ערוך לנר יבמות שב

דלאיזה צורך הוא זה, ולא ידעתי למה שבקו מלהקשות קושיא זו ג"כ אמה שכתב קודם לזה שם (הל' כ"ו) בשתיהן קטנות דמלמדין אותה למאן גם שם (ה' כ"ד) השיג הראב"ד טל הרמב"ם מה שכתב שם דמלמדין הקטנה למאן דלא אמרינן כן רק לקיים חצות יבום דאוריית' וה"ה כתב דכשיטת הרמב"ם כתב גם הרי"ף, והראב"ד לא ס"ל כן וסיים והדבר צריך הכרע

ונ"ל דהרמב"ם שפיר הוכיח דאפילו משום מצוה דרבנן ג"כ מלמדין למאן דלכאורה קשה אמה דאמרינן לקמן (ע"ב) אהא דקאמר ריא"ש הלכה כר"א דצריכה דאי אשמעינן רק לעיל ה"א רק התם משום מצות יבום אמרינן כן אבל הכא לא ע"ש דא"כ דהכא ליכא משום מצוה קושית הגמרא דלעיל (דף ק"ט) אמתניתן דהכא במקומה עומדת דמי מלמדין למאן דהא תני בר קפרא דיתרחק מן המיאונין דלא שייך תי' הגמרא מיאון דמצוה שאני דהא הכא ליכא מצוה ועיין ברא"ש שנראה שהראב"ד רצה ליישב זה במה שסובר דר"א לא קאי רק אגדולה וקטנה אבל לפ"ז להרי"ף והרמב"ם דר"א קאי אכולהו לא שייך זה וגם הרמב"ן כבר רצה ליישב קושיא זו, ונ"ל שזה הוקשה גם להרמב"ם ולכן ס"ל דגם הכא איכא מצו' כיון דע"י מיאון עוקרת הקידושין למפרע כאלו לא היתה מעולם אשתו דהא מטעם זה מותרת בקרוביו והוא בקרובותי' והשתא כיון דבא על הגדולה וטל הקטנה ועבר על איסור ב' בתים מדרבנן שפיר יש תקנה במיאון דעי"ז עוקר נישואי הקטנה למפרע כאלו לא היתה אשת אחיו מעולם וכאלו בא על פנוי' בעלמא משא"כ אם היה מגרש לה דלא עקר למפרע דהא מטעם זה בגרשה אסור בקרובותי' ועבר למפרע איסור ב' בתים וזה הצריכותא דעבד דה"א דוקא לעיל שיש מצות יבום דאורייתא מלמדין אבל הכא דליכא מצות יבום לא קמ"ל דאפילו משום איסור ב' בתים דרבנן ג"כ ממאנין והשתא לפ"ז ודאי ג"כ מוכח דממאנין משום מצות יבום דרבנן וזהו הכרע וראי' לשיטת הרמב"ם, והשתא גם שיטת הרמב"ם א"ש מש"כ בבא על גדולה וקטנה או על ב' קטנות השני' יוצאה במיאון ולא בגט למען לא עבר למפרע אאיסור ב' בתים וכן ג"כ בבא על החרשת ואח"כ על הקטנה ומתורצים קושיות הראב"ד והלח"מ

אכן לפ"ז וקשה לכאורה מ"ט פסק בבא על הקטנה ואח"כ על החרשת דלא פסיל הקטנה והחרשת צריכה גט נימא ג"כ כיון דאי קטנה קנוי' היא עבר למפרע אאיסור ב' בתים א"כ תמאן הקטנה לעקור איסור זה למפרע, ונ"ל דזה בא הרמב"ם לתרץ במתק לשונו במה שכתב שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת וכו' דלא בא ליתן טעם בזה כמו שהבינו הרשב"א והלח"מ בדבריו למה לא פסל הקטנה דבזה סמך אמה שכבר כתב קודם לכן דקטנה קנוי' ואינה קמי' וחרשת קו"מ רק בא ליתן טעם מ"ט לא אמרינן דתמאן הקטנה כמו בבא על החרשת תחלה ובאידך בבות ולזה קאמר כיון דביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת שראוי' לאחר זמן דמטעם זה היא קנוי' ואינה קנוי' כמו שכתב הרשב"א בתשובה (סי' אלף קצ"ח) א"כ יותר יש מצות יבום בקטנה מבחרשת ואי אמרת תמאן עוקר מצות יבום הטוב ונכנס במקומו מצות יבום גרוע דחרשת לכן אמרינן דלא תמאן משום מצות יבום ואף דאיכא ג"כ מצוה במיאון לעקור איסור ב' בתים מכ"מ שב ואל תעשה עדיף, וזהו שסיים בדבריו לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה דבזה יבום שלה עדיף ואותו של החרשת גרוע מה שאין כן בבא על החרשת ואח"כ על הקטנה דביאת הקטנה גרוע מביאת החרשת דביאה פסולה היא לכן אמרינן בזה דתמאן הקטנה לעקור איסור ב' בתים למפרע ועיין מש"כ לקמן

שם ברש"י ד"ה חרשות. ואי קשיא: מה שהקשה המהרש"א בזה והניח בקושיא כבר הקשה הרשב"א בשמעתין, גם הלח"מ (ה' יבום פ"ה) שלא הי' לפניו הרשב"א הקשה כן ע"ש שתירץ בדוחק, ולענ"ד אולי י"ל דניחא לי' לרב חסדא להוכיח מרב גופא כן כדי שנבין טעם דמתניתן

