ערוך לנר יבמות רפח

בלא צחצוחי רוק פי' אפילו מסתמא שאין ניכר וא"ש לשון אי אפשר

ובזה א"ש ג"כ מה דפריך מדם היוצא מפיו ולא תירץ דאיירי בלא ניכר דכיון דתירץ דא"א בלא צחצוחי רוק ואפילו בלא ניכר ליכא בטול מדרבנן אהא פריך שפיר איך אמרינן התם דטהור דמשמע אפילו לדידן טהור וכדמוכח נמי מסוגיא דנדה (דף נ"ו) ואמאי הא איכא טומאה דרבנן כיון דלא בטל אף בלא ניכר ומתורץ שיטת המרדכי, וכיון דלפ"ז הא דלוי איירי ג"כ משום רוק המעורב רק דהתם איירי שניכר הרוק א"כ י"ל דגם דעת רש"י כן ואף דנקט הלשון אי אפשר בלא צ"ר י"ל דשיגרא לישנא דש"ס נקט דהא גם המרדכי נקט כן ואעפ"כ כתב דאיירי בניכר הרוק, וכיון דכן א"ש למה לא נקט גם לעיל הטעם דא"א דטעם זה לא מהני שם דיקשה דלבטל ברוב אע"כ דאיירי דניכר הרוק וא"כ לא צריך רק ליתן טעם מן הכתוב דלא בעינן רוק לחוד וממילא א"ש ג"כ דלא פריך מהא דדם היוצא מפיו דהא יכול לומר דאיירי התם באינו ניכר ומתורצים קושיות הרא"ש

שם בתוספ' ד"ה ככה. דעקימת פיו הוי מעשה: ק"ק לפי מה שכתבו התוספ' בב"מ ודף צ') וכן בסנהדרין שם דגם ר"י לא קאמר עקימת פיו הוי מעשה אלא היכי דבדבורי' איתעביד מעשה כמו בתמורה ע"י שמועיל התמורה להיות הקדש א"כ מאי קושיא הכא הא כאן לא איתעביד מעשה וי"ל כיון דאי אמרינן דהוא בכלל ככה יעשה מעכב א"כ גם הכא איתעביד מעשה ע"י קריאה כיון דעי"ז מותרת לשוק ולכן שפיר הקשו דלימא דיתעכב דעקימת פיו הוי מעשה דעי"ז יתעביד מעשה

בד"ה לאחין דא"כ בלא שום דיוק לישב שיטת רש"י י"ל דבלא שום דיוק לא הוי מצי לאוכוחי דפוסלת לאחין דהא לפי הסוגיא בעי להקשות אמאן דמוקי לעיל האי דשלחו לי' כרבי ולא כר"ע דהרי מברייתא זו מוכח דגם לר"ע רקיקה פוסלת ולכן לא הי' יכול להוכיח מדקתני חלוצתה פסולה דבזה אין קושיא די"ל דהוא ס"ל כבני מערבא דס"ל שם דיש ג"כ חליצתה פסולה דאינה פוסלת ולכן גם רש"י מודה דהדיוק הוא מדלא קתני אין כאן בית מיחוש רק כדי שלא תקשי' איך מתורץ זה אי אמרינן דפוסלת על האחים לזה כתב דלשון חליצתה פסולה משמע כן כדאמרינן בגטין משא"כ אי הוי קתני אין כאן בית מיחוש דלא הוי משמע הכי

ע"ב בגמרא החרש שנחלץ: ברשב"א ותוספות הרא"ש כתבו טעם בשם הרמב"ם למה לא נקט שחלץ משום שאינו בן דעת, אכן לכאורה אין זה מספיק לפי מה שכתבו התוספות לעיל (ק"ד:) דאיירי במלמדין אותו ב"ד ולכך לא מפסל משום בן דעת אלא משום ואמר ואמרה ואפשר דמכ"מ נקט שנחלץ כיון דע"י ב"ד הוא שנתכשר חליצתו

שם ומקשינן אשה לאיש: הרשב"א כתב דגם לר"מ הוא רק מדרבנן ומקשינן אשה לאיש הפי' הוא דגזרינן אשה אטו איש ע"ש וק"ק לר"מ ל"ל הך טעמא תיפוק לי' כיון דסבר דקטנה לא תתייבם שמא תמצא איילונית לקמן (קי"א:) א"כ ממילא לא תחלוץ ג"כ דכל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה כדאמרינן לעיל (מ"א:) לענין הבחנה ע"ש ועיין מש"כ לעיל (ס"א:) ומזה לכאורה ראי' להנך שימות דס"ל דלר"מ דאורייתא הוא דלפ"ז א"ש דרצה ליתן טעם דמדאורי' חליצתה פסולה. ולישב שיטת הרשב"א י"ל דלשיטתו אזיל לפי מש"כ שם דמשום הך טעמא דאינו עולה לא פסול בדיעבד בדרבנן ולכן צריך טעמא דגזירה דאפילו דיעבד חליצתה פסולה ואף שהוא גורס חליצתה כשירה מכ"מ יש נפקותא לענין תחלוץ משתגדל וכבר כתבתי בזה לעיל (ס"ז:) ע"ש

