ערוך לנר יבמות רפא

חומרא ילפינן וכן אפכא ועיין בתוספ' מ"ק (ז'.) וכיון דהכא אמרינן ולא ילפינן מטומאה קילא דחליצתה כשירה היינו ע"כ משום ואמרינן דרק לענין טומאה חשיב בגד דחמיר אבל התם לענין מעוכל קולא מקולא הוא דילפינן ובזה לא שייך חדוש הוא כיון דטומאה חמיר הכא

ובהכי א"ש ג"כ מה דאמרינן סוכה (י"ח.) ואידך שאני הלכות טומאה דגמרא גמירי לה ופי' רש"י אין למדין מהלכה ולמה לא אמר הגמרא בקיצור א סור מטומאה לא ילפינן, אבל לפ"ז א"ש דהתם קילא היא גבי טומאה וקולא שפיר ילפינן אבל צ"ע שהרי בחולין (דף י') ילפינן חזקה מבית המנוגע לאיסור בין לקולא בין לחומרא

שם ואם חלצה חליצתה כשירה: הרמב"ן והרשב"א וריטב"א הביאו שיטת הי"מ דלכתחלה לא תחלוץ דחשיב הנאה מה שנתרת לשוק אבל בדיעבד כשר והקשו הראשונים על שיטה זו מהא דאמרינן בר"ה בשופר של עולה אי מצות להנות נתנו לא יצא דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה וכיון דהי"מ ס"ל דלכתחלה אסור משום הנאה אלמא דס"ל מצות להנות נתנו א"כ ע"כ גם בדיעבד לא יצא וע"י קושיא זו סתרו שיטת הי"מ, ולענ"ד יש ליישב שיטתם דס"ל כשיטת הכלבו שהזכרתי לעיל שהביא הב"י א"ח (סי' תקפ"ו) דהיכי דאיכא הנאת הגוף עם הנאת מצו' לא אמרינן דמצות לאו להנות נתנו והשעה"מ (ה' לולב) כתב שיצא להכלבו כן ממה דאמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמלל"נ וקשה דא"כ למה קאמר יצא בדיעבד ולא אפילו לכתחלה ולכן ס"ל דהיכי דא כא הנאת הגוף בהדי אמרינן דלכתחלה לא יהנה אף בענין מצו' אבל מכ"מ בדיעבד יצא כיון דהנאת מצו' לא חשיבה הנאה והנאת הגוף לא מתקן בכך אפילו אי אמרת דלא יצא ע"ש וכשיטה זו ס"ל ג"כ הי"מ דדייקי מדקאמר רבא יצא דמשמע אבל לכתחלה לא דה"ט דהיכי דאיכא הנאת הגוף בהדי לכתחלה אסור אבל לא ס"ל כטעם השעה"מ כיון דלא מתקן בכך אלא ס"ל דטעם דהנאת הגוף לא אוסר רק לכתחלה ולכן מה דאמר רבא הכא דלכתחלה לא תחלוץ משום דיש גם הנאת הגוף שנתרת לשוק אבל בדיעבד חליצתה כשרה דמצות לאו להנות נתנו אזיל לשיטתו מה דאמר במסקנא ג"כ לענין שופר של עולה כן דלכתחלה לא יתקע ואם תקע יצא

