ערוך לנר יבמות רפט

רבא, א"נ י"ל דאפילו רבא גרסינן מכ"מ פריך שפיר דמשמע דר"נ אמר ב' זימני כיון שהם לשונות חלוקות

שם בתוספ' ד"ה קטנה. דחליצת קטנה אינה כלום: לאו דוקא אינה כלום דמשמע דאינה פוסלת כמו חליצת קטן לרבנן דקתני האי לישנא וזה אינו דהא קתני ואם לא חלצה חליצתה פסולה ועוד דכתבו כמו חליצת קטן והרי לר"מ חליצת קטן ג"כ פוסל והכי הל"ל דחליצת קטנה פסולה, שוב א"ע ראיתי שגם בלחם משנה (פ"ד מהל' יבום) כתב כן נגד הבית יוסף ע"ש, אבל ראיתי בשם נחלת צבי שמפרש ד' התוספ' דלשיטתם אזלו שכתבו לעיל (דף צ"ו) דלר"א חליצה קטן וקטנה אינו פוסלת

בד"ה מי שצריך. פירוש לצורך העם: הבאר שבע בהוריות שם תמה על זה שהרי אמרינן שם אמר ר"פ לא אמרו אלא לקטנים אבל לגדולים וכו' הרי בפי' דלצורך היינו צורך עצמו, וגם מה שהעידו משם תוספתא אינו כתוספתא שלפנינו דשם כתוב סתם יצא לצורך ומסיק דתלמיד טועה הוא שכתב בתוספ' כן, אכן מדברי תוספ' הרא"ש שהזכרתי לעיל משמע ג"כ שמפרש יצא לצורך העם וזה באמת תמו' מאוד שהרא"ש בעצמו הביא דברי ר"פ דקידושין, וצ"ל דהראשונים ס"ל דיצא לצורך כל צורך בכלל בין לעצמו בין לצורך העם ועוד דכש"כ הוא אם יצא לצורך עצמו נכנס ויושב במקומו יצא לצורך העם לא כל שכן ורק שהתם בהוריות מפרש שהיכי שאינו אונס כגון לגדולים לא מקרי אפילו יצא לצורך עצמו

בד"ה רבא. אלמא קטנה לא חלצה: עיין ברשב"א כמה יגעו הראשונים לתרץ קושיא זו, ולענ"ד אפשר לומר כיון דלפי מה דמוכח מתוספ' נדה (מ"ו:) אף ששנת י"ב לנקבה וי"ג לזכר הוי מופלא סמוך לאיש מכ"מ אם לא הביאו ב' שערות כשיגיע שנת גדלות לא הוי למפרע מופלא סמוך לאיש דהא הקשו שם דלר"ל הוי התראת ספק שמא לא יביאו ב' שערות עד אחר ב' וג' שנים ע"ש, ולפ"ז י"ל דלעולם רבא אית לי' משהגיע לעונת נדרים חולצת כדאמר הכא ובגטין והא דקאמר בנדה דלחליצה בעי בדיקה היינו שאם חלצה בשנת י"ב צריכה בדיקה כשיגיע תחלת שנת י"ג אם הביאה ב' שערות דאם לא הביאה אז אין חליצתה כשירה דנראה למפרע שעדיין לא הגיע עונת נדרים בשעת חליצה, ואף שהתוספ' בנדה תרצו שם דסמכינן על הרוב שמביאין סימנים בשני גדלות ע"כ כוונתם לבד שעי"ז לא נקרא התראת ספק שקרוב לודאי הוא שיביא שערות בשני גדלות אבל מכ"מ בעי בדיקה לחליצה דחיישינן שמא לא הביאה כמו שאמר רבא בפי' א"כ שפיר י"ל דצריך בדיקה זו למען נדע שהיתה בשעת חליצה הגיעה לעונת נדרים

בד"ה ובא מעשה ולא בא אבראי: עיין במהרש"א שפי' שהקושיא היא אהמקשן וכן הוא בתוספ' הרא"ש והא דלא הקשו ארב מנ"ל דתרווייהו בבות האסורים הוי די"ל מדקתני בבית האסורים בלא ו' וגם לא קתני ובא אלא בא מזה הוכיח דקרינן בבית האסורים אלמעלה ואלמטה אבל אהנך דאיבעיא להו הקשו שפיר מנ"ל דא"ל דייקו מדקתני הכל בלא ו' דא"כ תפשוט האיבעיא כמו דפשיט רב דתרווייהו בביה"א הוי

דף ק"ו ע"א בגמרא א"ל רב פפא לא סבר לה מר: ק"ק דלמא א"ל כן לכופו אח"כ לחליצה מעליא כמו בהך מעשה דר' חייא בר אבא דלעיל, וי"ל ע"פ מש"כ הרשב"א דלכך הי' מטעהו במאתים זוז ולא בכך אתה כונסה דלא הי' רוצה לכופו או לא יכול לכופו, ולפ"ז ה"ק לי' ר"פ אי דעתך שזה יהי' חליצה מעליא הא לרבי יוחנן פסולה ואי דעתך להטעהו יותר טוב לטעות אותו במאתים זוז שלא להצריכו כפיי' והא דלא עשה גם ר"ח בר אבא כן להטעהו בממון דהתם לא הי' לוקח ממון ממנה כיון דדעתו לכלות כל ממונה ואם תאמר ליתן כל ממונה אז יבין שלהטעותו באה

