אותו נבלות היכי שיכול לינק חלב בהמה טמאה שזה קל יותר דאין לוקין עליו ולכן לא מקשה אלא א"ה גדול נמי אבל לפי מה דמסיק דאיירי בסתמא ל"צ לפרש כן דבלא"ה א"ש דלנבלות וטרפות מסתמא אינו מסוכן ומכ"מ יש נפקותא לדינא דמסוכן שדי לו בחלב טמאה אין מאכילין אותו בשר טמאה דזה קל יותר

שם י"ט דאיסור לאו: מה שקשה מזה אמה דאמרינן לעיל (דף פ"ב) מה לי איסור לאו עיין מה שכתבתי שם, ועיין במ"ל (ה' י"ט פ"א), אכן ק"ל מסוגיא דהכא אשיט' הרמב"ם והטור דס"ל דכל מלאכות שלצורך אוכל נפש מותרים מן התורה ודלא כהתוספ' ביצה (דף ג') דס"ל דמלאכות שקודם קצירה אסורים חן התורה ע"ש ובמה שכתב הר"ן (ר"פ ג' דביצה) והרי מהכא נראה בפי' שיש איסור מן התורה דאל"כ ל"ל למימר דמפרק כלאחר יד הוא ולכך לא גזרו לימא כיון דלצורך אוכל נפש הוא לא גזרו רבנן במקום צערא ועיין מה שכתבתי לקמן בתוספ'

שם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים פי' דמיתורא דקרא דרש כן כמו שפי' רש"י אבל ק"ל דהא אמרינן במכות (ט"ז:) אכל נמלה לוקה חמש ובתוך הלאווין שם נחשב ג"כ לאו דלא תאכלום דחשיב הכא ואיך לוקין עליו כיון דמצרכינן לדרשה דהכא, ועיין בכריתות (דף ד') ששם כתב רש"י כן לענין לאו דדם דלכך לא חשיב לאו דכל נפש מכם לא תאכל דם שם כיון דצריך לי' לדרשה דהכא להזהיר גדולים על הקטנים וא"כ ה"ה לענין שרצים, ונלענ"ד דכבר הקשה המהרש"ל בשם רא"מ אצריכותא דעביד לקמן דאכתי לא לכתוב רק דם וטומאת כהן ונילף שרצים במה הצד והרא"מ הניח בצ"ע ועיין במהרש"א שתירץ בדוחק, אבל י"ל כיון דבסנהדרין (דף פ"ח) פליגי ר' יהוד' ורבנן בב' כתובי' הבאים כאחד דלר' יהודה מלמדין דס"ל דמה דאתי במה מצינו טרח וכתב לה קרא אבל ג' כתובים מודה דאין מלמדין דכולי האי לא טרח קרא לכתוב ב' דברים דהיינו מצי למילף במה הצד אכן רבנן סברי דאפילו ב"כ אין מלמדין ולכן י"ל דהני ברייתות דהכא כר' יהודה אתיא שהרי בת"כ נשנו וסתם ספרא ר' יהודה ולכן אי הוי ב' קראי מיותרים ודאי אין ללמוד בעלמא מינייהו דהוי ג"כ הבאים כאחד אבל השתא דעביד צריכותא דע"כ ב' מינייהו צריכי למכתב דחדא מחדא לא אתיא אף דאתאי חדא מתרתי וחד מיותר הוא או לאו דדם או לאו דשרצים הוי לי' ב"כ הבכ"א דמלמדין, אכן כל זה לר' יהודה אבל אנן פסקינן כרבנן דב"כ אין מלמדין באמת הך לא תאכלום דשרצים מיותר ודרשו אביי שפיר דלוקין עליו בנמלה

