ערוך לנר יבמות שג

אע"כ דהמיאון עוקר ביאת הקטנה כאלו לא בא עלי' כלל וזהו ג"כ הטעם להרמב"ם דממאנת בכולהו בבי דמתניתן לעקור למפרע איסור ב' בתים ואל תתמה על זה שיחשב זה עקירת איסור כיון דעכ"פ בשעת ביאה כבר עשה האיסור דכן כתבו התוספ' ג"כ בגטין (ל"ג.) לענין גט שבטלו וכן כתבו במכות (ט"ו:) לענין נזיר שנשאל ע"ש

שם בגמרא הלכה כר"א כן פסקו הרי"ף והרמב"ם, והנה הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הקשו על הרמב"ם שפסק בבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין הקטנה שתמאן בו והחרשת יוצאה בגט שלמה צריך להוציא החרשת כיון שנעקרה ע"י מיאון ביאת הקטנה יהי' מותר לקיים החרשת, ועוד הקשו דבגדולה וקטנה הרמב"ם בעצמו פסק כן דממאנין הקטנה שבעל תחלה ויקיים את הגדולה והניחו בצ"ע, וגם הכס"מ הביא קושיות אילו בשם הרשב"א ולא תירץ כלום והלח"מ תירץ בדוחק וכבר השיב עליו המפרש בירושלמי ותירץ בדוחק אחר, ולענ"ד י"ל בשנדקדק בלשון הרמב"ם ששם (פ"ה ה' כ"ז) כתב והחרשת צריכה גט ובהך דין שהביאו הראשונים כאן (בה' כ"ח) כתב והחרשת יוצאת בגט ולא כתב צריכה גט כמו בהלכה הקודמת ולכן נלענ"ד דודאי גם הרמב"ם ס"ל דאין צריך להוציא החרשת אחר מיאון הקטנה וכמו שפסק גם בגדולה ומה שכתב והחרשת יוצאה בגט כונתו אם רוצה להוציאה יוצאת בגט דה"א כיון דאחר שבא על הקטנה פסל את החרשת א"כ נעשה ביאתה ביאה פסולה למפרע וביאה פסולה אינה פוטרת דהא מטעם זה אם לא מאנה הקטנה תמתין עד שתגדיל וצריכה חליצה ולא נפטרה בביאתה וא"כ אם נחשוב ביאת החרשת למפרע ביאה פסולה הוי אמינא דלאחר שמיאנה הקטנה ועקרה זיקתה נשארה זיקת החרשת לבד וביאתה היתה פסולה וא"כ צריכה חליצה והחרשת אינה בת חליצה וא"כ ה"א דאסורה לעולם בין ליבם ובין לאחרים לזה השמיענו דהחרשת יוצאה בגט לבד ולא צריכה חליצה דכיון דע"י מיאון נעקר ביאת הקטנה נעשה ביאת החרשת למפרע ביאה כשרה שפוטרת זיקתה ואם רוצה להוציאה מוציאה בגט לבד, וביותר מבואר שכוונת הרמב"ם כן ממה שכתב שם (ה' כ"ט) פסל את החרשת והחרשת יוצאה בגט והפקחת בגט וחליצה עכ"ל דאי כוונתו והחרשת יוצאה שצריך להוציאה א"כ כפל במה שכתב פסל את החרשת דהיינו הך אע"כ דכוונתו יוצאה דסגי לה בגט ולא הוי כמו הפקחת דצריכה גט וחליצה כן נלענ"ד ברור בכוונת הרמב"ם

והנה בש"ע אהע"ז (ס' קע"א) פסק כהרמב"ם וכתב ויוציא החרשת בגט והרמ"א כתב עליו שזה דעת הרמב"ם אבל אחרים חולקין עליו ע"ש, ולענ"ד גם דעת הרמב"ם אינה כן שהרי לא כתב כלשון הש"ע ויוציא החרשת אלא כתב והחרשת יוצאה בגט, גם המהרש"ל ביש"ש הביא בשם הרמב"ם דיוציא החרשת בגט ופסק כוותי' ע"ש, ולענ"ד גם דעת הרמב"ם כשאר הראשונים דאין צריך להוציא החרשת ולכן לדינא צ"ע

שם אבל אידך לא צריכה: א"ל לפי מה דאמרינן בנדה (דף ח') לא ס"ל שמואל כר"א וכר"א אלא משום דרבי יהודה בן בבא קאי כוותייהו א"כ אכתי ל"ל חרי מימרות לימא הלכה כריב"ב דתרווייהו בכלל כדאמרינן (שם) מדקתני ממאנין את הקטנות לשון רבים די"ל דניחא להו לשמואל ור"א לומר הלכה על ייקר המימרות דר"א ור"א