שם ברש"י ד"ה שמה דעכו"ם. למה גנבת את אלהים במהרש"א בהוריות הקשה סתירה דרש"י פי' בנזיר דלמא מתוך מריבה יבא להשביעו בשם ע"ז ואיכא משום לא ישמע על פיך גם כתב דלשני הפירושים עבר לכן על ציווי הקב"ה דהא אמר אלהי נחור ישפטו בינינו, ולפענ"ד דחוק הוא לומר כן דראינו שירא לבן מן ציווי הזה דהא אחר יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלקי אביכם וגו' הרי אי לאו משום מורא הי' מזיק להם כמאמר הכתוב ארחי אובד אבי, ולכן י"ל דודאי אין במשמעות הציווי שלא ידבר רע עם יעקב שלא יזכיר שם מ"ז שלו רק החשש הוא כמו שפי' רש"י בנזיר שלא יתקוטט עמו ויביאו לידי שבועה, ומה שהביא רש"י קרא דלמה גנבת את אלהי אינו רק להביא ראי' דלבן הי' מחזיק התרפים לע"ז אשר על כן הי' עע"ז גמור ויש חשש שישביעו בע"ז שלו וע"ז זה באמת לא עבר לבן אף שאמר לבסוף אלקי אברהם ואלהי נחור ישפטו ביננו הרי שיתף שם שמים עם ע"ז וכן נח אינו מצוה טל השיתוף כדאמרינן בסנהדרין (ס"ג:) בתוספת ע"ש

בד"ה יהיב לי'. במתכוין עבד: עיין בנ"י ובמהרש"א אכן אכתי לא מבואר למה עשה אביי במתכוון כן ואם רצה לחלוק למה לא חלק בפירוש, ולענ"ד י"ל כדאמרינן בהרבה מקומות דרב יוסף חלה ושכח תלמידו ואתא אביי לאדכורי' והכא נמי אביי הי' מסופק אם רב יוסף שכח המשנה במה שהתיר לחלוץ לכתחלה באינו שלו או אם יש לו טעם ולכן עשה מעשה אחר שג"כ הוא נגד המשנה לראות אם זוכר רב יוסף המשנה וכן הי'

בד"ה סנדל המוסגר. דלא ליתי למיעבד במוחלט: עיין במהרש"א שהקשה והא ע"כ למ"ד דאפילו במוחלט לאו פסול בדיעבד לאו היינו טעמא והניח בצ"ע, גם הרשב"א והריטב"א כתבו הטעם דמיחלף בסנדל של תקרובת עכו"ם ודלא כרש"י, אכן נלענ"ד לישב פי' רש"י דלרש"י לא הי' מסתבר לפרש דעבדינן גזירה מה שלא הוזכר בפי' בגמרא ולכן ס"ל כיון דאמרינן (בנגעים פ' י"ב) דבגד המוחלט אסור בהנאה אבל המוסגר מותר בהנאה א"כ אף ולמ"ד חליצתה כשירה במוחלט ע"כ היינו טעמא משום דמצות לאו להנות נתנו מכ"מ יש איסור לחלוץ לכתחלה במוחלט דהא צריך לנעלו קודם שתחלוץ איתו ובעוד שהולך בו דהא צריך למדחסי' לכרעי' הרי נהנה ובזה לא שייך מצות לאו להנות נתנו דהא כתב הרשב"א (בסוכה דף ל') הסברא דהנאת מצוה שמביאה לו שכר בעולם הזה ובעה"ב לא חשיב הנאה אבל מכ"מ אם יש לו הנאה גופניית בעשיית המצוה חשיב הנאה ולכן אסור לנעלו וכדאמרינן (בר"ה דף כ"ח) לענין הזאה וטבילה בימות הגשמים ולכן בשלמא הא דחליצתה כשירה לרבא לקמן במוחלט כתב רש"י שפיר הטעם דמצות לאו להנות נתנו דאי להנות נתנו היינו אומרים דחליצתה פסולה כי היכי כלא תבא הנאת מצוה ע"י סנדל האסור בהנאה אבל מכ"מ א"ש דלכתחלה לא תחלוץ במוחלט כיון דהנעל אסור בהנאה אכן כיון שזה לא שייך רק במוחלט אבל לא במוסגר שמותר בהנאה לכן שפיר כתב רש"י דלא תעשה במוסגר משום מוחלט וזה שייך אפילו למ"ד במוחלט חליצתה כשירה

