ערוך לנר יבמות רפ

אבל כתותי מ"ש לא שייך רק במידי דבעי שיעור כמבואר כר"ן שהביא שם, אכן באמת צריך ליתן טעם מ"ט לא שייך סברא זו רק במידי דצריך שיעור נימא כיון דצריך שריפה הוי כאילו נשרף כולו והוי אפר בעלמא והתוספ' בסוטה (כ"ה:) הקשו להך סברא דכתותי מ"ש מ"ט כלאי כרם מטמא טומאות אוכלים נימא כמ"ש ע"ש, ולכאורה ק' כמו כן איך משכחת לעולם דחייב באוכל כזית מערלה כ"כ פגול נותר וטמא וכל מירי דצריך שריפה מן התורה ניחא כמ"ש ולמה הקשו התוספ' מטומאת אוכלים דוקא, ולכן הי' נ"ל כיון דמצות הכתוב דבאש תשרף אינו שידוק דק לעפר וישרוף כל משהו ממנו רק שישליך כולו לאש והוא נשרף מאליו ומיד שהשליכו לאש קיים מצותו המועלת עליו לכן אמרינן שאין לחשוב דבר שמצותו בשריפה עוד כאלו כולו בעולם אלא כאלו כבר השליכו באש וקיים מצותו המוטלת עליו ולכן מאיסורי אכילה ל"ק כיון שאין החיוב דוקא כשאוכל כל הכזית כולו כאחד אלא כשאוכלו בכדי אכילת פרס וא"כ אף דכשבא החיוב דהיינו כשאוכל משהו אחרון אין עוד הכזית כולו בעולם מכ"מ בהכי חייבי' רחמנא כיון שנהנה גרונו בכזית ולכן אף דחשבינן למשהו ממנו כאלו נשרף מכ"מ חייב עליו שהרי נהנה גרונו ממנו ומה לי אם נשרף כבר כשבא החיוב או אם נבטל במעיו ולכן לא הקשו רק מטומאת אוכלים דכ"כ דבזה צריך שיהי' כל השיעור כולו בעולם בשעת נגיעה, ועל כן א"ש ג"כ דלא שייך סברא זו רק במידי דבעי שיעור אבל במידי דלא בעי שיעור לא שייך דאינו עוד בעולם דהא קיים מצות שריפה מיד כשהשליכו דאש דעדיין ממנו בעולם הרבה דהא לא נשרף כולו ברגע א' אבל ר"ש דס"ל דחשבינן לי' כשרוף וכאלו כבר נשרף כולו כיון שעומד לכך זה ודאי אמרינן גם במידי דל"צ שיעור

ועוד י"ל ביישוב קושיתנו על התוספ' דהנה (בה' שבת פ' י"ו) יש פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד לענין לחי של אשירה דלדעת הרמב"ם כל דבר דצריך שיעור גדול אפי' סגי אם הוא נשבר לשברים מכ"מ שייך כתותי מיכתת שיעורא ולראב"ד לא שייך בזה כתותי, וגם (בה' טומאת אוכלין פ"ו) יש פלוגת' אחרת בין הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם אין טומאת אוכלין באוכלים פרודים אא"כ הם גוש א' ולראב"ד גם פרודים בכשיעור כביצה מטמאין טומאת אוכלין, והשתא י"ל דהראב"ד הוכיח כב' סברותיו נגד הרמב"ם מוכח שהוקשה לו קושית התוספ' מכלאי כרם שהניחוה בצ"ע אבל אי אמרינן ב' סברות של הראב"ד יחד א"ש דכתותי אינו רק שעושהו בשברים וחתיכות פרודות ולדידי' בכה"ג מטמא טומאת אוכלין ולכן להראב"ד מתורצת קושית התוספ', והשתא י"ל דלענין כתותי ס"ל להתוספ' כהראב"ד דכבר הביאו שיטה זו ג"כ בעירובין (דף פ') ולענין ט"א ס"ל כהרמב"ם ולכן מכל איסורין שבתורה לא קשיא להו דאיך חייב הא כמ"ש דחה בכך אפילו נפרד כזית לפירורין ג"כ חי"ב אבל מט"א הקשו דכיון דחשבינן כפרוד אין כאן עוד ט"א לשיטת הרמב"ם דסבירא להו בהא כוותי', ועיין בפי' רש"י בחולין (ס"פ כיסוי דם) דנראה מדעתו שם דכתותי מיכתת היינו הך סברא וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וצ"ע שהרי רק ר"ש ס"ל הכי

