ערוך לנר יבמות רצט

דשם לא שייך מטעם כתובה מתחרטא דהא לר"א קטנה גם כשיוצאת בגט אין לה כתובה

שם בתוספ' ד"ה היא גופא. ולא רבא: לכאורה אין זה קושיא דהא רב נחמן הוא דהשיב כך ודלמא הוא כרב אסי ס"ל, וצ"ל דקושיתם היא דא"כ ה"ל לרבא להשיב אתירוץ ר"נ דהא טעמא לאו משום גזירה הוא, אכן מכ"מ י"ל ליישב שיטת רש"י דודאי גם רש"י ס"ל כתירוצם דגם לרבא א"ש דכיון דאינו רק איסורא דרבנן לא גזרינן בצרה אכן מפני דקאמר גזירה לגזירה דמשמע גזירה ממש כדרב אשי כמו שנראה מהתוספ' גופא לכן פי' רש"י דגזירה דר"א קאמר ורב נחמן כוותי' ס"ל דהא משמע במתניתן ובברייתא כוותי' ומכ"מ לא הקשה רבא עליו דידע דגם לפי תירוצו לפ"ז א"ש דלאיסור דרבנן לא גזרינן בצרה

בד"ה ויתרחק. שהיא בוגרת: צ"ע למה צריכה להיות בוגרת הא משעה שנעשת גדולה דהיינו בת י"ב שנה וי"א והביאה שערות לא יכולה למאן עוד ובוגרת אינה רק ששה חדשים אחרי כן, וראיתי במהרש"ל שכבר הרגיש בזה ולכן כתב דלאו דוקא בוגרת אלא ה"ה גדולה ע"ש, ובאמת ראיתי ראי' לדבריו בהגהת מיימוני (ה' גירושין פ' י"א) ששם הביא הלשון של ר"ח ולא כתוב שם רק דבעינן ראי' דגדולה היא ע"ש, אבל מכ"מ דוחק לומר שהתוספ' שלא בכיון כתבו בוגרת אבל כבר מצינו שיטה זו דממאנת עד שתהי' בוגרת ברש"י נדה (מ"ז:) בהא דהלכה כדברי כלן להחמיר שהביא רש"י אית דאמרי לענין ממאנת ורש"י שם השיג עליהם שהרי משעה שגדולה היא אינה ממאנת ע"ש, הרי עכ"פ האית דאמרי ס"ל דממאנת עד בגרות וזו היא ג"כ שיטת התוספ' דכאן, ואולי שיטה זו ס"ל מדאר"י בנדה (דף נ"ב) עד שירבה השחור ופסקי אמוראי כר"י והך דר"י הוא שיעור בגרות ואף דהרי"ף והרא"ש דחו הך דר"י מהלכה מהא דאמרינן בב"ב (דף קנ"ד) לאפוקי מר"י מכ"מ ש דהך שיטה דאית דאמרי לא ס"ל כן

שם ע"ב בגמרא בהפרת נדרים כר"נ. במהרש"א ח"א הקשה בשם יפה מראה מ"ש בנדר דמצוה לאתשולי' ומ"ש שבועה דאיסור הוא כדמוכח גבי מעשה דריב"ל בכתובות (ע"ז:) וטרח לחלק בין נדר לשבועה, ולפענ"ד י"ל דבאמת אין חלוק ביניהם ובהא דריב"ל טעם אחר הי' דאף דאסור לישבע ולנדור מכ"מ לקיים את המצוה נשבעין ונודרין כדאמרינן בנדרים (דף ח') מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה וכו' וכן לענין נדרים מצוה לנדור משום לקיים המצוה כדאמרינן נדרים סייג לפרישות וכמו שכתב הרמב"ם וסוף ה' נדרים] וגדר ושבועה כזה ודאי אין מצוה לשאול עליו, והנה הך שבועה דריב"ל לקיים את המצוה הי' כיון שהי' מציל את עצמו מן המיתה ע"י שבועתו ואיכא מצוה משום ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וכש"כ שהי' אצלו גם סכינו דמלאך המות שעי"ז הי' מציל כל העולם מן המות איכא מצוה וחי אחיך עמך ולא תעמוד על דם ריעך ולכן אם מעולם נשאל על שבועה שנשבע לקיים את המצוה דודאי בדרך אחר אין רגילים הצדיקים לשבע גם זה הי' צריך להתיר אבל אחרי שאין נמצא לו שהתיר לעולם על שבועת מצוה בזה נצול מיד מ"ה וחי לעולם

שם וכי גדלה גדלי בהדי: עיין בתוספ' הרא"ש וברשב"א ובריטב"א שכתבו דבקדושי כסף דוקא שייך לומר כן דחלו למפרע אבל בקדושי שטר וביאה לא שייך למימר דחלו מעצמם כשגדלה, ולפ"ז צריך לפרש קידושין דמתניתן בקטנה דוקא בקידושי כסף אי איירי בלא בעל אבל אי איירי בשבעל שפיר י"ל דקדושין דבתחלה היו אפילו קדושי שטר וביאה והשתא קשה מאי פריך לרב מהא דתניא המקדש את הקטנה קדושי' תלויין דלמא לעולם ס"ל כי גדלה גדלי בהדי' אפי' בלא בעל נמי והא דמוקי ר"ג בבעל ה"ט דניחא לי' לאוקמי' הא דקתני במתניתן הי' נשוי גדולה וקטנה בכל גווני קידושין אפילו בקדושי שטר וביאה נמי שהרי גם לשאר תנאי דמתניתן איירי בכל גווני קידושין ולכן הי' דוחק לו לפרש דר"ג לא אמר דינו רק אם היו קידושי כסף אבל לעולם בעיקר דין ס"ל דבקדושי כסף אפילו לא בעיל נמי

