ערוך לנר יבמות רפה

בעינן שנים אבל אכתי קושית רש"י לא מתורץ בזה דהא בשנים איירי ג"כ ת"ק, אבל י"ל כיון דאמרינן במכות (ז'.) ששלשה שהעידו ונמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ע"ש דלחד תנא אפילו בדיני ממונות עדותן בטלה וא"כ י"ל דהני תנאי כוותי' ס"ל ולכן הא דמכשירין ופליגי את"ק היינו דוקא בשנים דאיירי ת"ק אבל בג' ונמצא א' מהן קרוב או פסול לא מכשירין דהא ליכא עדות ואין דבר שבערוה פחות משנים כדפריך לקמן גם אמעשה דר"ט מנא ידעינן ולכן בדיוקא נקט בשנים, ומה שרש"י מחק הגירסא י"ל דלשיטתו אזיל דכתב על נמצא מהם קרוב דהדר הוו להו שנים, ועיין במ"ל (ה' עדות פ' ט"ז) שדייק מזה שיטת רש"י דע"י פסול האחד לא נפסלו האחרים אבל לפי השיטות שהביא שם דגם בדיינים נפסלו האחרים א"ש הגירסא

בד"ה אין מקדשין. ביוצא ובלינה: רש"י בזה לשיטתו אזיל דלא גרם במעילה (דף ט') במתניתן גבי שתי לחם ובלינה דס"ל דאין לינה גבי שתי לחם כיון דנאפות מעי"ט אבל לפי מה שכתבו התוספ' שם (דף ח') דגרסינן שפיר ובלינה למ"ד תנור מקדש לא יהי' שייך ובלינה שהרי לענין לינה לא מקדש משחיטה דכבר נקדש ע"י האור אבל יוצא יהי' שפיר שייך לפי מה שכתבו התוספ' (סוכה דף נ') דאף למ"ד דתנור מקדש מכ"מ לענין יוצא לא מקדש

ובזה יש ליישב מה שרש"י בפסחים (דף י"ג) פירש אהך ברייתא דהכא דשחיטה מקדש לענין יוצא והשמיט לינה דאפשר דמפרש אליבי' דמ"ד דתנור מקדש ולענין לינה כבר קדשו התנור אבל לא לענין יוצא דאף דרש"י במנחות (דף צ"ה) חולק על התוספ' וס"ל דגם לענין יוצא מקדש התנור מכ"מ י"ל דשם פירש אליבי' דהך שיטה דלא מקדש לענין יוצא ולכן מפרש אליבי' דמ"ד דתנור מקדש אבל הכא מפרש אליבי' דמ"ד דתנור אינו מקדש ולכן נקט תרווייהו יוצא ולינה, אבל מכ"מ קשה שהרי הכא בברייתא רבי הוא והוא ס"ל במנחות (דף ע"ב) דתנור מקדש ומטעם זה באמת מפרש שם הוקבע ולא הוקבע קאמר וא"כ איך מפרש רש"י לענין יוצא ולינה וגם על התוספ' קשה איך אפשר לומר דלענין יוצא אין התנור מקדש א"כ מי דחקו לפרש במנחות (שם) דהוקבע ולא הוקבע קאמר הא אפשר לפרש לענין יוצא וכמו שמפרש רש"י בפסחים וצ"ע

בד"ה כיצד ל"ג: גם דבור זה צ"ע מסוגיא דמנחות (ע"ב:) דלפי מה דמסקינן שם הוקבעו ולא הוקבעו קאמר לא קאי האי אין מקדשין אלא בשחיטה אלא דוקא לענין לשמה ושלא לשמה וא"כ ע"כ גרסינן כיצד

שם בתוספ' ד"ה והא אמרי. ומורים להם לעשות חליצה כתקנה: ק"ק דאכתי איך תרצו קושיתם מנ"ל לר' ינאי דאיירי במוריס להם ב"ד וטעמא משום דאינו באמר ואמרה דלמא איירי בלא למדו להם ב"ד כמו גבי שחיטה וטעמא דחרש וחרשת משום דאינם בני דעת וי"ל דמשמע לי' לר' ינאי מדקתני סתמא חליצתה פסולה ולא חילק בין הורו ב"ד ללא הורו משמע דבכל גווני פסול כן י"ל לדעת התוס', אבל הרמב"ם נראה שתירץ קושיא זו בדרך אחר ויתיושב בזה מה שפסק (בפ"ד מה' יבום) דאלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה אבל חרש וחרשת אין במעשיהן כלום שאינם בני דעת, והרב המגיד כתב שמה שכתב דבחרש וחרשת אינו כלום זה יצא להרמב"ם מן התוספתא אכן הקשה עליו למה פסק כתוספתא ולא כמשנתינו דאמרה חליצתה פסולה, ועוד הקשה דהא מדברי רבא נראה דטעמא דחו"ח משום דאינן באמר ואמרה ולא משום דאינם בני דעה ויישב בדוחק ע"ש, ולענ"ד י"ל דלהרמב"ם הוקשה קושית התוספ' מנ"ל לר' ינאי דטעמא דאינן בקריאה דלמא טעמא שאינן ב"ד ואף שי"ל דאיירי במוריס להם הי' ק' לו כקושיתנו אכתי מנ"ל לר"י לאוקמי' כך ולכן ס"ל דלר' ינאי הוקשה מתניתן וברייתא אהדדי דבמתניתן קתני דחו"ח חליצתן פסולה ובברייתא קתני דאינו כלום ולכן ס"ל דמתניתן איירי במוריס להם ב"ד שיש במעשיו כלום רק מטעם דאינן ראוין לקריאה ולכן חליצתן פסולה ופוסלת אבל ברייתא איירי באין מורים להם ב"ד ובזה אין במעשיהם כלים אפילו לפסול כיון דאינן ב"ד ולכן שפיר הוכיח ר' ינאי דטעמא משום דאינן באמר ואמרה דאי משום דאינן ב"ד הוי אמרינן דאינו כלום כמו בברייתא וגם רבא הוכיח שפיר ממתניתין כיון דע"כ טעמא דחו"ח משום דאינן בני קריאה דגם באלם חליצתו פסולה, ולכן פסק הרמב"ם א"ש דפסק כמשנה וכתוספתא וכמו שתרצו ר' ינאי ורבא דבאלם שב"ד היא ואין פסולו אלא משום דאינו בר קריאה אמרינן דחליצתו פסולה כחרש דמתניתין ובחרש דאינו ב"ד אין במעשיו כלום כדאמרינן בתוספתא, ויש להביא ראי' לזה דגם להרמב"ם יש חרש דלא מפסל משום בר דעת אלא משום דאינו בקריאה דאל"כ יקשה קושות התוספ' לעיל (מ"ד.) חרש אמאי מייבם דלא שייך כתירוצם שם וכ"ת ה"נ דאינו מייבם הא לקמן בפ' חרש תנן דכונס ואינו מוציא אע"כ דמקרי ראוי לחליצה במלמדין אותו ב"ד ומה דלא חולץ היא מטעם קריאה

