ערוך לנר יבמות שה

שהרי התוספ' בעצמם כתבו לעיל (דף ל"ט) דסתמי דמשנה דריש מסכתין ודבכורות כמשנה אחרונה וא"כ מ"ט לא נימא דגם מתניתן דהכא ס"ל כן, וביותר צ"ע על התוספ' דבירושלמי כאן באמת הקשה קושיא זו וז"ל חברייא בעיי מה אנן קיימין אם במשנה ראשונה שמענו שמותר לייבם אם במשנה אחרונה שמענו שמותר לחלוץ שמענו שכופין רב הונא בשם רב והוא שיהא הגט יוצא מתחת ידה עכ"ל, הרי בפי' שגם ע"פ משנה אחרונה קשה קושית הש"ס ע"פ הירושלמי והיינו שלמשנה אחרונה מקשה אף שמצות חליצה קודמת היינו שמותר לחלוץ לכתחלה אף שהקדים הכתוב ייבום אבל מכ"מ לא שמענו שכופין אם רוצה לייבם וכן פי' המפרש שם ומזה ראי' למה שכתבו התוספ' לעיל (שם) דגם למשנה אחרונה אין כופין לחלוץ אם רוצה לייבם ודברי התוספ' דכאן צ"ע

שם צריכה חליצה עם גיטה: עיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז קשיא משניהם מודים דמתניתן דהתם ע"כ איירי בלא גט ולמה כופין לחלוץ ולא לייבם ותירץ דנקט כופין איידי דרישא, אכן לענ"ד מרישא דברייתא קשיא דקאמר בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו לחלוץ והרי בהוא אומר לא בעלתי והיא ג"כ אומרת כן אין כאן גט ונכפה ליבום ובזה לא שייך תי' המהרש"א, ונ"ל דהנה הקשה הרשב"א אי איירי שיש גט בידה היאך אמרינן לאחר ל' מבקשין שיחלוץ דהוא נאמן וכי לא מוקים אינש אנפשי' לבעול באיסור ולכן פי' ע"פ הירושלמי דאיירי רב אשי שיש ספק אם הוא גט לזיקה או לביאה והקשה מזה על רש"י שפי' דגט ודאי לזיקה הוא, אבל נלענ"ד דלרש"י הוקשה בין מה שהקשה המהרש"א לרבי אמי ממתניתן בין מה שהקשינו מברייתא ולכן פי' דמה שפירשו הראשונים ע"פ הירושלמי לרב אשי כן סובר רבי אמי דהיינו שכבר נתן לה גט רק שיש ספק אם אחר שבעל וגט ביאה הוא או לא בעל כלל וגט זיקה הוא ולכן בתוך שלשים אפילו שניהם מודים שלא בעל כופין לחלוץ ולא לייבם כיון שנפסלה ע"י גט זיקה בין במתניתן בין בברייתא ולאחר ל' אמרינן דגט ביאה הוא ולכן מבקשים לחלוץ ולא כופין, ומתורץ גם קושית הרשב"א דלא אמרינן שבעל באיסור רק דלרב אשי הי' נראה דוחק לפרש דה"ז יוצאה בגט וכן יוציא בגט וחליצה דקאמר דהיינו בגט שיש בידה כבר ולכן פי' דבגט זיקה ודאי איירי וע"כ צ"ל דלא מוקים אנפשי' מלבעול באיסור כן נלענ"ד לישב שיטת רש"י ולקמן כתבתי עוד ישוב אחר לקושית המהרש"א

שם ברש"י ד"ה אמר ר"א. אמבקשים קאי: כבר הזכרתי מה שהקשה המהרש"א לשיטת רש"י ממה דקתני במתני' ובזמן שהוא מודה וכתבתי יישוב לקושיתו, אכן מלבד זה י"ל עוד דס"ל לרש"י כמו שפי' הריטב"א אהך ובזמן שהוא מודה שכתב וז"ל ומסתברא דה"ק דכל היכי שהודה לדברי' לאחר ל' יום שלא בעל ומרעה לחזקתי' דידי' אם הודה וטענה גם לאחר י"ב חדש שלא נבעלה וגטה יוצא מתחת ידה והוא אומר בעלתי כופין אותו לחלוץ דכיון שהוא הודה שעברו ל' יום ולא בעל רגלים לדבר להאמינה אח"כ שלא בעל עכ"ל, ולפ"ז שפיר איירי הך ובזמן שהוא מידה בגטה יוצאת מתחת ידה ולכך כופין לחלוץ ולא לייבם

בד"ה רב אשי. דהתם גט לזיקתו: הרמב"ן והרשב"א הקשו לפי' רש"י דבגט לזיקה ממש קאמר למה לאחר ל' מבקשין לחלוץ ולמה לא כופין שהרי אפילו לפי טענתו שבעל צריכה חליצה שהרי ביאה פסולה היא אחר הגט והניחו בקושיא, ולפענ"ד י"ל דרש"י ס"ל דלרב אשי באמת אתי הך ברייתא כר' נחמי' דס"ל דביאה פסולה פוטרת דהא גם ברייתא דלעיל (דף קי"א) הי' רוצה הש"ס לאוקמי' כוותי'

ובזה יש ליישב מה שהקשה התוספ' י"ט על הרמב"ם למה השמיט הא דרב אשי דהוא בתראה ומרא דגמרא והניח בצ"ע, ולפ"ז א"ש די"ל דהרמב"ם מפרש ג"כ כפי' רש"י וכיון דהוא פסק כרבנן דר' נחמי' לכן לא הי' יכול להביא הברייתא דהכא ע"פ אוקמתא דרב אשי דהוי לדידי' דלא כהלכתא

