ערוך לנר יבמות שו

הרמב"ן דמכ"מ למה כופין לחלוץ הא יכול לומר שיקיים מנות יבום ואח"כ יגרש ועיין במהרש"א שהביא ג"כ קושיא זו, ולענ"ד י"ל כמו שכתב המהרש"א לעיל לשיטת רש"י אף דבסיפא הוי מצי למימר שכופין ליבם מכ"מ נקט כופין לחלוץ אגב רישא כש"כ שי"ל הכא כן דהא הוי צריך לומר כופין ליבם ולגרש מיד לכן ניחא לי' טפי לנקוט כופין לחלוץ כמו בבבא שקודם זה, והא דלא ניחא לי' לרש"י בפי' ר"י י"ל דהוי קשיא לי' מה שהקשה הרא"ש בשם רבינו אפרים אהרב אלפס דקשה משמואל דהכא אדשמואל דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ולא מסתבר לי' מה בין איסור נישואין לכתובה לכן פי' כפי פירושו דהכא

ע"ב בגמרא שיש לה בנים לא ידעתי למה תליא ביש לה בנים דהא אם ראוי' ליבום לא תלי אם יש לה בנים אלא אם יש בנים לבעלה ואפילו רצה לומר שיש לה בנים מבעלה ג"כ אינו מדוייק דאפילו אין לה בנים ממנו ויש לו בנים מאשה אחרת ג"כ פטורה מיבום ולא ידעתי למה לא קאמר ביש בנים לבעלה

פרק ארבעה עשר

דף קי"ב ע"ב במתניתן כך הוא מוציא ברמיזה עיין ברשב"א שהביא בשם הירושלמי דהיינו דוקא כשקדשה בכסף אבל קדשה בביאה לא וכבר העיר הב"י למה לא חלקו הפוסקים בכך, וראיתי בהגהת מ"ל (פ"ב מה' גירושין) שכתב דממתניתן מוכח דאין לחלק בכך דקתני ואם הי' נכריות יכנוסו ואם רצו להוציא יוציאו אף שקדש בביאה דיבום, וכן הקשה מגטין (דף ע"א) דקאמר אי מאחיו חרש כשם שכנס ברמיזה וכו', ולענ"ד אין מכל זה ראי' די"ל דאף דהוא קדש בביאה מכ"מ קנינו לא תופס בלא קנין אחיו כיון שלא בא עלי' לשם קידושין רק לשם יבום מאחיו וא"כ אם אחיו קדשה בכסף אין עלי' זיקה רק מקנין גרוע ולא עדיף יבום דידי' מקדושי אחיו דאתי מחמתי', אכן ק"ל אדמפליג במתניתן בין חרש מעיקרא לפקח ונתחרש לפלוג בחרש מעיקרא גופא בין קדש בביאה לקדש בכסף ואין לומר דעדיפא לי' לפלוג בקדש בכסף בין חרש מעיקרא לפקח ונתחרש א"כ קושית המ"ל שהקשה שם עוד מהא דמקשה לרשב"ג בגטין (שם) במקומה עומדת דמאי פריך לרשב"ג כשם שכונס ברמיזה וכו' דלמא איירי בקדש בביאה דהשתא אין לומר כמו שתירץ דא"כ לפלוג בחרש גופא בין קדש בכסף לקדש בביאה דהא ממתניתן מוכח דהך חילוק עדיפא לי' אע"כ מוכח לכאורה מגמרא דגטין דלא כהירושלמי ואפשר דמשום כך השמיטוהו הפוסקים

שם בגמרא ומ"ש קטנה דמאנה: בהמשך הקושיות הכא י"ל דבפשטות לא הי' ק' לו מ"ש קטנה דממאנה וחרשת לא דהא דבחרשת חיישינן לזנות משום דגדולה היא ולכן אמרינן דלא תמאן שיהא בעלה משמרה אבל בקטנה לא חיישינן לכך דזנות בקטנה לא שכיח כדאמרינן לעיל (ל"ה.) אבל השתא דקאמר דגם בקטנה חיישינן שלא ינהגו מנהג הפקר פריך שפיר מ"ש דחרשת לא ממאנה ועיין מש"כ לעיל (ק"ט.) וכן הא דפריך ומ"ש קטנה דאכלה בתרומה וכו' בפשטות לא הי' קשה לו כן דה"א דקטנה אכלה דאל"כ מימנע ולא נסבי לה אם הי' צריך לקנות לה חולין שהם ביוקר יותר מתרומה דרבנן דסברא זו צריך לומר ג"כ בקושית התוספ' (בד"ה ואילו) ע"ש, וכן אמרינן בירושלמי גטין (פ' ה') דקטנה אוכלת בתרומה משום חינה דהיינו דאם יצטרך לקנות לה חולין מימנע ולא נסיב לה ע"ש אבל בחרשת לא אכלה דלא חיישינן למימנע כיון דבת ביאה ובת בנים היא אבל השתא דתירץ דחרשת לא ממאנה משום דמימנע הרי דחיישינן בחרשת יותר מבקטנה כן ולכן פריך שפיר, וכן מה דמקשה ומ"ש קטנה דאית לה כתובה וכו' בפשטות לא הי' ק' לו דהי' אפשר לומר דבקטנה חיישינן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל בחרשת לא דכיון דבת ביאה ובת בנים היא לא יוציאנה בקל אבל אחר דקאמר דגם בחרשת חיישינן למימנע כש"כ דהי' לנו לומר דאית לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומתרץ דאדרבא היא הנותנת משום דחיישינן למימנע אם צריך ליתן לה כתובה