שם במתניתן לאחר ל' יום מבקשין הימנו: התוספ' בב"ב (ה':) הקשו אמה דבעי שם אי אמרינן מגו במקום חזקה דאי אמרינן מגו במ"ח למה לא נאמנת לאחר ל' מגו דאיבעיא אמרה אינו יכול לבא עלי והניחו בקושיא ע"ש, וראיתי בתוספ' ר"ע פה שהקשה על התוספ' היאך תהי' נאמנת באמרה אינו יכול לבא עלי' שהרי טעם הנאמנות מפרש בנדרים (דף צ"א) דחזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה והכא הרי ממנ"פ אינו בעלה שהרי מיירי ביוצא גטה מתחת ידי' וסיים ולא אדע מאי קשיא להו וצ"ע, ולענ"ד שפיר הקשו התוספ' שהרי זה גופא בכלל המגו מגו דאי בעי' לא היתה מראת הגט לפני ב"ד רק היתה טוענת שאינו יכול לבא עלי' ואז היתה נאמנת לומר שלא בא עלי' ואינה אשתו דאם הי' בא עלי' ונקנית לו חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה, אכן באמת אם אמרינן מגו כהאי גוונא תלי בפלוגתא שבין רש"י לתוספ' הביאוה התוספ' ב"ב (דף ל') דלשיטת התוספ' שפירשו מה דאמרינן בכתובות כיון דאתחזק בב"ד אי בעית קלתי' לא אמרינן שפירושו אחר שראינוה בידה כיון שעכשיו אין מגו ע"ש א"כ גם הכא לא נאמר מגו דאי בעית לא הראת לגיטה כיון דעתה ראינוה בידה, אבל לשיטת רש"י שם שפירש אתחזק בב"ד שהי' השטר מקויים שפיר חשיב הכא מגו דאי בעית לא הראת לגיטה והיתה טוענת שאינו יכול לבא עלי', וא"כ י"ל דקושית התוספ' שתהא נאמנת במגו אזיל לשיטת רש"י אבל להתוספ' לשיטתם באמת לא קשה קושיתם, ועיין בש"ך ח"מ (סי' פ"ב) בדיני מגו (סי' י') שכתב ג"כ יישוב לקושית התוספ'

שם בגמרא דתרווייהו כי הדדי ננהו: לפ"ז צ"ל דמוקמי למתניתן דאיירי שביום שהוא נעשה בן י"ג ויום אחר נעשה היא בת י"ב ויום אחד וכעין מה דאמרינן לעיל דף ל"ד) דאל"כ היאך יגדלו זה עם זה הא האחד נעשה גדול קודם לאחר והוי ספק איסור

שם קרי כאן להקים לאחיו שם: א"ל דא"כ לפי מה דס"ד דמה שיבא לבסוף ליד הקמת שם לא מהני א"כ גם קטנה לא תתייבם מה"ט כדמוכח מתוספ' לעיל (דף ך') וא"כ מה משני אביי יבמה יבא עלי' כ"ד מדלא כתיב אחי המת דאכתי לא ידעינן רק בהוא קטן אבל היא קטנה מנ"ל די"ל דכיון דגלי קרא בקטן דלא ילפינן מסריס חמה קטנה ילפינן מקטן וכן צ"ל ג"כ לרבא דיליף קטן מוכי ישבו אחים

שם יבמה יבא עלי' כ"ד: עיין במהרש"א שכתב דע"כ לא רבי קרא דיבום מהני בקטן דהא אמרינן דעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול אלא ע"כ דקרא לא אתי רק להורות דליכא איסור א"א במה שמגדלת אותו אבל ק"ל מנ"ל באמת לרבנן דיבום לא מהני בקטן דלמא הכי נמי דאתי קרא לרבות יבום דידי' דמהני, והנה התוספ' לעיל (נ"ז:) יישבו זה משום דממעט קרא אשת איש פרט לאשת קטן אלמא דקטן לית לי' קנין, אכן אין זה מספיק דאכתי יקשה כן לר' זירא דרצה לאוקמי' קרא בקדושין (דף י"ט) ביעוד דקטן, ולענ"ד י"ל כיון דאמרינן לעיל (מ"ד.) כל שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום ע"ש בתוספ' שהקשו מחרש וכן כתב הרמב"ם והברטנורא בסנהדרין (פ"ב) וע"ש בתוספ' י"ט, והשתא כיון דממעטינן לעיל (דף ק"ה) מאיש דקטן אינו חולץ אמרינן ג"כ דאינו מייבם ע"פ הכלל דכל שאינו עולה לחליצה וכו' ולכן לא מוקמינן קרא רק דשרי לשהות אצלה, ולכן א"ש נ"כ דקטנה מתייבמת מדאורייתא כדמוכח מתוספ' (דף נ"ז) הנ"ל דהא חולצת ג"כ לרבנן ואף דלר"מ אינה חולצת הרי כתבו התוספ' לעיל (דף ק"ה) מהירושלמי דגם לר"מ חולצת מדאורייתא ומזה ראי' להך שיטה דכל שאינו עולה לחליצה אינה עולה ליבום נגד דעת שו"ת כנסת יחזקאל (סי' ס"ח) שפקפק בזה ע"ש. אכן כל זה לדעת התוספ' דיבום קטן אינו קונה מן התורה אבל לדעת רש"י בקידושין (דף י"ט) ולדעת הרמב"ן לעיל (דף צ"ו) דיבום קטן קונה מן התורה בלא"ה א"ש טפי

שם בלא"ה נמי לא מצית אמרת: הנה לרבא לא יקשה דרשה דאביי ל"ל די"ל דלא משמע לי' כלל לדרוש יתורא מדלא כתיב אחי המת יבא עלי' אבל לאביי וקשה ל"ל קרא הא נוכל למילף מדרשת רבא, וא"ע ראיתי שגם בריטב"א הקשה כן וי"ל דהנה דרשת אביי היא מדלא כתוב אחי המת יבא עלי' כמש"כ התוספ' ובתוספ' הרא"ש ביאר יותר דזה הוי משמע ששוה להמת להיות גדול כמוהו ולכאורה קשה איך דרש רבא מכי ישבו אחים יחדיו אפילו בן יום א' הא אמרינן לפ"ז דבעינן אחים שווים, אכן זה אינו דלרבא הא אמרינן דלא משמע לי' לדרוש אחים שווים כאביי ולאביי נמי אף דדרש ט"כ ג"כ דרשה דישיבה א' בעולם דהא מיני' ממעטינן אשת אחיו שלא הי' בעולמו מכ"מ