ערוך לנר יבמות שט

ובזה אפשר לבאר ג"כ מה שכתב הרמב"ם (בה' שבת פ' כ"ד ה' י"א) קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שא"נ וטלטל בכרמלית אין ב"ד מצווין להפרישו שהקשה עליו ה"ה למה כתב משום שבות דוקא הרי הוא עצמו פסק (סוף ה' מאכלות אסורות) דאפילו באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו וסיים והדבר צריך לי תלמוד, וגם הטור א"ח וסי' שמ"ג) כבר הקשה על הרמב"ם כן, אבל לפי הנ"ל י"ל דבה' מ"א דייק הרמב"ם לכתוב אין ב"ד מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת הרי דבזה איירי מצד הקטן עצמו כמו שנראה מלשון עליו וגם מהטעם שאינו בן דעת ובזה ודאי גם באיסור דאורייתא אין מצווין להפרישו רק האב מטעם חנוך דרבנן אבל בה' שבת דאיירי מדיני שבות דשבת דייק שפיר דדוקא באיסור שבות בכל מנין אין מצווין להפרישו דאפילו עושה בשביל ישראל אין מצווין אבל במלאכה דאורייתא יש חילוק בין עושה לדעת גדול או שלא לדעת גדול, וחילוק זה כבר כתב הרמב"ם שם (פ' י"ב) לענין קטן שבא לכבות ולכן לא נקט הכא רק איסורי שבת ובה' מאכלות אסורות נקט גם שאר איסורין דלענין הקטן שעושה לעצמו אין חילוק בין איסורי שבת לשאר איסורין

והיוצא מזה דיש בזה ג' חילוקים לענין שבת, קטן העושה בשביל עצמו אפילו באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפריש, ובעושה לדעת גדול באיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו מן התורה, ובאיסור שבות אפילו מדרבנן לא מצווין להפרישו אבל מטעם דלא לספו לו בידים דילפינן מהני אפילו בעושה לדעת עצמו אין להרגילו בידים לעשות ואפילו באיסור שבות דרבנן כמש"כ הרמב"ם (סוף ה' מ"א)

שם ת"ש עכו"ם שבא לכבות. הקשה הרשב"א הא מלאכה שא"צ לגופא היא ודלמא אתי כר"ש דפוטר ע"ש וכן הקשו התוספ' בשבת (דף קכ"א), ונ"ל דהרשב"א והתוספ' לשיטתם אזלו דס"ל (שם) דשבות אפילו באיסור דרבנן אסור וכן דעת הרשב"א בתשובה כמו שהביא המג"א (סי' ש"ז) אבל לדעת הש"ע ושם ס"ה) דאמירה לנכרי מותר באיסור שבות דרבנן לק"מ דע"כ דמתניתין לא אתי כר"ש דהא קתני דאין אומרים לנכרי כבה

שם מצא בידו פירות אין זקוק לו. ק"ק הא מרישא דאין חוששין ודאי לא קשיא דהא מששא בעלמא הוא שמא יאכילנו וזה ודאי אינו בכלל קטן א"נ וע"כ לא קשיא אלא ממצא בידו פירות וא"כ מאי פריך דהא תרומת ומעשר פירות אינו אלא מדרבנן וכש"כ שיקשה על התוספ' שכתבו דהוו ספק טבל דאורייתא אכן תלי זה בפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד (פ"א מה' מעשר) בזה אי מעשר פירות דרבנן או לא, ועיין במשנה למלך (רפ"ב דתרומות), ואולי גם לשיטת הראב"ד י"ל דמדקאמר פירות סתם גם ענבים וזיתים בכלל ותרומת ומעשר תירוש ויצהר לכ"ט הוא מן התורה

שם אין זקוק לו: הרשב"א הביא דעת הרמב"ם דאף דקטן א"נ אבמ"ל מכ"מ האב מצו' מטעם חנוך והקשה עליו ממה דאמרינן הכא אין זקוק לו ע"ש, אכן לענ"ד בזה י"ל דלפי מה שנראה מדברי הרמב"ם (ה' שבת פ' כ"ד) באיסור שבות דרבנן אין מוחין לאב אם אינו מוחה לבנו מטעם חנוך וכ"כ הכס"מ (סוף ה' מ"א) ע"ש והרי הכא איירי בדמאי ובתרומה דרבנן וא"כ למסקנא לק"מ ואף דהמקשן לא הוי ס"ל דבדרבנן איירי הוי מצי למימר וליטעמך וכעין מש"כ התוספ'. עוד הקשה הרשב"א על הרמב"ם מהא דמקשה בנדה ודף מ"ו) אמה דמשני לאותן המוזהרין עליו ש"מ קטן אוכל נבלות במ"ל דליתרץ דאיירי באביו המוזהר עליו, ולפענ"ד י"ל שהרי כבר כתבו התוספ' שם דלפרוך היאך ס"ד דמייתי קרבן אלא דבלא"ה פריך שפיר וא"כ זה שייך גם בזה גם אי משני דאיירי באביו, ועוד דלפי מה מה שכתבו בזה בלא"ה א"ש דהרי כדמשני לאותן המוזהרין עליו מוקי דמופלא סמוך לאיש דרבנן כמו שפי' רש"י שם והרי בדרבנן אין כופין האב לחנכו כנ"ל, ולמר שהקשה הרשב"א עוד על הרמב"ם מקטנה שנשאת לכהן כבר כתבתי יישוב לעיל (קי"ג.), ודע שאין להקשות לדעת הרמב"ם למה הוצרך ר"י לתרץ בהא דקטן שבא לכבות דאיירי בעושה לדעת אביו ולא קאמר דבאביו אפילו לא עושה לדעתו צריך למחות מטעם חנוך די"ל דלשון אומרים לו אל תכבה משמע שב"ד מוחין לו ואי באב הל"ל אומר לו אבל כשאיירי בעושה על דעת אביו שפיר שייך אומרים שכל א' צריך למחות שלא יעבור האב על לאו דל"ת כל מלאכה אתה ובנך

