ערוך לנר יבמות רצא

דיליף מככה נימא דקריאה מעכב והיאך פליג אר"א ור"ע ותרצו דבאמת מעכב, אכן מלבד שזה דוחק דלא מצינו תנא דסובר כן גם קשה דלפ"ז מאי פריך לעיל (שם) לרבא מחרש שנחלץ נימא ההיא ר' יהודה היא, אבל לפ"ז י"ל דר"י אמר דמה דפליגי ר"ע ור"א לענין רקיקה ותרווייהו ס"ל דקריאה לא מעכב היינו קריאת מאן יבמי ולא חפצתי אבל קריאה דככה יעשה כיון דגבי' כתיב ככה באמת מעכב ולכן פריך שפיר מחרש שנחלץ דקריאה דידי' לא מעכב אך לפי מה דאמרינן הכא דגם קריאת מאן ולא חפצתי בלה"ק אף דבין לרבנן דאתיא מוענתה בין לר"י דאתיא מככה לא כתיב כן רק בקריאה דידה לבסוף ע"כ צ"ל דילפינן כל הקריאות מהדדי במה מצינו א"כ לא שייך תירוץ זה לר"י וע"כ צ"ל כתי' התוספ' מה דפריך מחרש שנחלץ דלא מסתבר לי' לאוקמי' סיפא כרבי יהודה כיון דרישא לא אתיא כוותי', ועיין לקמן בגמרא שכתבתי עוד יישוב לקושית התוספ' ותמהתי על הרמב"ם שכתב (בפ"ד מה' יבום) דקריאה בלה"ק מדכתיב ככה כלשון הזה וזה תימא דנקט דרשת ר"י ולא דרשה דרבנן ועוד דלפי דברי התוספ' הנ"ל מוכח דמאן דיליף מככה ס"ל דקריאה מעכב והוא פסק דקריאה לא מעכב וצ"ע

שם רוק הנראה לדיינים: פי' דיליף כן מלעיני הזקנים וירקה כדרשת רבא לקמן וק"ק דלפ"ז מאי קמ"ל רבא מתניתין היא וי"ל דממתניתן לא שמעינן רק דהדיינים יראו הרוק ואפילו אם כבר הוא בארץ מהני אבל רבא לשיטתו קאמר כיון דדרש מוירקה מעצמה פרט לאכלה תומא וגרגישתא אלמא דרש וירקה לא בלבד ארקיקה לחוד אלא גם אמעשה של הוצאת הרוק ק לענין ראית דיינים לא די שיראו הרוק על הארץ אלא שיראו מעשה הרקיקה כשיוצא מפיה ולכן טובא אשמעינן רבא

ובזה י"ל ג"כ מה שהעירו התוספ' לקמן דהכא אמרינן עד דמטו להדי אפי' מהני ולעיל (דף ל"ט) אמרינן רוקא דמתחזיא על ארעא, אבל לפ"ז א"ש דלעיל רב יהודה הוא ויש לומר דדרש לשון מתניתן כדכתבנו דלא בעינן רק שיראו הדיינים רוק על הארץ אבל כשראו הרוק שיוצא מפיה זה ודאי מהני גם לרב יהודה אבל לרבא זה דוקא מהני ולכן ההיא דעד דמטו להדי אפי' י"ל דאיירי בראו הרוק כשיוצא מפי' ובזה לא בעינן עוד שיראו על הארץ, והשתא מה דאמרינן לעיל (ק"א:) ההיא לעיני מבעי לי' לכדרבא ה"ה דהוי מצי למימר לדרשה דמתניתן דרוק הנראה לדיינים דהא זה ג"כ אתי מלעיני רק דנקט רבא כיון דרבא מפיק לי' בפי' כן מלעיני, אכן ק"ל בין אדרשה דמתניתן בין דרבא מנ"ל דלעיני קאי אוירקה דמפסיק וחלצה ביניהם דלמא לא קאי רק אחליצה דסמיך לי' וי"ל, כיון דהקפידה התורה דמעשה החליצה יהי' לפני הדיינים א"כ ל"צ קרא שהם יראו דפשיטא דמה מועיל היותם שם אם אינם רואים אבל זה דוקא לענין חליצה שהוא העיקר מעשה דמתרת אותה דחליצה מעכבת אבל רקיקה דלא בעינן רק למצוה ולא מעכב ה"א דזה רק הכשר מצוה ולא בעינן שיראו הדיינים כמו דליכא קפידא ג"כ שכולם ישמעו הקריאה לכן מוקמינן קרא ארקיקה, שוב ראיתי שגם המהרש"ל ביש"ש כתב כן