בד"ה ואם עבר ובא. אחר שגרש הקטנה: י"ל מה בעי בזה הא גם קודם שגרש הקטנה הדין כן דמה לי אחות אשתו או אחות גרושתו, וי"ל לפי מה שהקשו התוספ' דאיזה חשש שייך הכא שנאמר דביאה פסולה לא פטרה ותרצו דהחשש הוא שמא יבא על הגדולה ויחזור ויבא על אחותה, אכן לכאורה ק"ק איך שייך לגזור בזה הא התוספ' כתבו לעיל (נ':) דלכך לא גזרינן שיאמרו דיבמה יוצאה בגט כיון דחליצה כתיב בפי' ולא שייך גזירה אלא בדבר דאתיא מדרשה א"כ איך שייך לגזור שיטעו בדין אחות אשתו דכתיב האיסור בפי' בתורה, ונ"ל דזה הוקשה לרש"י ולכן פי' דאיירי אחר שגרש הקטנה וא"כ דומיא דהך גזרינן ג"כ שישא אחות גרושתו הגדולה ובזה שפיר שייך גזירה כמו דגזרו ג"כ אחות חלוצתו אטו אחות גרושתו משום דאחות גרושתו לא אתיא רק מדרשא דעלי' בחיי' כל שבחיי' ולא מקרי כתוב בפי' כמו שכתבו התוספ' לעיל (שם ע"א) ע"ש, ואין להקשות דאף דלפ"ז דייק רש"י שפיר מראית ר"ש דמוקי מתניתן אחר שגירש מכ"מ לר"ש גופא מנ"ל דלמא איירי שבא על החרשת קודם שגירש הקטנה דלא שייך לאחלופי וא"כ לא הוי ביאה פסולה די"ל דר"ש קדייק מדקתני סתמא ע"כ איירי ג"כ אחר שגירש הקטנה

בד"ה יתומות. משום קטנה נקטה לכאורה אין זה מספיק דהל"ל יתומה קטנה וחרשת אבל י"ל דלכך נקט יתומות דבזה הוי מילתא דפסיקא דאין לחרשת קידושין מן התורה אבל אי לאו יתומה היא משכחת גם בחרשת מעיקרא קידושין דאורייתא כגון שקבל אבי' קידושי' כשהיא קטנה כדמוכח מהא דאמרינן לקמן (דף קי"ב) העיד ר' יוחנן בן גודגד' וכו' ע"ש, ואפשר דרש"י גופא כוון לזה ומה שכתב משום קטנה היינו משום חרשת שנתקדשה כשהיא קטנה קאמר דאי לאו יתומה היא וקבל אבי' קידושי' הוי דאורייתא אף שעתה הוא גדולה וחרשת

שם בתוספ' ד"ה הוי לה. מאי חששא איכא: א"ל דבשלמא לעיל צריך הך טעמא דביאה אחר גט לכתחלה ליכא איסור אי לאו משום גזירה דביאה אחר חליצה אבל הכא בפשטות איכא חששא אי אמרת דבדיעבד ביאת החרשת פוטרת גם לכתחלה יבא עלי' ואיכא איסור אמות גרושה מדרבנן די"ל דלא מסתבר להו לומר דגזרינן משום איסור דרבנן ואף דלקמן אמרינן ג"כ דגזרינן שמא יבעול חרשת ברישא והוי ביאה פסולה משום איסור ב' בתים וזה ג"כ לא הוי רק דרבנן כיון דזיקתם לא דאורייתא אלמא דגזרינן שמא יבעול ויבא לידי איסור דרבנן התם נמי משום לתא דאיסור ב' בתים בגדולות גזרו כמו שתרצו התוספ' גם הכא

ע"ב במתניתן רא"א מלמדין הקטנה שתמאן בו: עיין ברשב"א שכתב להך גירסא דבכולן אמר ר"א למ"ד לעיל דאינה ממאנת לזיקתו לא שייך לומר דקאי גם אהנך דלעיל דמה מועיל שתעקור הביאה ע"י מיאון מכ"מ הזיקה קיימת. ונראה שזהו ג"כ השגת הראב"ד על הרמב"ם הנ"ל במה שפסק דבא על החרשת ואח"כ על הקטנה מלמדין הקטנה למאן דהשיג מלבד השגות הנ"ל עוד דהאיכא מ"ד דממאנת למאמרו ולא לזיקתו וה"ה הקשה עליו דהא הרמב"ם פסק כמ"ד דממאנת אף לזיקתו, אבל לפ"ז א"ש דהראב"ד בא להשיג בזה נגד גירסת הרמב"ם דגרם בכולן דא"כ יקשה להך מ"ד דלא ממאנת לזיקתו מה מהני מיאון דהי' דוחק בעיניו מש"כ הרשב"א דבכולן קאי ארישא וכיון דאיכא תרתי שייך בכולן וסובר אי גרסי' בכולן ע"כ אכולהו בבות דמתניתן קאי כן נלענ"ד דעת הראב"ד וקרוב לזה כתב גם הלח"מ, אכן בודאי אין זה קושיא על הרמב"ם דמלבד זה שי"ל שהוא סובר כמש"כ הרשב"א מכ"מ בלא"ה גם השגה זו מתורצת שפיר ע"פ מה שכתבתי לעיל דטעם המיאון הוא כדי לעקור האיסור דב' בתים דהשתא אפילו למ"ד דממאנת למאמרו ולא לזיקתו מהני המיאון דהא על ידו נעקרה הביאה כמש"כ הרשב"א והוי כאלו בא על הפנוי' והרי ט"כ גם להראב"ד דסובר דר"א לא קאי רק אסיפא דמתניתן צ"ל כן למ"ד דאינה ממאנת רק למאמרו ולא לזיקתו דע"י המיאון עוקרת הביאה דאל"כ מה תהני המיאון בבא על הקטנה ואח"כ על הגדולה להתיר הגדולה