ערוך לנר יבמות שז

עליו וא"ת לריב"נ וכו ובזאת ההגהה יהי' מיושב ג"כ מה שהקשתי לעיל על הלשון להביא ראי' לדבריהם מאמרו לו

דף קי"ג ע"א בגמרא ומאי שנא קטנה דאכלה בתרומה המהרש"א בגטין (דף נ"ה) הקשה בזה כיון דע"כ כוונת קושיתו היא כמו דקטנה אוכלת מטעם קטן אוכל נבלות ה"ה ג"כ תאכל חרשת א"כ מה הוסיף בלשון הקושיא לקמן וליכול קטן אוכל נבלות הוא, ולענ"ד י"ל דס"ד דמקשן הכא הי' בס"ד דמקשן לעיל (דף צ') שרצה להוכיח ממה שאוכלת קטנה אשת כהן בנישואי דרבנן תרומה שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ולכן הקשה מ"ש קטנה דאכלה כיון דיש לה נישואין מדרבנן ה"נ חרשת תאכל מטעם זה ומשני שמא יאכיל חרש בחרשת ובזה גלי לי' שאין הטעם משום שיש כח ברבנן לעקור דבר מן התורה ולכן השתא פריך וליכול קטן אוכל נבלות הוא

שם גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת: הרמב"ם (פ"ו מה' תרומות) כתב דלא תאכל חרשת בתרומה אפילו השיאה אבי' שמא יאכיל חרש בחרשת והכסף משנה הקשה עליו למה לא כתב כמסקנא דהכא שמא יאכיל חרש בפקחת דהא מטעם זה דשמא יאכיל חרש בחרשת חזר בי' משום קושיא וליכול קטן אוכל נבלות הוא והניח בצ"ע, ולענ"ד נראה לתרץ דלפי המבואר בתוספ' ישנים יומא (פ"ב.) מתוך גמרא דנזיר האב חייב בחנוך בנו ואין חייב בחנוך בתו אכן זה דוקא לענין נזירות אבל לענין שאר מצות גם חייב בחינוך בתו אבל האם אפילו בשאר מצות לא חייבת דמעשה דהלני המלכה איירי בהי' להם אב, ועוד כתבו שם דאף דאמרינן קטן שאכל נבלות אין הב"ד מצווין להפרישו מכ"מ האב חייב להפריש מטעם חנוך ע"ש וכן פסק גם הרמב"ם (סוף ה' מאכלות אסורות), ולכאורה ק' דלפ"ז מאי פריך הכא וליכול קטן אוכל נבלות היא מה בכך הא משום חנוך דאב יש איסור שהוא חייב לחנך, וא"ע ראיתי לקמן ודף קי"ד) שהקשה כן הרשב"א על הרמב"ם אבל י"ל דהא מה שדייק דחרשת לא אוכלת היינו משום דלא תני חרשת בהדי קטנה והך דקטנה איירי באין לה אב ונשאת ע"פ אמה כמש"כ רש"י וא"כ לא שייך גם חנוך דאב ולכן פריך שפיר אבל הרמב"ם כתב דינו בשיש לה אב דהא כתב דחרשת לא אוכלת אפילו השיאה אבי' ולכן כתב שפיר דיש גזירה אפילו משום חרש בחרשת וכש"כ משום חרש בפקחת אלא דלא הוצרך לגזירה רחוקה דאפילו משום חרש בחרשת איכא כיון דיש לה אב שחייב לחנכה ולאפרושה מאיסורא ומכח קושית הרשב"א, וע"פ דברינו יצא לנו דין חדש דאפילו בחרשת שייך חנוך שמא תתפקח כמו ששייך בקטן למען כי יגדיל לא יסור ממנו

שם אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה עיין בלחם משנה (פי"א מה' אישות) שהקשה אהא דאמרינן הכא דחרשת ושוטה אין להם כתובה מהא דאמרינן בכתובות ל"ו.) דחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים דמשמע דיש להן כתובה דטענת בתולים אינו רק לענין כתובה והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל כיון דזה ודאי לכ"ע יש כתובה לארוסה בדכתב לה כמבואר בכתובות ודף פ"ט) א"כ אם כתב לאשה כתובה כשהיא פקחת ולאחר שנתארסה נתחרשה ונשתטה בזה ודאי יש לה כתובה דמה שנעשה בעודה תחתיו נסתחפה שדהו וכן ראיתי בהרב המגיד (ספ"י מה' גירושין) ואם כשנשאה לא מצא בתולים אם היא טוענת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני לא הי' נאמן להפסיד כתובתה רק אם לא טוענת איהי אם אנן טענינן בעדה זה תלי בפלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע וא"כ י"ל דבהכי איירי הש"ס התם אבל לעולם אם לכתחלה בשעת אירוסין היתה חרשת ושוטה אין לה כתובה

שם הוא דאמר כר' אלעזר לכאורה לפ"ז הוי לן לפסוק כר' אלעזר כיון דשמואל קאי כוותי' ותמהתי על הרמב"ם שפסק דלא כוותי' אלא כסתם משנה דתרומות דתרומת חרש תצא לחולין. שוב ראיתי בתוספ' בשבת (קנ"ג:) שכתבו דמסוגיא דשה משמע שאין הלכה כר' אלעזר אכל מסוגיא דהכא לא משמע כן ע"ש וא"כ י"ל שהרמב"ם סמך עצמו על סוגיא דשבת להשוות הלכה עם סתם משנה, ועוד י"ל דגם מסוגיא דהכא הוכיח הרמב"ם כן דפריך ומ"ש חרשת דלא ממאנה ואי ספק היא פשיטא דלא תוכל למאן שמא בת דעת היתה וקדושי' גמורין הן אע"כ דסתם גמרא סובר דאינה בת דעת וצ"ל דהקושיא היא למאן דפליג אשמואל וא"כ ק"ק דמה דפריך בתר הכי ומ"ש דקטנה אית לה כתובה אינו רק לשמואל דלדעת רב בכתובות (דף ק') באמת אין לה כתובה ע"ש וצ"ל דפריך בכל מקום אליבי' דהלכתא