ובזה י"ל מה שכבר הקשתי לעיל (ק"א:) אהא דקאמר שם דלכ"ע לעיני לדרבא אתיא דא"כ האי אמר מר לעיני פרט לסומים כמאן אתיא ועוד דמאי פריך שם לר"י דמבעי' נמי לכדרבא דלמא הוא ס"ל כתנא זה וכבר כתבתי לעיל יישוב לזה, אבל לפ"ד דהכא עוד י"ל דהנה דברינו א"ש לדידן דפסקינן דרקיקה לא מעכבת אבל לר' אליעזר דס"ל דרקיקה מעכבת א"כ גם שיראו הרקיקה לא צריך קרא כמו דל"ל לדידן לענין חליצה וא"כ לעיני מיותר וע"כ דאתי למעוטי סומים וא"כ י"ל ברייתא דאמר מר ר"א היא ולכן פריך שפיר לר' יהודה דלא מסתבר למימר שיפלוג אר"ע רבו ויסבור כר"א דשמותי הוא, ואף דלפי דברי התוספ' דסוטה שהבאנו לעיל ס"ל ר"י דלא נחלקו ר"פ ור"א בדבר הזה היינו לענין קריאה דוקא דהוא ס"ל דלתרווייהו מעכב כיון דכתיב ככה גבי' אבל לענין רקיקה אי קאי ככה דוקא אמעשה דבאיש שכתוב לעיל או אכל מעשה שפיר י"ל דגם לר"י פליגי

שם ולא מצוה בתלמידים: הרמב"ם והטור פסקו כרבי והודה ולכאורה תימא למה לא פסקו כסתם מתניתן, וראיתי בתוספ' י"ט שכתב הטעם כיון דר"ט הלכה למעשה עשה כן וכ"כ גם בבית שמואל, ולענ"ד אין זה מספיק דכמה פעמים מצינו כן דיחיד מביא ראי' לדבריו ממעשה ולא פסקינן כן ועוד דגם ר"ט הוא יחיד נגד סתם מתניתן, וממה דמקשה בקדושין (דף י"ד) מהא דר"ט אין ראי' דהלכתא כוותי' די"ל דהתם פריך מנ"ל לר"ט דחליצה מתרת, אבל נ"ל דטעם הרמב"ם והטור דפסקו כר"י ור"ט משום דלעיל (ק"א:) מסקינן דרבנן דס"ל דחליצה בשלשה ע"כ ס"ל כוותי' דר"ט דמוקי בישראל להך דרשה וכיון דלעיל פסקינן הלכה דחליצה בשלשה ע"כ פסקינן ג"כ כר"ט, ולפ"ז צ"ל דת"ק דהכא ס"ל כר' יהודה דלעיל דחליצה בחמשה ואף דגם לר"י מסקינן לעיל דס"ל כר"ט ויליף מונקרא כן הי' צ"ל לר"י לשיטתו כיון דסבר חליצה בחמשה ואעפ"כ ס"ל דמצו' בתלמידים אבל לת"ק דהכא י"ל דס"ל בהא כרבנן דר"י דלא דרשי מונקרא אבל עכ"פ א"ש הא דהרמב"ם ושאר פוסקים הוצרכו לפסוק כר"ט ור"י