בא"ד. חולצת בפעוטות: ביישוב זה לענ"ד י"ל דאדרבא מדקפיד אשיעור פעוטות דוקא ולרבא לעונת נדרים הרי דמקפיד אכוונה רק דפליגי מתי מקרי בת כוונה לענין חליצה וכל שכן דלא קשה מקטן דצריך איש למעט אפילו הגיעו לעונת נדרים

בד"ה דאמר ר' זירא. יכול להביא בשני כלים: ק"ק מאי ראי' דלמא לעולם סתם נמי משמע קביעות בחד מלא והכא דנקט להביא בכלי א' משום דאי לא פריש בהדיא לא פסול דהא באמר הרי עולה מנחה דמשמע בחד מנא אפילו הכי בדיעבד יביא בב' כלים בנדר ס"א עשרונים, וי"ל דודאי היכי דמשמע קביעות בחד מנא אפילו בדיעבד פסול כמו בפירש בכלי א' ובס"א עשרונים לכך לא פסול דאזלינן בתר אומדנא דדעתו ודאי לא הוי רק המנחה היותר גדולה שיכול וכיון שיותר מס' לא כשר משום דלא ראוי לבילה לכך אמרינן שאם הי' יודע כך לא הי' מתנדב רק ס' בכלי א' ואחד בכלי א' ולכן יביא כן ומה"ט לא אמרינן דיביא בב' כלים כמו שירצה אלא דוקא ס' בכלי א' כיון שהתנדב מנחה היותר גדולה

בא"ד. וצ"ע אי יש עכובא בעלמא. לכאורה מוכח דיש עכובא גם ממה דלא כתיב בלשון ציווי מהא דילפינן עכובא לקמיצה ביד מוימלא כפו ממנה במנחות (י"ט:) וי"ל דודאי התם שעיקר המצוה כתיבי בלשון ציווי שפיר ילפינן עכובא גם ממה דלא כתיב בלשון ציווי אבל הכא דאפילו המצוה לא כתיב בלשון ציווי לא ילפינן וכן נראה מדברי התוספ' שם ודף י"ח) דשם כתבו תירוץ דהכא בלשון אחר דלא לישתמט קרא לכתוב בשום דוכתא ובללת בלשון ציווי עכ"ל משמע אי הוי כתיב פעם א' מעכב

בא"ד צריכי לשום דרשה לכאורה הוי אפשר לומר בפשטות דצריך לכתוב בכל א' דהיינו במחבת ובמאפה תנור ובמנחת סלת דכבש ואיל ובקר דלא אפשר ליליף חדא מחברי' דה"א שדינו חלוק מחבירו כמו שהקרבן חלוק וכן מנשיאים, אבל אפשר לומר דהתוספ' סמכו קושיתם אהא דאמרינן במנחות (י"ח.) דיציקה מעכב מדכתיב במנחת מחבת ונשנה במנחת מאפה תנור אכן לאידך פירושא שהביא רש"י שם דילפינן עכובא מהיא באמת י"ל קושיתם דהכא כן

בא"ד. וי"ל מדדרשינן בת"כ מזובו ולא מנגעו: ק"ק מאי ראי' משם דטמא משלח קרבן דהא קרבן זב הוא שתי תורים וקרבן עוף לא בעי סמיכה כדאמרינן בגיטין (כ"ח:) ואכתי בקרבן בהמה דבעי סמיכה מנ"ל דטמא משלח, גם אמה שכתבו דילפינן מדאצטריך למעט טמא מראי' ש"מ דטמא משלח קרבנותיו יש להשיב לפי מה שהקשה הטורי אבן בחגיגה (דף ד') ל"ל קרא דכל שישנו בביאה ת"ל מדכתיב ולא יראה פני ריקם והרי זה לא בא ליראות ותירץ דצריך קרא כגון כהן טמא שמביא קרבן צבור בטומאה דראית פנים איכא אבל מכ"מ ממעטינן מכל שישנו בביאה דמשמע דמשום הך קרבן לחוד הוי ראוי לביאה לפ"ז אין ראיה מהכא דסמיכה לא מעכב בקרבן טמא דהא הכא צריך קרא למעט היכי דיכול לסמוך דהא עומד בעזרה ועובד, אכן מזה לא הוי קשה כ"כ דהא בט"א עוד מתרץ תי' אחר