שם ברש"י ד"ה אתיא רדיפה. תשלום שכר: לענ"ד דוחק לפרש דמשום תשלום שכר יליף גז"ש דהא לא הזכיר התנא משכר רק שידבק, אבל לענ"ד אפשר לפרש כיון דאמר דידבק בהבאת שלו' דהיינו בין אדם לחבירו וזה לכאורה לא מוכח מקרא דבקש שלו' דזה יש לפרש דהכי קאמר שיבקש שיהי' לו שלו' עם כל אדם אבל אכתי לא שמענו מה שנכלל בלשון הבאת שלו' דהיינו שישים שלו' בין אדם לחבירו לכן מייתי גז"ש דרדיפה דכתיב רודף צדקה וחסד ומה רדיפה דשם בצדקה וחסד היא הטוב לאחרים דצדקה וחסד לא שייך על עצמו רק עם אחרים אף רדיפה דשלו' הוא בשביל אחרים, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו התוספ' למה לא מדייק ממה דכתיב מי האיש החפץ חיים שהרי לא תשלום שכר רצה לדייק אלא דרדיפה היא לשלו' אחרים

בד"ה כאלו הקריב. רגיל בכך: לא זכיתי להבין למה צריך טעם שלא יהא רגיל בכך להבא ולא משום נדר זה שלא יהא צריך לקיימו ויהא כאלו הקריב בבמה ואפילו קיימו כבר ג"כ ההתרה מצילו מן העבירה שהרי החכם עוקר נדר מעיקרא, ואולי י"ל דה"ק דשמא יאמר הנודר כיון דעכ"פ צריך אני לחכם להתיר א"כ מה בכך אקיים את נדרי ואח"כ יתיר החכם ויעקור הנדר ואז לא עברתי לא בנדר ולא בקיום לכן פי' רש"י מטעם שלא ירגיל עצמו בכך ילך אצל חכם מיד

בד"ה כי ערב זר. המערב זרים גרים במהרש"א ח"א כתב שיש לפרש שמקבל ערבות מגרים אכן לא ידעתי למה לא הזכיר דכבר כתבו התוספ' לעיל (מ"ז:) דעל הגרים לא קבלו ערבות ואף דלחד פי' רש"י שהביאו התוספ' שם הטעם דקשים משום ערבות מכ"מ י"ל דהכא אזיל רש"י לפירושו אחר שהביאו שם

שם בתוספ' ד"ה רעה. שהרי מצינו שנענשו: לא ידעתי למה לא הביאו ראי' ממה דאמרינן לעיל (דף מ"ז) כיצד מקבלין בזמן הזה וכו' ע"ש הרי דמקבלין גרים כתחלה וגם שם אמרינן דמאיימין עליהן למען יחזרו בהן דקשים גרים לישראל, גם מה שכתבו דהלל שקבל בלא התאמצות מפני שידע שלבסוף כוונתו לשמים בלא"ה כבר הוצרכו לכתוב כן לעיל (כ"ד:) משום דאין מקבלין אם כוונתו להנאתו ע"ש

בד"ה מהו. ותלמידו בגן עדן: לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו דודאי לזה מהני מה דמזכה רבים שינצל מחטא ולא יבא לידי עונש מטעם שלא יאמרו הרב בגהינם אבל הכא קאמר דס"ד דלא בלבד שינצל מעונש אלא גם יהי' לו השכר של מצות עשה שיעשו תלמידיו כיון דעל ידו באו לידי מעשה וזה קמ"ל הכא דלא כיון שהוא בעצמו לא עשה

בא"ד יצא לתרבות רעה: אין להקשות הרי זה שאמרו אין חטא בא על ידו היינו שנצול כדי שלא יבא לידי מכשול בשוגג אבל ודאי נשארה הבחירה בידו וכמו שפי' רש"י ביומא וא"כ מאי קושיא מאחר שמזיד הי' רי"ל דגם שם מה שינא לתרבות רעה הי' מכשול שראה מטטרון בישיבה למעלה ועי"ז טעה כדאמרינן בחגיגה ולזה הקשו התוספ' למה לא הי' לו שמירה מלמעלה שלא בא מכשול זה לידו

ובזה א"ש שלא יקשה אדברי התוס' הרי בזה אי טוב מעיקרא נהפך לרע פליגי בברכות (דף כ"ט) אביי ורבא, אבל מכ"מ לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו דאין קושיא מאחר דלא אמרינן רק המזכה את הרבים, ועיין בתוספ' י"ט (אבות פ"ה) שכתב הטעם דיליף ממה דכתיב חסידיך לשון רבים אבל אכתי לא שמענו דגם המזכה את היחיד נצול מחטא והרי באחר לא מצינו שלמד רק לר"מ, ועוד י"ל דמשום ר"מ לא נקרא מזכה שהרי עיקר רבו של ר"מ לא הי' אחר רק ר"ע ואחר בעצמו קרא לר"ע רבו של ר"מ כדאמרינן בחגיגה שם

בד"ה ששים גבורים. וקשה דהל"ל ע': עיין במהרש"א שכתב דכפי' רש"י הוא במדרש רבה אכן בסנהדרין פי' רש"י גופא דששים לאו דוקא, גם אפשר לפרש ע"פ מה