שם בגמרא הא קמשמע לן מצו' הכי: א"ל הא זה ג"כ ממתניתן שמענו דהא גם במתניתן קתני מצות חליצה וכו' משמע דרק מצו' הכי די"ל דבמתניתן אפשר לומר דמצו' לא קאי רק אמה דקתני בתחלה כגון והן משיאין לו עצה אבל מה דקתני אח"כ מקריאה ורקיקה וחליצה הי' אפשר לומר דהסדר מעכב לכן קמ"ל רב יהודה דאפילו בהני לא מעכב הסדר. והנה כבר כתבתי לעיל (דף ק"ד) דהא דס"ד דהסדר יעכב אף שהרקיקה בעצמה אינה מעכבת היינו שה"א דהסדר יעכב בעוד שהם לפני ב"ד ושכן כתב ג"כ המהרש"ל ביש"ש

ובזה יש ליישב ג"כ קושית התוספ' בסוטה שהבאתי לעיל כיון דהקריאה אינה מעכבת היאך יליף רבי יהודה מככה שצריך לשון הקדש דוקא אבל לפ"ז י"ל דמדכתיב ככה יעשה ס"ל לר"ע ור"א דדוקא מה שהוא מעשה מעכב את החליצה אבל מכ"מ מדכתיב וענתה ואמרה ככה הרי דכתיב ככה אקריאה מזה ילפינן דמה שצותה התורה לכתחלה שתהי' קריאה זה יהיה בלשה"ק דוקא ולכן אפילו קראו בלשון אחר ועוד הם לפני ב"ד צריכים לקרות שוב בלה"ק אבל בשכבר יצאו מב"ד החליצה כשרה בלא קריאה דלזה מהני מה דכתיב ככה יעשה שמעשה דוקא מעכב

שם מודה רבא בלא אבה יבמי הרי"ף גורס הכא כדרבי זירא ועיין ברא"ש שמפרש דעתו דלעולם לא בעינן קריאה בבת אחת כדרבא דאפסוקי לית לן בה אבל מכ"מ רב כהנא טרח ללמוד שתהא יודעת לקרות בבת א' דכל שאינה ראוי לבילה בילה מעכבת בו והוא הקשה עליו דמה ענין ר"ז לכאן דאף דראוי' לקריאה מכ"מ יש לטעות בפירוש דברי' ולמה לא תצטרך לקרות בנשימה א' גם הרשב"א הקשה עליו דאיך שייך בזה משום אין ראוי לבילה כיון דלא צריכה למימר כלל בבת אחת, ונ"ל דהנה הרמב"ם (פ"ד מהל' יבום) כתב ג"כ דין זה כפי' הרי"ף ומכ"מ כתב דלכתחלה תקרא בנשימה א' רק דאפילו לא קראה מהני וי"ל מנ"ל הא כיון דלפי פירוש הרי"ף לא בעינן רק שתהא ראוי לקרות, ונ"ל דלהרי"ף והרמב"ם הי' קשה קושית התוספ' דרבא סותר הכא דבריו דסוכה ולכן ס"ל דג' דינים יש בדבר דלכתחלה ודאי צריכה לקרות בב"א דאל"כ משמע שרוצה ליבם ואין זה קריאה מעליתא אבל מכ"מ אם לא קראה כן לא מעכבא ולא צריכה לחזור ולקרות דהא קריאה גופא לא מעכבא כש"כ דלא מעכב אם לא קראה בנשימה א' אבל אם לא ידעה לקרות כלל בנשימה א' כיון דזה לאו קריאה היא הוי כמו אלמת ומעכב קריאה גבה ולכן ל"ק מהא דסוכה דהתם רבא מלכתחלה איירי וגם הכא מודה דלכתחלה לא מפסקינן דאדרבא מטעם זה מעכב אם לא ידעה לקרות וזה דדייק גם הרי"ף בלשונו לכתוב