ערוך לנר יבמות שא

הוזכר חרש דמה שכתב רש"י חרשים לשון רבים כבר כתב המהרש"א דלאו דוקא

בד"ה ומדהן חרשין. ל"ג דבלאו הכי: לענ"ד יש ליישב הגירסא דלפנינו דמחרשין לחוד לא הי' יכול להקשות דהי' אפשר לומר דאף דבשאר בבות שייך דין חליצה ג"כ מכ"מ נקט יכנוס ולא חולצת משום הך בבא דחרשות נשואות לשני אחין פקחין דשם לא שייך חליצה אי איירי בפקחת ואח"כ נתחרשה ולכן סיים אינהו נמי חרשות מעיקרא דהשתא בכולהו בבות הי' שייך חליצה

שם בתוספ' ד"ה מאי לאו. משמע שבשעת נישואין הי' זה פקח: ק"ק דאכתי מבבא דחרש שנשא חרשת שהקשה מעיקרא הוי מצי להקשות כן כיון שקאמר חרש שנשא חרשת משמע דמעיקרא הי' הוא חרש והיא חרשת ולא הוי רק זיקה דרבנן ואע"פ כן קתני דכונס אין חולץ לא, ולולא דברי התוספ' הי' נלענ"ד דלא מלשון נשא קפריך דמשמע מעיקרא אלא הכי קדייק דע"כ בשהוא פקח מעיקרא דאי בשהוא חרש ואחר כך נתפקח כש"כ שקשה למה אינה חולצת אפילו היתה פקחת ונתחרשה מכ"מ לא היו קדושי' רק מדרבנן כיון שהוא חרש הי' בשעת קדושין וליכא רק זיקה דרבנן אע"כ דלכל הפחות איירי שהי' הוא פקח מעיקרא כפשוטו וא"כ גם היא היתה חרשת מעיקרא ואכתי תקשי' דליכא רק זיקה דרבנן ותחלוץ אבל מבבא קמא לא הוי מצי להקשות כן דהא אפשר לומר דתרווייהו היו פקחין ונתחרשו ואיכא זיקה דאורייתא ולכך אינה חולצת וכדמתרץ לעיל

בד"ה וכי תימא. הוי מצי לאקשויי טפי: אולי י"ל דלא רצה להקשות הכי דהי' אפשר לומר דאיירי במספקא לן אי הוי פקח ואח"כ נתחרש או אם הי' חרש מעיקרא ולכן צריך לגרש אשתו שהיא ספק אחות זקוקה שמא הי' חרש מעיקרא וג"כ אינן חולצות נכריות שמא היו פקחות מעיקרא והוי זיקה דאורייתא אבל לעולם אימא דחרשת ודאי חולצת לכן פריך מהא דמוציא בגט דלא שייך כן דאי ספק היא ג"כ אינו מוציא אלא ע"כ דבודאי חרס וודאי חרשות קמיירי, ועיין לקמן (קי"ד:) דכתבתי עוד יישוב לקושיא זו