שם דלא ליטמו להו בידים הרמב"ם (ה' אבל פ"ג) כתב דהמטמא את הכהן אם הנטמא שוגג המטמא לוקה ועיין בלח"מ שם שלא ידע מנ"ל להרמב"ם כן, והנה גם לענין כלאים כתב כן וסוף ה' כלאים ושם הביא הכס"מ שכבר הקשה הרא"ש להרשב"א ולתשובתו לא זכינו והכס"מ נדחק שם בישובו ומה שכתב שם לא שייך לענין טומאה אבל מצאתי ברא"מ וקרבן אהרן פ' שמיני (פרשה ה) שהביאו שם מת"כ ע"פ פי' ר"א זעירא כשיטה זו דהמאכיל לגדול שרץ העוף אם הוא שוגג המאכיל לוקה דעל זה קאי הדרשה מאכיל כאוכל אבל אם האוכל קטן אף שהוא מוזהר מכ"מ אינו לוקה כיון שהקטן עצמו אם הי' אוכל במזיד אינו לוקה ט"ש וזה ממש כשיטת הרמב"ם ואף דזה כתיב גבי שרצים ואכתי גבי טומאה וכלאים מנ"ל הרי מסוגיא זו מוכח דילפינן מהדדי דלא הוי ב"כ הבאים כאחד כיון דמצרך צריכי, אבל אכתי יקשה למה הביא הרמב"ם דין זה גבי ב' איסורים אילו דוקא ולא בכל האיסורים כמו שהביא לענין לספות לקטן בידים (סוף ה' מ"א) ולכן אכתי צ"ע אבל מכ"מ מצאנו מראה מקום לשיטת הרמב"ם

ועוד מצאתי ראי' לשיטת הרמב"ם דהנה בת"כ פ' אחרי (פ' י') דרש קרא דכל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים ושם (פ' י"א) דרש דרשה זו גם מפסוק דם כל בשר לא תאכלו (וע"ש בקרבן אהרן שהגי' בשניי' להזהיר גדולים על הגדולים ובשניהם מסיים יכול יהיו נכרתים על ידיהם ת"ל כל אוכליו יכרת הא אין נכרתין לא ע"י גדולים ולא מ"י קטנים עכ"ל הרי דיש לנו ב' דרשות בדם אחת להזהיר גדולים על הגדולים ואחת על הקטנים וכן שרצים נדרש בת"כ לא יאכלו דגבי שרץ העוף לחייב מאכיל כאוכל ושוב נדרש מלא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים הרי דבכ"מ גלי קרא ג"כ דגדול מוזהר על הגדול וא"כ ילפינן שאר איסורים מהם והא דלוקה בגדול ג"כ משמע מהך ת"כ מדצריך קרא דכרת ליכא משמע הא מלקות איכא ולכן מבואר בזה כשיטת הרמב"ם

שם ברש"י ד"ה ליטיילו שבת היתה: אף שכבר כתוב בגמרא ששבת הי' וא"כ מה חדש רש"י בזה נ"ל שרש"י לא גרס בגמרא בשבתא וכן הביא המהרש"ל הגרסא ברשות הרבים אתא לקמי' כו' כצ"ל עכ"ל הרי שג"כ לא גרס בשבתא

בד"ה אומדנא. אם יכול להמתין עד מוצאי שבת: ק"ק שבת מאן דכר שמי' כאן דהרי קושיתו הי' מיונק שקץ אבל משבת לא קשה כדקאמר לקמן דאינו רק מפרק כלאחר יד שהוא מדרבנן וא"כ כי פריך אי הכי גדול נמי ע"כ הקשה למה חוששין בגדול משום יונק שקץ ואהא משני משום אומדנא שיכול להמתין עד שימצא חלב טהור והיאך פי' רש"י שימתין עד מוצאי שבת, וי"ל שרש"י סובר דמה דקתני ובגדול אסור לא קאי רק אסיפא דיונק בשבת ומכ"מ פריך שפיר אי הכי גדול נמי דכיון דרישא דיונק חלב טומאה איירי במקום סכנה גם סיפא דיונק בשבת איירי כן

שם בתוספ' ד"ה אלא. הוי מצי למימר וליטעמיך: לעיל כבר כתבתי ישוב לקושיא זו ע"פ גרסת רש"י וטור דלעיל דבהך מעשה דמפתח ר' יוחנן גרסינן אכן