ערוך לנר יבמות רצ

בד"ה אביך. אב ואם: פי' מפני שראה אביי שהתחכם בדין זה יותר ממנו אמר שמא גרם לך כן מפני שיש לך אב ואם ולי לא היו שאביו של אביי מת קודם שנולד ואמו אחר לידה מיד כדאמרינן בגמרא

בד"ה גט מוטעה. דאפשר לגט ע"י שליח: יש לחקור מ"ט לא נימא ג"כ דאפשר לחליצה ע"י שליח דהא שליחות מועיל בכל מקום דלא מיעט קרא בפי' כמו בסמיכה דכתיב יד יתירא למעט שלוחו וכמו לקמן דצריך מיעוט וקראו לו ולא ט"י שליח הא לא"ה אמרינן שלוחו של אדם כמותו וא"כ גם גבי חליצה נימא כן וזה ודאי אינו דא"כ יהני גם תנאי בחליצה כמו בגט, וראיתי בתוספ' רי"ד בקידושין (דף מ"ב) שהקשה דבכל המצות נימא שלוחו ש"א כמותו ותירץ וז"ל ולאו מלתא היא שהמצו' שחייבו המקום לעשות בגופו היאך ופטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום ודאי בגירושין ובקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שמה שכתוב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בתרומה הוא הנותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות עכ"ל, ולפ"ז יש לעיין איך הדין בחליצה שזה דומה לכאורה לקידושין דהא קתני האשה נקנית בכסף וכו' וקונה עצמ' בחליצה וא"כ כמו שהקנין ע"י שליח כמו כן יהני לקנות עצמה ע"י שליח ואפילו נימא כיון דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו הוי מצו' שבגופו ולא מהני שיעשה שליח מכ"מ בדידה תהני שליחו' שתעשה שליח לחלוץ הנעל אם תרוק בעצמה אפי' לא תהני שליחות ברקיקה וצ"ע

בד"ה אין כותבין. שהן יבם ויבמה: מזה נראה דעת רש"י שבעינן שיכירו שניהם וכן כתב בפי' גם הרב המגיד (בה' גירושין פרק י"א) וק"ל לפי מה שהקשה הרשב"א למה צריכים להכיר היבם הלא אין אדם חוטא ולא לו ותירץ שחיישינן שמא החולץ עצמו שאינה יבמה ילך למקום אחר וישאנה ע"ש אכן התינח לענין יבם אבל לענין יבמה אם אין מכירין למה ניחוש הא במקומו לא יכול לישא אותה אחר שחלץ ולמקומה לא יכול לילך ששם יודעים שאין זה שם יבמה ולמקום שאין מכירין שניהם לזה אין נפקותא אי כותבין שמם ע"פ היכר או לא שזה לעולם יכולים לעשות, ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד באמת דלא בעינן רק שיכירו היבם ולא היבמה, ובזה יתורץ היטב מה שהקשה הר' יהודה מהתוספתא לרבא בתוספות ד"ה ורבא) דאדרבה מדוייק למה נקט התוספתא אותה דוקא

בא"ד. א"נ לאו יבמה: כבר כתבתי שנראה מזה דעת רש"י שצריכים להכיר ג"כ שהיא אשת המת וכ"כ הב"ש ובסדר חליצה ס"ק ל"ז) בשם הראשונים אכן הביא דברי רבינו ירוחם בשם ר' אברהם בן אסמעאל שא"צ להכיר שהיא אשת המת ע"ש ולא ביאר טעמו ולענ"ד הטעם כמו שכתבתי בדבור הקדום והתוספתא מסייעו

שם בתוספ' ד"ה בתי. וחלצו לו: אין זה בפי' רש"י דלפנינו שגם בפי' הב' נראה שהיא רוצה לייבם ואולי לפי' זה ה"ק שהיא באה לחלוץ ואמר עמודי והוא לא רצה רק לייבם ורצה רבי חייא לשמוט למה לא תרצה להתייבם

בד"ה אין לו. דאין לו אלא שכרו: ק"ק דהא שם אמרינן דנותן לו שכרו משלם וזה ע"כ שנותן שכר גדול ואינו כמו אין לו אלא שכרו דפירושו שכרו הראוי דאל"כ לא פריך שם מידי מהא דהלך להביא כרוב אמה דאמרינן דבלא הציל אין לו אלא שכרו דהיינו הך אלא ע"כ דנותן לו שכרו משלם היינו שכר גדול יותר מן הראוי וכמו שכתב שם הש"מ בשם תוספ' שנ"ץ, וי"ל דהתוספ' כוונו למה שהקשו שם דלימא משטה אני בך ותרצו דאיירי שהי' מפסיד שכר גדול כיוצא בזה ע"ש וא"כ אם לא הי' מפסיד במקום אחר באמת אין לו אלא שכרו הראוי ועל זה כתבו דהיינו דוקא במקום שלוקחין ש"ג צריך ליתן לו שכרו משלם

בד"ה לפיכך. וא"ת ואמאי חולצין: לא זכיתי להבין דעתם בזה דממנ"פ אם חיישינן לטעות העדים וטעות ב"ד א"כ לקשו בקיצור אמאי חולצין ב"ד הראשון ליחוש דלמא יטעו העדים ויכתבו לה ואח"כ יטעה הב"ד האחרון להתירה אף שלא כתוב ואשתמודעינהו אע"כ דלהא לא חיישינן דא"כ ה"ל ספק ספקא שמא לא יטעו העדים ואת"ל יטעו שמא לא יטעה ב"ד האחרון וא"כ גם קושיתם לא לק"מ דלמה ניחוש שיעידו העדים כיון שידעו דעו דמעדותם תיפוק חורבא שיתירוה ב"ד ומה לי עדות בכתב ומה לי עדות בעל פה אע"כ דלתרי טועין לא חיישינן דה"ל ספק ספקא, אכן באמת גם דברי רש"י שכתב אין כותבין גט חליצה עדים הרואים צל"ע שהרי לעיל (דף ל"ט) ולקמן (ע"ב) נראה בפי' שהב"ד כותבין הגט חליצה ולא העדים ולמה לא פי' בקיצור דקאי תרווייהו אב"ד דכיון דהב"ד יכולים לחלוץ אע"פ שאין מכירין לפיכך לא יכתבו לו גט חליצה אא"כ מכירין, אבל י"ל דרש"י הוכיח פירושו מרבא דידי' דקאמר לפיכך כותבין גט חליצה אע"פ שאין מכירין דזה ע"כ לא קאי רק אעדים כמובן, ונראה שמזה יצא להרמב"ם מה שכתב (ה' יבום פ"ד) שגם העדים יכולים לכתוב גט חליצה ע"ש

בד"ה ורבא דידי'. אלמא בדרבא גרסינן חוששין: עיין ברשב"א שכבר תירץ קושיא זו דע"כ גם לרבא חוששין לבד"ט מדלא סמכינן דהב"ד לא יתירוה מדלא כתבו עדים ואשתמודעינהו אע"כ דחיישינן שיטעו בכך, ובזה גם קושיא הראשונה שהקשו יש לישב דלעולם י"ל דב"ד טועין תרווייהו כחדא הוי דרב הונא ה"ק דחיישינן לב"ד טועין דהיינו לטעות ב"ד א' דהיינו ב"ר האחרון לבד חיישינן אבל רבא אמר לא חיישינן לב"ד טועין פי' לשני בתי דינים שיטעו לא חיישינן דאם ייתי תקלה ע"כ שני ב"ד יטעו דהיינו הראשון לומר חולצין אע"פ שאין מכירין והאחרון שלא ירגישו שעדים לא כתבו ואשתמודעינהו דהא ודאי אף שכותבין אע"פ שאין מכירין לא יכולי' לכתוב ואשתמודעינהו דאם ירגישו בזה לא יבאו לידי תקלה דלא יסמכו על ב"ד ראשון שיחושו שטעו דהא לטעות ב"ד א' שפיר חיישינן גם לרבא ויש ראי' לפי' רש"י מדכתב דחיישינן אלפיכך משמע דהא הוי הטעם ולא אאין חולצין

ע"ב במתניתן והן משיאין לו עצה ההוגנת לו: הא דהקדים זה דאתיא מודברו אליו להא דקאמר והיא אומרת מאן יבמי דמוקדם בקרא י"ל כיון דדרשינן לעיל וריש פרקין) מיני' דאם הוא זקן והיא ילדה וכו' והיא זקנה יועצים שלא ליבם א"כ ע"כ ליכא לפרש קרא כפשוטו דאם הוא רוצה ליבם איך שייך שתאמר מאן יבמי לכן ע"כ צריך לדרוש כאלו נכתב ודברו אליו קודם מאן יבמי, אכן לפ"ז ק"ק על הרמב"ם שכתב (בפ"ד מה' יבום) וגם בפי' המשניות שאם ראוי' לו יועצים לו ליבם אם אינו רוצה דמנ"ל הא כיון דבברייתא אפכא קתני וי"ל דסובר דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו כיון דכתיב ודברו אחר מאן יבמי משמע דאיירי באיני רוצה ליבם והב"ד. מדברים אליו שייבם אבל מכ"מ דרש ג"כ דיועצים לו אפכא דזה דרשינן מאליו דמיותר דהוי מצי למיכתב וקראו לו ודברו ומדכתיב אליו משמע שיועצים מה שהוא לטובתו כמו דדרשו באליעזר שאמר אולי לא תלך האשה אחר כמש"כ ברש"י פ' חיי שרה וכיון דהכא רצה להשמיענו הך דרשה דמשיאין עצה ההוגנת לו דהיינו שלא ייבם מכלל שהוא רוצה לייבם לכן היפך מתניתן סדר הכתוב

שם ובלשון הקדש היו אומרים: י"ל למה הפסק בזה בין הקריאות דה"ל למימר כן לבסוף אחר וענתה ואמרה ככה וי"ל כיון דקריאה בלשון הקדש ילפינן בסוטה לרבנן מגז"ש דוענתה ולר' יהודה מככה וזה לא כתוב אלא בקריאה דידה דלבסוף והוי אמינא דבראשונה דידה ודידי' לא בעינן לשה"ק לזה קמ"ל מתניתן דהכא דאפילו באילו הקריאות בעינן לשה"ק, וכבר כתבתי לעיל (ד' ק"ד) שבזה הי' אפשר לישב מה שהקשו התוספ' בסוטה (ל"ג.) דלר' יהודה