שם ברש"י ד"ה כשם שכונס. וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס: בתוספ' הרא"ש כתב דלא הי' צריך לפרש כן דאפילו לא כנס ברמיזה ג"כ מתגרשת בע"כ כדלקמן גבי נשא פקחת ונתחרשה, ולענ"ד נראה דרש"י לא רצה לפרש כן כיין דבהך דין דפקחת ונתחרשת פליגי ת"ק ור' יוחנן בן נורי דלריב"נ אינה מתגרשת כמו שכתבו התוספ' והיא מהסוגי' דלקמן (קי"ג:) דקדייק כן ממתניתין וא"כ אי הוי טעמא דרישא משום דמגרשה בע"כ הוי הדין דפקחת ונתחרשה סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם ולכן כתב דהכא הטעם משום דכנס ברמיזה כמו שמשמע ג"כ לשון המתניתן דכלל תרווייהו בחד בבא וקאמר אתרווייהו כשם שכנס ברמיזה וכו' ועיין מה שכתבתי לעיל (ק"י.)

בד"ה שהשיאה. ופקע כח האב מזה נראה דדעת רש"י דאף שנשואה היא כדקתני משהשיאה מכ"מ לא פקע כח האב עד שתגדול, ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל (דף ק"ט) בשם רש"י דקטנה אף דנשואה היא אבי' מקבל את גטה ועיין מה שכתבתי שם

שם בתוספ' ד"ה ואם הא פשיטא אולי י"ל דקמ"ל דיכול לקיימה עכ"פ אפילו הוא כהן דה"א דחיישינן שמא תזנה תחתיו כיון דאינה בת דעת ואף דאנוסה היא הרי אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה קמ"ל דלא חיישינן ועיין לעיל (דף ס"א) דלפי תירוץ רבא שם זה באמת הטעם דר"א דס"ל דכהן לא ישא את הקטנה שמא תתפתה עליו כיון שאינה בת דעת

בד"ה העיד. מאמרו לו: מזה נראה שהתוספ' סוברים דהך אמרו לו גופי' הי' נשנה כבר במשנה הקדומה שהביאו רבנן דריב"נ ראי' ממנה וקשה שהרי עיקר המשנה שנוי' בגטין (דף כ"ה) עם שאר עדיות דריב"ג ושם לא כתוב הך אמרו לו, גם יקשה מהו הלשון אף זו דאמה קאי זה, ולא ידעתי למה לא פרשו התוספ' בפשטות שהתלמידים הביאו עדות זה בביהמ"ד משום דדמי לפלוגתא ועל זה אמרו רבנן לריב"נ אף זו דפקחת ונתחרשה שאתה חולק עלינו כיוצא בה וכמו שנראה ג"כ מסוגית הגמרא לקמן דהך אמרו לו הוא מה שאמרו רבנן לריב"נ, שוב ראיתי בתוספ' הרא"ש שכתב כדברי התוס' רק בשינוי לשון וז"ל התלמידים הביאוהו לביהמ"ד וכששמעוהו רבנן דריב"נ אמרו לו אף זו כיוצא בו והביאו ראי' ממנו לדבריהם עכ"ל וזהו כפירושינו, ואולי יש להגי' בתוספ' תחת מאמרו שצ"ל ואמרו ולפ"ז דבריהם א"ש כדברי הרא"ש ועיין מה שכתבתי לקמן בסמוך, אבל באמת לא ידעתי מי דחקו להתוספ' לפרש שרבנן דריב"נ הביאו ראי' מעדות דריב"ג שהרי כפי הנראה ביוחסין ובסדר הדורות ריב"נ ור"י בן גודגדא היו בזמן א' ששניהם חיו בזמן הבית וא"כ אפשר כשנחלקו ריב"נ ורבנן בביהמ"ד הי' גם ריב"ל שם והעיד עדותו להביא ראי' לרבנן, ולפ"ז יהי א"ש ג"כ הגרסא הקדומה שהי' כתוב כאן ג"כ וטל קטנה בת ישראל וכו' שהתוספ' מחקוה מטעם שהרי לא הביאו העדות רק ראי' לדבריהם וקטנה למה יזכירו כאן אבל לפי פירושינו דריב"ג בעצמו השיב על דברי ריב"נ כן א"ש שהעיד כל עדותו כפי אשר שמע מרבותיו אז

בא"ד. וא"ת לריב"נ: הא דהקשו התוספ' אהא דהעיד ריב"ג ולא מיד אדברי ריב"נ י"ל שהרי לפי דברי הגמ' לקמן הי' אפשר לפרש דריב"נ באמת סובר ג"כ דחרשת מתגרשת רק שהי' רוצה להוכיח מזה דגם חרש מגרש וא"כ אין מקום לקושיתם אבל הוכיח שאין הפי' כן ממה דאמרו לו אף זו כיוצא בה ולכן הקדימו זה התוספ' לקושיתם, ואולי הך לדבריהם הוא סוף דבור הקודם ואמרו לו אף זו כיוצא כה הוא תחלת דבור חדש שהביאו לשון המשנה להקשות