שם ולבו למעלה: עיין במהרש"א ח"א שהקשה דהא אמרי' בברכות דיכוין לבו כנגד בית ק"ק והניח בקושיא, אכן נראה מדברי רבינו יונה (פ"ה דברכות) דכבר הרגיש בקושיא זו שכתב שם שיחשוב בלבו כאלו עומד בשמים להסיר מלבו כל תענוגי עוה"ז ולאחר שיגיע לזאת המחשבה יחשוב ג"כ כאלו עומד בביהמ"ק, עוד י"ל דכשעומד להתפלל בעוד שלא התחיל יחשוב בדעתו כאלו עומד נגד בית ק"ק אבל בתפלה עצמה יחשוב לשמים כאלו עלה לשם וכן נראה מדברי הפוסקים

שם א"ל אני ישמעאל ב"ר יוסי: י"ל מה זה תשובה על שאלת אבדן איך מפסע על ראשי עם קדש וי"ל ע"פ מה דאמרינן בהוריות דבני חכמים בזמן שהצבור צריכים להם מפסיען על ראשי עם הקדש ונקט בני חכמים משום דהם אפילו אינם חכמים כ"כ מכ"מ יש להם קבלות מאבותיהם וזה שהשיב אני ישמעאל ב"ר יוסי וכיון שאני בן חכם צריכים לי עם קדש ומכ"מ כדי שלא יהא נראה כרמות רוחא כאלו רצה לומר שבא לכאן ללמד לעם הקדש הוסיף שבא ללמוד תורה מרבי פי' שודאי עיקר ביאתי לכאן הוא ללמוד מפי רבי אבל מכ"מ מותר לי לפסוע על ראשי ע"ק כיון שאני בן חכם ושהי' מובטח ר' ישמעאל שצריכים לו ע"ק לזה הקדים המעשה שאפי' רבי חייא ור"ש ב"ר שהיו גדולי תלמידי רבי היו צריכים לו

שם קמפסע אבדן ואתי: י"ל מה הי' דעת אבדן שהוא עצמו הוכיח לר' ישמעאל ואח"כ הוא מפסע עד שמיחה בידו רבי וי"ל דכבר העיר בתוספ' הרא"ש דמה שאמר לו ר' ישמעאל מי שאין צריך לו ע"ק היאך יפסע על ראשי ע"ק לקנטר אמר כן דהא אמרינן יצא לצורך נכנס ויושב במקומו אכן לענ"ד אין זה מדת הצדיק ר' ישמעאל לקנטר ועוד למה אמר לו רבי קום בדוכתיך ולא ישוב למקומו אבל י"ל שר"י ואבדן ששניהם פסעו ממנ"פ באחד מהם הי' שלא לצורך כיון דיציאת אבדן הי' לבדוק אם גדולה היא אכן ע"פ הוראת ר"י הי' זה שלא לצורך והנה בתחלה קודם שבא הוראה זו לא אמר ר"י שמותר לפסוע רק שבא ללמוד תורה ואבדן שהי' יוצא לצורך סבר לישב במקומו כדין שיצא לצורך אבל אחר שבא ההוראה והודה רבי לר"י פסיעת אבדן הי' שלא לצורך כי יציאתו שלא לצורך היתה שאינה צריכה בדיקה וזה שאמר לי ר' ישמעאל מי שצריך לו עם קדוש וכו' אתה אמרת שלי אסור לפסוע ואתה פסעת שסברת כי בך צורך ולא בי אכן הדבר בהיפך הוא לי צריך ט"ק להוראתי ועי"ז לא צריך לך ולכן אמר רבי קום בדוכתיך כדין יצא שלא לצורך

שם באותה שעה נצטרע אבדן: רש"י מפרש על שדבר לשה"ר אכן לכאורה אין זה מספיק להך מ"ד בגמרא דליכא לשה"ר מה שמדבר בפניו גם מה שטבעו בניי מאנו כלותיו י"ל מה מדה כנגד מדה הי' והמהרש"א נדחק בזה, והנלענ"ד דג' רעות עשה אבדן האחד שחשד להצדיק ר"י כאלו רצה לפסוע על ע"ק מפני כבודו והוא לא עשה אלא מחמת יוקרי' הי' צריך לפסוע והשני על שבזהו ואמר וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי והשלישי על שפסע על ראשי ע"ק כשחזר כאלו יצא לצורך ובאמת יציאתו שלא לצורך היתה כי לא היתה צריכה בדיקה ע"פ הוראת ר' ישמעאל וכנגד ג' אילו באו ג' פורענות דעל שחשד בכשרים לקה בגופו כמו שנלקה משה בצרעת על שחשד את ישראל כמש"כ רש"י בפ' שמות ועל שבזה לת"ח טבעו בניו דאמרינן בגמרא מאן דרחים רבנן הוו לי' בנין רבנן ומי ששונאו הרי העונש נגד יד שימותו בניו לבל יהי' לו זרע עוסק בתורה ונגד מה שפסע שלא לצורך מאנו כליותיו להורות לו שבדיקת לחליצהשלא צורך הי' אבל יצטרך בדיקה אה יוכל כלית למאן אם עדיין לא הביאו ב' שערות

שם ברש"י ד"ה והאמר ר"נ. בריש פרקא לפי הגמרא שלנו כתוב שם אמר רבא אמר רב נחמן ולפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי כיון דהכא רב יוסף ב"מ אמר כן א"כ שפיר י"ל דתרי אמוראי אמרו הך מימרא דר"נ ששמעו ממנו ולעולם ר"נ לא אמר אלא חדא זימנא אע"כ צ"ל דרב יוסף גופא כבר אמר משמי' דר"נ כן ולאו היינו מימרא דריש פרקא ואפשר שרש"י הי' גורס שם רב יוסף ב"מ תחת