שם אין ממאנין אלא א"כ מכירין: הרמב"ם (פי"א מה' גירושין כתב שיכירו שניהם אכן ה"ה הביא שם דעת הרשב"א בסוגין שא"צ להכיר הבעל וטרח לישב דעת הרמב"ם, ולענ"ד י"ל דהנה הרשב"א כתב הטעם שבעינן שיכירו אותה שמא תכתוב שם קטנה שנשאת כאלו מאנה ואם תמות לא ירשנה בעלה רק היורשים, ולכאורה י"ל למה לא כתב טעם פשוט שמא היא קטנה שקדשה אביה דלא מועיל בה מיאון, ואי ממאנין אע"פ שאין מכירין שמא תמאן כאן ותנשא כאלו יוצאת במיאון, אכן ז"א דבמקום שאין מכירין אותה שהיתה אשת איש הרי תוכל להנשא בלא מיאון ובמקום שמכירין אותה שהיתה אשת איש לא מועיל לה מיאון שהרי יודעים שאינה בת מיאון, אכן לכאורה אכתי חששא שתלך למקום שיודעים שהיתה א"א ורצתה להנשא שם בלא גט ומפני שיודעת שב"ד לא יניחוה שם מערמת וממאנת במקום א' באחד שלא הי' בעלה מעולם כדי שתוציא שטר מיאון ואם יחשדוה שהיא א"א תראה ותוכיח ע"י שטר מיאון שכבר גרשה בעלה הראשון וקבלה היא או אבי' הגט ונשאת מעצמה לאחר לכך יצאה עתה במיאון ולזה אינו מועיל אפילו אנו יודעים שהיא פלונית ששמה כך דהיינו מכירין אותה וצ"ל דהרמב"ם באמת סובר דהיינו החשש לכן כתב דבעינן גם שנכיר את שמאנה בו והשתא ליכא חשש זה שכיון שיודעים שניהם יודעים ג"כ שהיתה אשתו באמת ועוד דאין אדם חוטא ולא לו ואין לחוש דלמא אותו שממאנת בו עצמו רוצה לנשאה שם דבזה מתירא שיודע הדבר שיש ערמה דלא שכיח שתמאן בו ושוב ישאנה

שם ברש"י ד"ה על מנת. שאפשר להתנות ע"י שליח בנזיר (י"א.) הקשו התוספ' דאמאי לא קאמר דתנאי לא מהני בנזירות אהאי טעמא כיון דאי אפשר ע"י שליח ע"ש, ולכאורה לפי מש"כ רש"י לעיל (נ"ג.) שיש פלוגתא דתנאי בהא דיש תנאי בחלוצה ולרבינא כ"ע ס"ל דיש תנאי בחליצה א"כ גם בנזירות מהני תנאי והתם בנזיר רבינא הוא וא"כ י"ל דרבינא לשיטתו קאי, אכן לפי מש"כ התוספ' בכתובות (דף ע"ד) נראה דגם למ"ד יש תנאי בחליצה אמרינן כלל זה דצריך לקיים ע"י שליח וא"כ לא שייך זה, ועוד דמכ"מ יקשה קושית התוספ' אהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ח) דמהני תנאי בשבועה לרבי יוחנן והוא ס"ל הכא דאין תנאי בחליצה וכן בשאר מקומות מצינו דמהני תנאי בנדרים ושבועות, וא"ע ראיתי שהקשה כן הרמב"ן בב"ב (דף קכ"ו) וראיתי בש"מ לנזיר בשם ה"ר עזריאל תי' לקושית התוס' והרמב"ן דדוקא בדבר שהוא מעשה כמו חליצה גט קידושין בעינן לקיום התנאי שאפשר ע"י שליח אבל נדר ונזירות דליכא מעשה לא אלים וחל התנאי אף דא"א לקיים ע"י שליח

בא"ד. וזהו טעמו של דבר: בה' אישות (ר"פ ו') הקשה הרב המגיד על הרמב"ם למה לא חשיב בתנאים שצריכים להיות בקיום התנאי ג"כ הך שאפשר לקיימו ע"י שליח ותירץ שם בכס"מ שהרמב"ם ס"ל שהגמרא לא אמרה כן שהטעם דחליצה מוטעת כשרה מפני שא"א לקיים ע"י שליח אלא למ"ד קדש ע"ת ובעל א"צ ממנו גט אבל למ"ד שצריכה ממנו גט משום דאתי מעשה ומבטל התנאי דפסקינן כוותי' לא בעינן לקיום התנאי שיקיים ע"י שליח ואף שהלח"מ הקשה על הכס"מ דעכ"פ הי' לו להרמב"ם לפסוק חליצה מוטעת מספק פסולה מכ"מ כבר יישב בשער המלך קושיות הלח"מ, ולפי שיטת הרמב"ם ע"פ דברי הכס"מ מתורצת קושית התוספ' בנזיר וגם מה שהקשה הרמב"ן מנדרים ושבועות די"ל דמ"ד דמהני תנאי בנזירות ושבועות מכ"מ לא ס"ל דבעינן לקיום התנאי אפשר לקיים ע"י שליח אלא דהטעם דחליצה מוטעת כשרה משום דס"ל אחולי אחלי' לתנאי ואף דבנזיר רבינא אליבי' דר"ש קאמר כן ור"ש ע"כ ס"ל דלא אמרינן אחולי אחלי' לתנאי' שהרי ס"ל בכתובות (ע"ג:) באמר הרני בועליך ע"מ שירצה אבא דלא רצה האב אינה מקודשת מכ"מ י"ל דר"ש באמת ס"ל דחליצה מוטעת ג"כ פסולה ועוד שהרי לרבינא לשיטתו כ"ע ס"ל כן כמו שכתבתי לעיל: