ערוך לנר יבמות ש

דאיתא במדרש ילקוט דששים היינו כ"ד משמרות כהונה וכ"ד דלויים וי"ב שבטים דמהם היו הסנהדרין דבלשכת הגזית אבל גם מה שכתבו התוספ' דששים היינו ס' רבוא איתא במדרש שם

דף ק"י ע"א בגמרא לא דבעל: הרמב"ם (ה' גירושין פ' י"א) כתב דהך דעמדה ונשאת דיינינן כאשה שהלך בעלה למד"ה ועמדה ונשאת ואח"כ בא בעלה ע"ש, ולפ"ז ק"ל דהרי לעיל ודף פ"ט) אמרינן דדוקא נתקדשה א"צ גט ושני אבל נשאת צריכה גט משני ולפי מה שכתב הריטב"א שם אפילו בלא. נבעלה משני ע"ש וא"כ היאך קאמר רב א"צ גט משני הרי יש לחוש שיאמרו גירש זה ונשא זה וא"א יוצאת בלא גט וכדלעיל, והנה הרמב"ם הביא דין זה דרב בנתקדשה ונראה דמטעם זה כתב כן דאי בנשאת גם לרב צריכה גט אבל לא ידעתי איך יתרץ דהא הכא בנשאת איירי

שם ברש"י ד"ה כונס שכשם שנכנסה ברמיזה ק"ק דלפ"ז כי משני דאיירי בפקחת ואח"כ נתחרשה וכן איירי בשהוא פקח ונתחרש דאל"כ אכתי תהני חליצה כיון דהוי קדושין דרבנן משום דידי' ועוד דהא בעינן דידה דומיא דידי' כמש"כ התוספ' לקמן (בד"ה מאי לאו) אע"כ דאיירי שגם הוא פקח ונתחרש וכן כתב בפי' בתוספ' הרא"ש וא"כ כיון שקדושין דאורייתא הוי מ"ט יכול להוציאה בגט הא לא שייך האי טעמא כשם שנכנסה ברמיזה וכו' דהא לא ברמיזה נכנסה ומ"ש ממת פקח בעל פקחת דאמרינן כונס ואינו מוציא דאין בחרש כח להפקיע קדושי אחיו שהיו דאורייתא, אכן לא ידעתי למה לא פי' רש"י הטעם דכונס ומוציא דבין לענין כניסה דיבמה בין לענין הוצאה לא בעינן דעתה דהא אמרינן לעיל (ר"פ הבא על יבמתו) דבין שוגג בין מזיד קונה ביבמה דלא בעינן כוונה לשם מצוה וא"כ ודאי גם חרשת נקנית בלא דעתה וכן מוציאה אף שקדושי' דאורייתא היתה דהא מתגרשת בטל כרחה כדאמרינן לקמן (קי"ב:) ולכן גם חרש בחרשת קונה אף דלאו בני דעת הם אבל אינו מוציא כיון שהוא לאו ב"ד הוא ואין גט בעל כרחה דידי' וזה שייך שפיר גם בפקח ופקחת ונתחרשו ועיין ברש"י לקמן (קי"ב:) ר"פ חרש ומה שכתבתי שם, אכן לפי מה שכתבתי לקמן שדעת רש"י דחרש אינו קונה ביבום מן התורה י"ל דהכא ה"ק דלכך צריכה גט אחר יבום דחרש ואינה יוצאה בלא כלום דכשם שכנסה ברמיזה עכ"פ מדרבנן כך צריך להוציאה בגט רמיזה

בד"ה כונס ואין מוציאה קידושי אחיו: גם בזה קשה לכאורה למה לו מכח קידושי אחיו דליכא רק זיקה דרבנן ולמה לא קאמר רש"י מכח קידושין דידי' דהא יבום חרש קונה מן התורה כיון דלא בעינן דעת ביבום גם לקמן (קי"ב:) במתניתן פי' רש"י כן וראיתי שכבר הרגיש התי"ט בזה, אכן לענ"ד מזה ראי' למה שכתבתי לעיל (נ"ד.) דדעת רש"י דחרש אינו קונה בביאת ייבום

שם בתוספ' ד"ה והא אפלגו. ה"א צריכה מספק: אין להקשות היאך הוי אפשר למטעי דרב רק מספק קאמר דמסופק אי בעיל לשם קידושין או על דעת קידושין יבמין הראשונים דא"כ איך קאמר דר"ג איירי בבעל וע"י נפטרה היבמה הרי דודאי בועל לשם קידושין די"ל דמה דרב אוקי בשבעל יש לפרש בשבעל בפי' לשם קידושין כמו שכתבו התוס' לעיל לשמואל וכן צ"ל ג"כ ע"פ גרסא גמרא דלפנינו במה דקאמר בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאה שלא יקשה הרי בהא דר"ג בלא תנאי איירי ואעפ"כ קאמר דקנה בבעל