בד"ה או נשתטה: דנקט חרש או נשתטה: לכאורה אין מזה ראי' דלא אתיא כרשב"ג דהא בגטין שם קאמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו על רשב"ג והביא אביי ראי' ממתניתן זו והשיב רב פפא דאפשר דמתניתן איירי באינו יודע לכתוב ושפיר אתיא כרשב"ג, וי"ל דכוונת התוספ' דאביי לשיטתו אזיל דהא אביי הוא הכא דהקשה לרבא כן ולדידי' מוכח מהא דנתחרש או נשתטה דלא אתיא כרשב"ג אבל בתוספ' הרא"ש לא הביא תי' זה דהתוספ', ונראה דטעמו משום דיקשה דאפילו אמרינן כן דאביי לשיטתו אזיל אכתי איך סליק רבא בתיובתא לקמן דלמא כרב פפא ס"ל ומוקי כולה מתניתן כרשב"ג או משום דיקשה אפילו לאביי היאך מסיק בתיובתא דאף דדוחק הוא לאוקמי' תרתי בבי דמתניתן כתרי תנאי מכ"מ הרי מצינו כן כגון מתניתן דחבית בב"מ וכדומה ואכתי אין כאן תיובתא ולכן לא ניחא להרא"ש בתי' זה, אבל מכ"מ לענ"ד בלא"ה יש ליישב קושית התוספ' ע"פ דבריהם שרצו להשוות הבבות וא"כ אפילו לרב פפא מוכח לפי מה דמשני הכא דלא אתי מתניתן כרשב"ג דהרי פריך לעיל ממתניתן דב' אחין א' חרש וא' פקח נשואין לב' נכריות א' חרשת וא' פקחת ומשני דאיירי בפקחת ואח"כ נתחרשה וא"כ הוא ג"כ הי' פקח ואח"כ נתחרש דהרי משוה אותו לאותה וא"כ היאך קתני כונס ואינה מוציאה עולמית הרי לרשב"ג כותב ואחרים חותמין אע"כ דמתניתן לא אתיא כרשב"ג ואף דהגמרא נקט בבא דנתחרש או נשחטה י"ל דבבא קמייתא נקט אבל לענין שלא נאמר דרשב"ג היא סמיך אבבא בתרייתא ועיין מה שכתבתי לקמן

בד"ה מ"ט. ולא הי' צריך לכל אלו הבבות: לכאורה נראה דדעת אביי להקשות מן הקל קל תחלה דהא בלא"ה גם על הקושיות קודמות יש להקשות ג"כ דבתחלה פריך מבבא ז' דמתניתן דחרש ואח"כ מבבא ו' ואח"כ מבבא ד' ולמה לא פריך מבבא ד' בתחלה ולא הי' שייך מה שתירץ קודם אבבא ו' או למה לא הקשה מבבא ששית קודם ולא הי' שייך מה שתירץ אבבא שביעית אלא ע"כ צריך לומר דניחא לי' להקשות מהקל קל קודם בדרך אם תמצא לומר ולכן אתי ג"כ שפיר שלא פריך מבבא ראשונה דפריך ר"י מיני' אף שזה יותר קשה דשביק לי' אם הי' מתרץ לו רבא דלא מוקמינן נכריות דומיא דאחיות אז הי' מקשה מזה

אכן בלא"ה י"ל עוד אקושית התוספ' זו לפי מה שכתבתי לעיל דרק לאביי לשיטתו מוכח דמתניתן דחרש לא אתיא כרשב"ג ושלכן הרא"ש באמת לא הביא רק תי' שני דהתוספ' דסמיך אקושיא דלמה צריך כלל לגרש את אשתו, והנה לפי תי' זה דהתוספ' לכאורה לא מקשה כלל מנכריות דהכא דהא י"ל דלעולם איירי בפקחי' ואח"כ נתחרשו ואעפ"כ מוציא דאתיא כרשב"ג כקושיתם דלעיל ותירוצם השני לא שייך בזה וע"כ צ"ל דרב יוסף דמקשה ס"ל כאביי שם בגטין דמתניתן דנתחרש או נשתטה לא אתיא כרשב"ג וא"כ אין קושיא על אביי דלא מקשה ממתניתן זו דידע שיכול רבא לתרץ לו דמתניתן כרשב"ג וכתי' רב פפא דשם ולכן ניחא לי' לפרוך ממתניתן המאוחרת דלא שייך תי' זה דהא אפילו אתיא כרשב"ג אכתי קשה למה צריך לגרש כיון דאחות אשה היא ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל אקושית התוספ' דמכ"מ ממתניתן דמקשה מינה בקמייתא יקשה אפילו אי מוקמינן כרשב"ג מכ"מ לא יקשה מ"ט לא פריך אביי קושית ר"י דלא עדיף קושית ר"י מקושיתו דאי מחלקינן בין אחיות לנכריות כדאמר רב יוסף, גם ממתניתן דלעיל ל"ק דשפיר יש לאוקמי' מתניתן דלעיל בפקחת ואח"כ נתחרשה ובאמת לא אתיא כרשב"ג ומתניתן דהכא אתיא כרשב"ג או דמתניתן דלעיל איירי באינו יכול לדבר מתוך הכתב ומתניתן דהכא ביכול לדבר מתוך הכתב ותרווייהו כרשב"ג וא"כ ע"כ לא היה יכול לתרץ אלא שנדמה תרתי מתניתן להדדי ובזה בלא"ה פריך אביי שפיר לדמות אחיות לנכריות

בד"ה וקמקוו אקוותא. קיהה וטהר: ק"ק מאי ראי' מלשון קהה על לשון קווה והנה מרש"י נראה שב' פירושיו תלי בב' גרסות דבפירושו הראשון גרם קאקוו מלשון יקוו המים שהוא לשון אסיפה ובפירושו השני מייתי הגירסא דמקהו אקהתא וזהו מלשון קיהה וטהר אבל התוספ' הביאו וקמקוו אקוותא וכתבו על זה פי' ר"ח וזה אין לו שייכות לזה הלשון, שוב ראיתי בערוך שהביא פי' ר"ח וגרס באמת וקמקהו אקהתא ולפ"ז גם בתוספ' צריך לגרוס כן, ומכ"מ גם להך גיסא שייך הפי' דלשון אסיפה שהרי בנדה (דף י"ט) הביאו התוספ' מקהו אקהתא והביאו פי' ר"ת דפירש לשון אסיפה והיינו דגם קהה הוא לשון אסיפה כמו ולו יקהת עמים

בד"ה קסבר רב. דמספיקא אזיל לחומרא: ק"ק דאיך אפשר לומר כן דא"כ יש תקנה אחרת דייבם הקטנה ותצא החרשת בלא כלום מטעם ספק ספקא להיתר השוק שמא הקטנה קנוי' לגמרי ואת"ל שקנוי' ומשויירת שמא החרשת אינה קנוי' כלל ומותרת לשוק ואין לומר דהוי תרי ספיקי לא סורא דדלמא קטנה אינו קנוי' כלל וא"כ לא תצא החרש בלא כלום אכתי יקשה אפכא למה צריך להוציא החרשת בגט תיתב גבי' מטעם ס"ס ספק שמא החרשת קנוי' לגמרי ולא נאסרה ע"י חליצת הקטנה או אינה קנוי' כלל דג"כ לא נאסרה ואת"ל שקנוי' ומשויירת שמא הקטנה אינה קנוי' כלל וחליצתה אינה כלום

דף קי"א ע"א בגמרא נאסרו שתיהן עליו: ברשב"א הקשה מזה אמה שכתב הרמב"ם (פ"ה מה' יבום) דבא על הקטנה ואח"כ על החרשת לא פסל הקטנה אכן כבר כתב ה"ה שם דטעם הרמב"ם דגרס במתני' כן וס"ל דמתניתן פליג אברייתא ופסק כסתם מתניתן, אבל עוד הקשה הרשב"א וכן הקשה בלח"מ (שם) אטעם שכתב הרמב"ם דלכך לא פסל הקטנה משום דקנין דקטנה עדיפא שראוי' לאחר זמן דל"ל הך טעמא דתיפוק לי' דכיון דקנוי' ואינה קנוי' ממנ"פ שריא, ול"ל דעוד פסק הרמב"ם שם בבא על החרשת ואח"כ על הקטנה דחרשת יוצאת בגט ומלמדין הקטנה למאן והשיג שם הראב"ד וכמו שביאר דבריו הלח"מ) ב' השגות האחד דלמה צריכה למאן כיון דמוציא שניהם ועוד הרי צריך להתרחק ממיאון שלא במקום מצוה, והלח"מ הוסיף להקשות קושיא זו ג"כ בבא על הגדולה ואח"כ על הקטנה דכתב הרמב"ם ג"כ דצריכה הקטנה למאן