בד"ה שניהם מודים. ומעיקרא אמר בעלתי: רש"י בזה לשיטתו קאי לפמש"כ התוספ' (ד"ה היא) וז"ל ומיהו י"ל דאיהי נמי בעי גט וכו' ע"ש, הרי שלא שייך לומר דבשניהם מודים מעיקרא דצריכה גט אלא אי מפרשינן דבחזר ואמר לא בעלתי דכופין, והשתא כיון דרש"י לא ס"ל כן כדמוכח ממה שכתב (ד"ה אמר) דלעולם מבקשין ולא כופין א"כ ע"כ צ"ל דבשניהם מודים מעיקרא ל"צ גט ולכן פי' מה שהורה רבא דצריכה גט איירי באמר מתחלה בעלתי אבל לשיטת התוספ' דבשניהם מודים מעיקרא ג"כ צריכה גט שפיר יש לפרש גם הכא כן

שם בתוספ' ד"ה אמר ר"א צריכה. אדרבא היא הנותנת: הא דלא ניחא להו בתי' רש"י דאע"פ דקתני אמבקשין קאי דאע"פ שחזר ואמר לא בעלתי אין כופין י"ל דהכא להך שיטה רצו לתרץ שכתבו לעיל וז"ל אלא לא נקט אמר בתחלה בעלתי אלא לאשמעינן דאפילו הכי כופין אות לחלוץ ולא כמו שפי' בקונטרוס ור"ח דאין כופין ולכן לא שייך לפי שיטה זו תי' רש"י והוצרכו לתי' אחר

בד"ה השמים. דהיינו שאינו יורה כחץ: ליישב שיטת רש"י נלענ"ד לומר שאף שמסוגיא דנדרים מוכח כן דבאינו יורה כחץ קמיירי כמו שפי' רש"י גופא במתניתן שם מכ"מ לא רצה הכא לפרש כן שכבר הביא הר"ן בנדרים שם שהירושלמי והאגדה מפרשים השמים ביני לבינך שהוא מרוחק ממנה כפי' רש"י כאן וכתב שהכל בכלל הלשון השמים ביני לבינך ולכן י"ל דהוקשה לרש"י קושית התוספ' לעיל (ס"ה) דקאמר ר' אמי היא אמרה מיני' והוא אמר מינה היא נאמנת וע"ש כמה טרחו ליישב קושיא זו, והשתא י"ל דרש"י סובר דמה דמוקמינן בנדרים באינו יורה כחץ הוא לתרץ דעת רבא לרב המנונא אבל ר' אמי באמת לא מוקי כן אלא שאין נזקק לה כדרך העולם בזה אמרינן שהוא נאמן וחיישינן שמא עיני' נתנה באחר אבל בזרע יורה כחץ דהיא קים לה ולא הוא היא נאמנת, ובזה מתורץ קושית התוס' לעיל לר' אמי, ולכן בנדרים פי' רש"י על פי סוגיא דשם והכא פי' ע"פ סוגיא דלעיל, ולכן גם בהא דיעשו דרך בקשה לא פירש הכא כמו התם דע"פ פירושו שם שאין ראוי להוליד לא שייך בקשה רק שיגרשנה שיהי' לה בן מאחר שהרי באה מחמת טענה אבל ע"פ פירושו הכא שהוא לא נזקק לה שייך שיבקשו שיזקק לה

בד"ה איבעיא להו. והלא היא מותרת לו: נלענ"ד שרש"י גופא כבר תירץ קושיות הללו דמה שהקשו פשיטא דאסרה נפשה אכל היהודים כבר כתב דיש סברא דלא עשאה רק להפיס דעתו של בעל שלא יחשדה שנתנה עיני' באחר להנשא לו ע"י גט וזה לא שייך רק בכל היהודים ולא ביבם דאסירא לו אפילו ע"י גט, ועיין ברשב"א שתירץ בכעין זה, מה שהקשו עוד על רש"י דא"כ ליבעי' אנדרה מבעל אחותה או בנודר מכל הנשים בחיי בעליהן נמי, ומה שהקשו עוד אינו כשאר אדם מבע"ל כבר תירץ רש"י ג"כ דאינו כבעל דקאמר היינו לינשא לו ע"י הפרה דוקא כמו לבעל ובזה לא שייך אינו כשאר אדם דהא לשאר ב"א אינה נשאת כלל, ומה שהקשו עוד מאי קאמר כופין כרב והא לרב מותרת לו גם בזה י"ל דהא דמותרת לרב משום דס"ל דלא נדרה מיבמה כלל דאינו בכלל כל היהודים אבל במתניתן שנדרה בפי' מיבמה ודאי שאסורה לו רק דהביא ראי' לרב ממתניתן כיון דשם אע"פ שנדרה בפי' מיבמה ונאסרה לו עי"כ לעולם מכ"מ אמרינן דלא קנסינן לה שלא לכופו משום דלא אסקי אדעתה בשעת נדר שתבא לידי כך שתהא זקוקה לו ויבטל הנדר מלינשא לו כש"כ הכא דלא נדרה בפי' מיבמה דלא אמרינן שתהא אסורה ליבמה ג"כ אלא אמרינן דמסתמא לא אסרה עצמה רק על מי שנאסרה ע"י נדר זה עליו כשתתגרש עתה אבל כשנדרה בפי' מיבם אף דלא אסיקה אדעתה שתפול פניו מכ"מ כיון שלא הי' דעתה ג"כ בפי' שלא תאסר עליו רק בחיי בעלה אמרינן שאסורה עליו אבל לא קנסינן לה ולכן כופין לחלוץ, ועיין ברשב"א שכבר תי' בשם הראב"ד קושיא זו דכופין הוא משום שאר הנאות רק שהקשה על זה