שם בדמאי הקלו: הרשב"א והר"ן הקשו על הרמב"ם דפסק דאפילו איסור דרבנן אסור לספות לתנוק בידים מהא דפריך בפרק תולין וליתן לי' לתינוק ישראל אע"כ דלמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו מותר לספות בידים ע"ש, ולא זכיתי להבין איך תלי זה בשיטות הרמב"ם דאפילו אמרינן דלמ"ד אבמ"ל מותר לספות בידים אכתי מאי פריך לרב משרשי' דלמא ס"ל ב"ד מצווין להפרישו או ספוקי מספקא לי' כר' יוחנן ואז גם להרשב"א אין מותר לספות בידים באיסור דרבנן דנחתינן חד דרגא כמו שכתב הרשב"א בעצמו אע"כ צ"ל כיון דבאמת לרב משרשי' אין איסור בח"ל רק משום אפשר לשנוי משנינן אמר לתנוק עכו"ם כמו שפי' רש"י שם לכן לא שייך בזה לדון משום איסור לספות בידים וא"כ גם להרמב"ם לק"מ, והי' נ"ל להביא ראי' לשיטת הרמב"ם ממה דמוקי אביי תולש מעציץ שא"נ וזורק בכרמלית דהשתא יקשה דא"כ רישא דלא יאמר לתנוק הבא לי מפתח היכי איירי אי ברשות הרבים לתני רבותא טפי דאפילו רצה התנוק להביא מעצמו צריך למחות בידו כיון דב"ד מצווין להפרישו בדאורייתא אע"כ דאיירי ג"כ בכרמלית דרבנן ואעפ"כ לא יאמר לו להביא וא"כ לכאורה מוכח כדעת הרמב"ם, אבל באמת זה אינו דגם לשיטת הרשב"א א"ש לפי מה שחילק הרשב"א דבכל מה שמצו' לתינוק לעשות ויש בו צורך לגדול שייך איסור דאתי למיסרך והוכיח כן מסוגיא דשבת (דף קל"ט) ולכן י"ל דלעולם לקטן מותר לספות בידים מה שהוא לצורך התנוק ומה דלא יאמר לו הבא מפתח וחותם ה"ט דכיון דהוא לצורך גדול אתי למיסרך, ועוד י"ל שהרי גם הרשב"א לא קאמר רק אי קטן א"נ אבמ"ל אז נחתינן חד דרגא ומותר לספות איסור דרבנן בידים אבל לפי מה דמתרץ השתא דדוקא בכרמלית דרבנן אין מוחין אבל בדאורייתא מצווין להפרישו אז גם להרשב"א בדרבנן לא נחתינן רק חד דרגא שא"ל למחות אבל אסור לצוות לו או לספות לו איסור דרבנן בידים

שם אלא ר' יוחנן ספוקי מספקא לי': לשון אלא קשה דממה חזר דקאמר אלא, ונ"ל דהנה מדברי רש"י בשבת (דף קכ"א) נראה במה שנאמר לעיל דלרב יצחק בר ביסנא ארכס מפתח דב"מ ורבי פדת אמר שליטיילו קטן וקטנה דהוא גרס דלרבב"ח ארכסו ור' יוחנן הוא דאורי לו כן שליטיילו וכגרסא זו הביא גם הטור א"ח (סי' שמ"ג) וכבר הקשה הב"י שם דאיך אפשר לומר דר"י הורה כן דלפ"ז ע"כ פשיטא לר"י דאין ב"ד מצווין להפרישו והרי סוגין אמרינן דר"י ספוקי מספקא לי' וכתב דלפי גרסת הטור ע"כ לא גרסינן בגמ' דר"י ספוקי מספקא ע"ש, אכן תמו' שלא הודיע לנו איך נגרוס אם נמחוק הך דר"י ספוקי מספקא והיאך יתורץ קושית הגמרא, אבל לפענ"ד אדרבא לפי גרסא זו דהא דלעיל רבי יוחנן הי' אתי שפיר טפי מה דקאמר הכא אלא ר"י ספוקי מספקא לי' דהרי יש להבין איך דייק מהך מעשה דדבר טלי וטליא דאין ב"ד מצווין להפרישו דלמא התם היינו טעמא דאין כאן ודאי קטן אוכל נבלו' דדלמא לא ימצאו המפתח אבל אכתי מנ"ל דכשאנו רואין אותו אוכל נבלות דאין מצווין להפרישו, אכן באמת לק"מ שהרי אם ב"ד מצווין להפרישו היינו משום דילפינן מדם שרצים וטומאה וא"כ דאורייתא הוא וגם מספק יש לאסור דה"ל ספקא דאורייתא ולכן דייק שפיר דס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו אבל השתא דפריך הך דר"י דכבוי אהך ר"י דדמאי חזר בו ממה דהי' מדייק לעיל מהך דדבר טלי וטליא דס"ל לר' יוחנן דודאי ב"ד מצווין