שם בעינן חתיכה משתי חתיכות: ק"ק דלפ"ז לא משמיענו שמואל במה דקאמר אשת חרש א"ח עלי' אשם תלוי רק דס"ל דלענין אשם תלוי בעינן חתיכה משתי חתיכו' א"כ למה משמיענו כן באשת חרש דאפשר למטעי דטעם דפטור משום דחרש בודאי אינו בר דעת ביותר ה"ל להשמיענו כן בכוי או בחתיכה א' ספק חלב ספק שומן דפטור דבזה ליכא למטעי בטעם אחר, וי"ל ע"פ מה דמסופק בגמר' לקמן מהו הספק בחרש אם מפני דעתו אי צילותא היא או מפני שעתים חלים ועתים שוטה ולכאורה לא שייך ספק זה אם טעם הפטור באשת חרש מטעם דבעינן חתיכה מב' חתיכות רק למ"ד דס"ל בכריתו' (דף י"ז) דטעם דבעינן חתיכה מב' חתיכות משום מצות קרינן או משום איתחזק איסורא דלמ"ד שם משום דאי אפשר לברר איסורו יהי' מוכח הכא דספק חרש הוא אי דעתא צילותא דאם הספק משום דעתים חלים הרי אפשר לברר ע"י עדים שיעידו דבשעת קידושין חלים או שוטה וכל דאפשר לברר ע"י אופן א' בעולם דמי לב' חתיכות, והשתא י"ל דשמואל ס"ל כהך מ"ד דא"א לברר הוא הטעם דבעינן חתיכה מב' חתיכות ומספקא לי' בחרש כאיבעית הגמרא דסליק בתיקו ולכן שפיר אשמעינן בחרש דאי אשמעינן בכוי או בחתיכה א' דפטור אכתי הוי אפשר למטעי דבאשת חרש חייב משום דאפשר לברר ע"י עדים שיעידו מה הי' בשעת קידושין ולכן הוצרך להשמיענו דגם באשת חרש פטור

שם בתוספ' ד"ה שמא. ובקונטרוס פי' בהניזקין: מה שפי' רש"י שם פירש גם כאן אבל בב' המקומות לא כתב מה שהביאו התוספ' כשמו דמלתא דלא שכיחא הוא אלא דאין לקטן נישואין וכוונתו דבזה לא שייך לגזור אטו קטן בגדולה דהכל יודעין שאין לקטן נישואין ולא מיחלף בקטנה לגדול שיש לה נישואין מדרבנן דמה שנושא קטן אשה סמוך לפרקו אינו בתורת נישואין כמו שכתבו התוספ' בעצמם לעיל (דף צ"ו) ולכן דברי רש"י אתין שפיר

בד"ה דלמא. לא גזרו: לכאורה בפשטות יש לחלק דבקטנה אפילו ב"ד מצוין להפרישה מכ"מ אם תאכל תרומה דאורייתא אין כאן רק איסור חנוך מה שאין כן אם יאכיל חרש בפקחת שיש איסור מיתה דאורייתא כמש"כ רש"י, ונראה דרש"י באמת כוון לזה במה שכתב שיש איסור מיתה לתרץ למה לא בקטנה גזרינן כן, אבל להתוספ' לשיטתם לא מספיק זה שהרי כתבו לעיל (דף צ') לחד תירוץ דמה דקתני ואוכלת בגינו תרומה משמע אפילו כשנעשת גדולה וא"כ לא שייך חילוק זה שהרי גם היא תעבור על איסור מיתה כשתאכל תרומה דאורייתא ולכן הוצרכו לתרץ דשאני קטנה שנשאת דעכ"פ תבא לכלל גדלות להיות אשת כהן מדאורייתא דהיינו לאחר שתבעל בגדלות

ע"ב בגמרא דבר תורה שוטה מתגרשת הרמב"ם (פ"י מה' גירושין) הביא דין זה ולא חילק בין יודעת לשמור לאין יודעת לשמור גיטה והראב"ד השיגה דבאינה יודעת לשמור אינה מגורשת מן התורה וה"ה שם כתב דלענין קטנה באמת הרמב"ם חילק בכך ואפשר שסמך כאן על מה שחילק גבי קטנה, והנה מדברי ה"ה בעצמו נראה שלא כתב כן רק על צד הדוחק, ולכן נלענ"ד שאפשר לומר לשיטת הרמב"ם שהוקשה לו שב' דרשות הללו דמייתי הכא למעוטי שוטה מגט ל"ל דר' ינאי יליף כן מונתן בידה ודבי ר' ישמעאל יליף מושלחה מביתו ותרווייהו מיותרים ננהו, אבל י"ל דאף דבכ"מ ממעטינן חרש שוטה וקטן כהדדי מכ"מ הכא לענין קבלת גט ודאי יש יותר סברא למעט קטנה שאינה בת דעת משוטה דבקטנה אית בה