בד"ה לפיכך. לעקור דבר מן התורה ק"ק איך אפשר לומר כן דא"כ מאי פריך קדיש בביאה מא"ל דמה בכך שהקדושין של ביאה הם מן התורה ולא שייך בהו הפקר הא מכ"מ יש כח ביד חכמים לעקור קדושין שהם מן התורה, ועוד היאך שייך לעקור דבר מן התורה הא כיון שנשאת לאחר ומן התורה היא א"א איכא עיקור מן התורה בקום וע' ולעיל (צ':) אמרינן דדוקא בשוא"ת יש כח ביד חכמים לעקור מן התורה ואף דרב חסדא ס"ל שם דאפילו בקום וע' יש כח ביד חכמים לעקור מכ"מ רב אשי דהכא משמע דס"ל כרבא דדוקא בשוא"ת יש כח ביד חכמים מדמתרץ (שם) אקושיא דבטלו מבוטל דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, והנה ביישוב קושיא זו הי' אפשר לומר דודאי כשהיא א"א מן התורה לא מספקא להו להתוספ' דאין כח ביד חכמים לעקור קדושין רק דמספקא להו אי עקרי רבנן קדושין משום דתלה בדעתם שאמר כדת משה וישראל או אפילו לא תלה בדעתם מכ"מ יש כח בידם להפקיר ממונו וממילא אין כאן כסף קדישין ויש נפקותא לענין דינא בזה אי לא אמר כדת משה וישראל דלא תלה בדעת חכמים כלל כן הי' אפשר לומר ביישוב קושיא שניי', אכן אין זה במשמעות דבריהם ועוד דאכתי קשה כקושיתנו הראשונה, שוב ראיתי בתוספ' ב"ב (דף מ"ח) שבארו דבריהם ע"ש ולפי דבריהם שם נראה דרק לרב חסדא דס"ל דגריווא הדר לטבלי' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום וע' הם מסופקים וא"כ קשה כקושיתנו ועיין שו"ת רשב"א (סי' אלף קס"ב) ולפ"ז יש ספק אם לא אמר בשעת קידושין כדת משה וישראל

בד"ה וחרשת לכשתגדיל פוטרה צרתה ק"ק דלפ"ז מאי פריך מחרשת לימא גם בחרשת הכי דאיירי שחליצתה פוטרת צרתה אחר שנתפקחה וראוי' לקריאה ולחלוץ וי"ל דבשלמא לענין קטנה שייך למיתני סתמא דחליצתה פוטרת דכל קטנה באה לכלל גדלות דע"פ רוב תביא ב' שערות ואפילו לא תביא לעולם היא גדולה מבת ל"ה שנה וי"א אבל לענין חרשת לא שייך למתני סתמא דחליצתה פוטרת דאפשר שלא תתפקח לעולם

ע"ב בגמרא תיובתא דרבה תיובתא: מברייתא דמייתי לקמן (קי"א.) שני אחין נשואין לב' אחיות יתומות וכו' הוי מצי לפרוך בפשיטות טפי דע"כ חרשת דקתני שם היא חרשת מעיקרא דאי בפקחת ונתחרשה אמאי חרשת יוצאה בגט הרי אשתו גמורה היא מודאורייתא והל"ל תצא הקטנה משום אחות אשה אע"כ דאיירי בחרשת מעיקרא ואעפ"כ קתני וחרשת אסורה לעולם ולא אמרינן דתצא בחליצה אע"כ דחרשת מעיקרא אינה חולצת, וצ"ל דניחא לי' לפרוך ממתניתן בהיקש הבבות להדדי מלפרוך מברייתא אף שמצי לפרוך מברייתא בפשיטות טפי

שם כונס החרשת ומוציאה בגט: מזה משמע דמוציאה מיד בגט וק"ק מ"ט כיון דלא נפסלה רק ע"י חליצת הקטנה כשתגדיל די אם אז יוציאה בגט שוב ראיתי בריטב"א שפירש באמת כן דכשתגדיל הקטנה יוציאה אבל הלשון לא משמע כן, ולפענ"ד י"ל דרב ס"ל דמיד צריך להוציאה שיהא היכר שעדיין לא נפטר הבית ושהקטנה עדיין צריכה חליצה אבל כשתשאר אצלו עד שתגדיל הקטנה ליכא היכרא, א"נ י"ל כמי דגזרינן לקמן דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא הכי נמי גזר רב שמא יחלוץ תחלה ואח"כ יוציאה בגט ויבא עלי' לאחר חליצה באיסור

שם ברש"י ד"ה ואשת אחיו דבחרשת וחרש מעיקרא קמיירי: עיין במהרש"א שדקדק חרש מאי קמבעיא לי', ולענ"ד י"ל דודאי אי חרש דגבי נכריות לא הוי איירי בחרש מעיקרא לא שייך להקשות מדגבי אחיות חרש מעיקרא ה"ה חרשת ומדשם חרשות מעיקרא ה"ה גבי נכריות דאדרבא יותר מדמינן לחרש דגבי' ואמרינן מדחרש חרש דלאו מעיקרא ה"ה חרשת אבל השתא דליכא ראי' דחרש דנכריות איירי בפקח מעיקרא שפיר יש לדייק מהא דאחיות דבין חרש בין חרשת דגבי נכריות איירי מעיקרא

בד"ה נכריות. לאו מלתא היא: ק"ק דהא שפיר יכול לדייק מחרש דאי חרש איירי חרש מעיקרא קושית הש"ס הראשונה במקומה עומדת דאמאי מת חרש בעל חרשת פקח כונס ואינו מוציא למה לא חולצת כיון דבאה החרשת מקידושי חרש שהיו קידושין דרבנן וזה נלענ"ד שהי' כוונת היש מקשים שקראם רש"י בשם המגמגם, אבל לפענ"ד אפשר לומר דלכך מקשה מחרשת כי היכי דתקשי' מסיפא ג"כ דבסיפא לא