שוב ראיתי בשער המלך (ה' לולב פ"ח) שדין זה אי הנאת הגוף שהיא בקיום המצוה איכא ג"כ בכלל מצות לאו להנות נתנו או לא תלי בפלוגתא דרבוותא דלדעת הר"ן וכלבו לא הותר הנאת הגוף מטעם מצות לאו להנות נתנו ולדעת הרמב"ם והרשב"א שפיר הותרה ומה שאסורה טבילה להמודר בימות החמה היינו טעמא שעדיין נהנה אחר שטבל ע"ש וזה לא שייך כאן בחליצה שכיון שנגמרת המצו' הרי חלצתו ואין כאן עוד הנאה ולכן רש"י י"ל דס"ל כדעת הר"ן דלא הותר הנאת הגוף ולכן י"ל דכמוחלט אסור לכתחלה משום הנאת הגוף ובמוסגר אטו מוחלט אבל הרשב"א י"ל דלשיטתו אזיל דס"ל דמטעם מצות לאו להנות נתנו אפילו בדאיכא הנאת הגוף מותר ולכן כתב הטעם דמוסגר ומוחלט אסור משום דמיחלף בסנדל תקרובת ע"ז, הגם שהוקשה לי אהך שיטה דהרשב"א ממה דאמר רבא (פסחים דף ה') ש"מ מר"ע תלת וכו' ע"ש והרי לרבא לשיטתו דס"ל מצות לאו להנות נתנו יכול לבער בי"ט תחת תבשילו שמקיים בזה מצות ביעור ולא חשיב זה הנאה והרי יש בזה צורך אוכל נפש אע"כ מוכח לכאורה דהיכי דאיכא הנאת הגוף עם המצו' לא הותר גם לרבא וי"ל ואין להאריך

אכן לכאורה קשה דאכתי ה"ל למיפסל לכ"ע במוחלט מטעם מצוה הבאה בעבירה אפילו אי ליכא משום כתותי מ"ש וגם אי אמרינן דמצות לאו להנות נתנו מכ"מ ה"ל מה"ב כיון דאיכא איסור במה שלבשו ונהנה ממנו, אבל י"ל כיון דלפי הנראה בסוכה (ר"פ לולב הגזול) פליגי אמוראי בזה אי אמרינן פסול מה"ב או לא וע"ש בבעל המאור דפסק להלכה דלא מפסל גוזל לולב מטעם מה"ב והשאגת ארי' (בה' חמץ ומצה) הקשה עליו דהא ע"כ הך מימרא דרב יהודה ורבא בשופר של עולה (בר"ה דף כ"ח) ס"ל הפסול של מה"ב, אכן כבר כתבתי בח"א שאין משם ראי' דשם אין הטעם דפסול משום מה"ב אלא משום דאי אמרינן דיצא אמרינן לו להנות לכתחלה מאיסור לכך אמרינן דלא יצא כי היכי שלא יהנה מאיסור ע"י שיצא בו וכחו שכתב הרשב"א בשמעתין אבל לכאורה אכתי אין ראי' להיפך דלא אמרינן הסברא של מה"ב, אבל לפ"ז א"ש די"ל דראית הבעל המאור היא מסוגיא דילן דע"כ לא ס"ל הסברא של מה"ע

ועוד נ"ל דאפילו ס"ל להנך אמוראי סברא דמה"ב מכ"מ א"ש דלא מפסל הכא מכת טעם זה דהי' נלענ"ד לומר וא"ע מצאתי סברא זו גם בשער המלך (הל' לולב) דלא שייך מה"ב אלא אם בשעה שעושה המצוה עובר על העבירה כגון גבי גוזל שכל זמן שלא חשיב הגזילה עובר בעשה דוהשיב את הגזילה אבל היכי שנגמר העבירה קודם שעושה המצוה לא, וא"כ גם הכא א"ש ולא שייך מה"ב כיון דגם הכא בשעה שעושה מצוה שחולץ כבר נגמר העבירה שהיתה בשטה שהי' לבוש בו ולכן לא פסול הכא בדיעבד מטעם מה"ב אבל מכ"מ לכתחלה אסור מטעם