שם מיתיבי בית המוסגר: ק"ק לפמש"כ לעיל דלכך לא שייך הכא למיפסל מטעם מה"ב דמ"ד חליצתה כשירה לא ס"ל סברא דמה"ב וכשיטת הבעה"מ א"כ מאי פריך הכא מנ"ל דטעמא דמ"ד חליצתה פסולה הוא משום כתותי מ"ש דלמא ס"ל כמ"ד מה"ב אסור ומיפסל מטעם מה"ב ומזה ראי' לאידך סברא שכתבנו לעיל דלא שייך הכא משום מה"ב כלל, אבל מכ"מ ק"ל לפי מה דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) בשופר של עולה ושל שלמים דבתחלה אחר רבא א' זה וא' זה לא יצא והדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו להנות נתנו א"כ מנ"ל דפליגי הכא בכתותי מ"ש כיון דר"פ ור"פ אליבי' דרבא פליגי הכא א"כ דלמא מ"ד חליצתה פסולה ס"ל כלישנא קמא דרבא שם דמצות להנות נתנו ולכן פסולה כי היכי דלא ליהוי לי' הנאת מצו' ראי כשרה הרי נהנה מאיסורי הנאה שקיים מצו' בהן וח"ד חליצתה כשירה ס"ל כהדר אמר רבא דשם דמצות לאו להנות נתנו וכמו שאמר רבא באמת גם לקמן הלכתא וצ"ע

שם והא בעינן והבא אל הבית וליכא: ק"ק למה לו להקשות ממתניתין לקשי' מקרא כן איך טמא הכתוב הבא אל הבית ועור כשתירץ דונתץ את הבית כתיב ל"ל להביא קרא אחרינא ולא מתרץ מהך קרא גופא כיון דכתיב והבא אל הבית הכתוב קראו בית וי"ל דקרא דוהבא אל הבית איירי בימי הסגר כדכתיב כל ימי הסגיר אותו ובשעת הסגר עדיין לא בעי שריפה ולא שייך כתותי מ"ש ולכן לא יכול להקשות רק ממתניתן דטמאה הבא גם בימי החלט דבזה לא כתיב קרא דגם בימי החלט קרוי בית ולכן ע"כ צריך להביא קרא דונתץ את הבית דבימי החלט איירי, ודע שאין להקשות לפמש"כ לעיל דלא שייך כתותי מ"ש אלא בדבר שצריך שיעור א"כ איך שייך זה לענין בית די"ל דגם בית צריך שיעור דבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אינו מטמא בנגעים כדאמרינן סוכה (דף ג') ע"ש

שם מוסגרת אמאי אתקש למת: מזה הקשה המשנה למלך (ה' טומאת צרעת פ' י"ג ה' י"ד) על הרמב"ם שכתב שם סתמא דבגד המנוגעת מטמא בכזית ולא חילק בין מוסגר למוחלט והניח בצ"ע ע"ש, אכן באמת גם על הגמרא דהכא יש להקשות מנ"ל לחלק בין מוסגר למוחלט דמה שפי' רש"י דמרים מוסגרת היתה וקאמר אהרן למשה אל תהי כמת שלא תחלט הוא לכאורה נגד הברייתא דמייתי בזבחים (דף ק"ב) וא"ת אהרן הסגירה וכו' אלא כבוד גדול וכו' ואני מסגירה וכו' ע"ש משמע בפי' שבאותה שעה שאמר אהרן אל נא תהי כמת עדיין לא היתה מוסגרת וכן מוכח מספרי שהביאו התוספ' שם ע"ש, ואף שי"ל כיון דהברייתא שם וכן הספרי סוברים אין קרוב רואה את הנגעים והרמב"ם פסק כמ"ד דקרוב רואה את הנגעים א"כ שפיר י"ל לדידן דאהרן הסגירה ושהיתה אז מוסגרת מכ"מ פשטות דברייתא ודספרי נראה דכשדבר אהרן אל משה עדיין לא היתה מוסגרת וכן פשטות דקרא נראה כן דהרי אח"כ צוה הקב"ה תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה מכלל דעדיין לא היתה מוסגרת, ואולי דמטעם זה סובר הרמב"ם דהגמרא באמת רק בדרך שקלי וטרי' נקיט כן אבל לענין הלכה סמך הרמב"ם אהך ברייתא וספרי דלפ"ז אין טעם וסברא לחלק בין מוסגר למוחלט בזה

ובאמת בלא"ה צ"ע אמה דסובר הגמרא דהכא דמרים מוסגרת היתה דא"כ למה התפלל משה רפא נא לה אפילו לא תרפא תהי' טהורה כשיעמוד בעיניו ב' שבועות ובשלמא למ"ד אין קרוב רואה את הנגעים י"ל דלא היתה מוסגרת עוד ותפלת משה כדרשת הספרי שתהי' טמאה כיון שאין כאן מי שיכול לראות את נגעה אבל למ"ד דקרוב רואה הנגעים דלא שייך דרשת הספרי ע"כ צ"ל דאהרן כבר ראה וא"כ י"ל דכבר החליטה במחי' או שער לבן ועל זה אחר אהרן אל נא תהי כמת פי' שאל תשאר בהוייתה כמת ולכן התפלל משה שתרפא אבל אם היתה מוסגרת למה צריכה רפואה ואי משום שלא תחלט ע"י סימני טומאה שיבואו זה לא מקרי רפואה כיון שעדיין המחלה לא היתה וכמו שדרשו רז"ל בפסוק כי אני ד' רופאיך אם אין מחלה רפואה למה ואם תפלת משה היתה שתרפא שילך הנגע מיד שלא תצטרך אפילו הסגר ב' שבועות א"כ י"ל דגם מה שאמר אהרן אל נא תהי כמת דעתו כל ימי הסגרה וא"כ אדרבא מוכח זה דמצורע מוסגר אתקש ג"כ למת, ואולי י"ל כמו שתירץ הבעל הטורים ע"ה על קושית התוספ' שהניחו בזבחים (שם) בקושיא על הספרי דכיון דאין אהרן מטמאה כשכ"ש שתהי' טהורה ותירץ בבה"ט דמכ"מ יהיו הטהורים פורשים ממנה וא"כ י"ל דכן התפלל ג"כ משה שתרפא ולא יעמוד הנגע שאפילו היא טהורה יהיו הטהורים פורשים אבל מה שאמר אהרן אל תהי כמת משמע שהיא מן הדין כמת שמטמא

שם איסור מטומאה לא גמרינן: עיין בתוספ' חולין (צ"ו.) דרנראה מדבריהם שם שנסתפקו בזה אי ילפינן איסור מטומאה דכתבו שם אפילו ילפינן איסור מטומאה דחשיב כמעוכל והרי הכא אמרינן דלא ילפינן, וי"ל דס"ל כיון דמה דלא גמרינן הוא משום דחדוש הוא כמש"כ רש"י ולפי הנראה מגמרא דחולין (צ"ח:) לא אמרינן דלא ילפינן מחדוש אלא מה שאינו שוה לו דאם החדוש קולא הוא לא ילפינן קולא מיני' אבל