ערוך לנר יבמות רפב

דהנעלה היא הנאה והסנדל אסור בהנאה, ובלא"ה יש לחקור שעה אם שייך כאן מה"ב לפסול החליצה כיון שהיציאה אה של החליצה היא אצל היבמה שהיא נפטרת ע"י חליצה ולא הוא והרי היא לא עשתה עבירה ועכ"פ א"ש שיטת רש"י

בד"ה מאי לאו. זיל בתר מה דעייל: עיין במהרש"א שכתב דרש"י ס"ל דשמא איכא שום דרשה דבמה שהוא בפנים לא שייך כתותי מ"ש, וטעמא נ"ל כיון דילפינן נגעי בגדים ונגעי אדם דמטמאין בביאה בהיקש מנגעי בתים כמבואר ברמב"ם (פי"ג מהל' ט"צ) א"כ ילפינן כמו דגלי קרא דקרי בית אפילו בשעת נתיצה לטמא בביאה כמו כן קרי בגד אבל מכ"מ כמו דבבית לא ידעינן דמטמא בביאה רק מה שנכנס לה כמו כן גבי בגד לא מצינן למילף דלא אמרינן כתותי מ"ש אלא לגבי מה שנכנס לה אבל לגבי מה שהוא עדיין בחוץ שפיר נימא כתותי מ"ש

בד"ה של תקרובת. לפניו לשם דורון: הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הקשו על זה דהרי אין נאסר משום תקרובת מה שאינו כעין פנים ולכן פירשו ששחטו בהמה לע"ז ועשה מעורה סנדל ע"ש וכ"כ גם ה"ה, והנה י"ל דלרש"י לא ניחא לפרש כן דלשון של תקרובת ע"א משמע דהסנדל עצמו הי' תקרובת ע"ז דלפי' הרמב"ן הי' צ"ל שעשאו מתקרובת ע"ז, ומה שהקשו דלא הוי כעין פנים רש"י בזה לשיטתו אזיל דגם בסוכה (ל"א:) בהא דלולב של ע"ז פי' רש"י שעבודתה בלולב להעבירו לפני' ושם הקשה בכפות תמרים כן עליו היאך נאסר משום תקרובת כיון שאינו כעין עבודת פנים אבל כבר תירץ בשער המלך (ה' לולב) שמצא בס' המאירי כ"י שיטת הרבינו יונה דמה שנמצא במקום ע"ז דהיינו במקום עבודתם נאסר משום תקרובת אפילו מה שאינו כעין עבודת פנים ושכן גם שיטת הרמב"ם ושזה גם שיטת רש"י ע"ש, ובאמת כשיטה זו כתב גם הרמב"ן בע"ז (דף נ"א) וגם בש"ע י"ד (סי' קל"ט) הביא שיטה זו ע"ש, וא"כ ברור שזה שיטת רש"י ג"כ וא"ש

שם בתוספ' ד"ה ת"ל נעל. תחש אין מידי אחרינא לא: לשיטות הראשונים וכמו שכתב גם תוספ' הרא"ש לחד תירוץ לעיל דואנעלך תחש לא הוי רק אסמכתא בעלמא לק"מ, ועוד נלענ"ד ביישוב קושיא זו וגם מה שהקשו התוספ' וא"ת והיכי דרשינן וכו' די"ל דהכי קאמר לעיל נעל נעל ריבה אחר דכתוב שיקרא בית חלוץ הנעל ממילא ידעינן דתחלוץ נעל תחש א"כ לא לכתוב רק וחלצה מעל רגלו ולא לכתוב נעלו כלל אלא ע"כ דאתי לרבות גם נעל שאינו תחש והכא הכי קאמר נעל נעל מכ"מ דאף דבתחלה כתיב נעלו מדלבסוף לא כתיב נעלו רק נעל סתם מזה ידעינן דנעל שאינו שלו ג"כ כשר

בד"ה שאין חופה. לא סגי בשמיטת רוב העקב: עיין במהרש"א שכתב דמהכא לא מוכח כן די"ל דרוב רגלו דקאמר היינו רוב העקב אלא דהתוספ' קושטא דדינא קאמרי אכן לא משמע כן דא"כ הל"ל לכתוב לעיל כן אהא דקאמר דהיתר יבמה בחליצת רוב העקב או אמתניתן דריש פרקין דקתני בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשירה, אבל י"ל דשפיר הוכיחו מברייתא דהכא דוקא כן דאין לפרש הכא רוב רגלו דהיינו עקב דא"כ ל"ל למיתני ופרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב דכיון דאשמעינן דאין חופה רוב עקב פסול כש"כ כשאין לו עקב כלל אע"כ דהכא רגל דוקא היא, והשתא א"ש דקמ"ל אינו חופה רוב רגלו אע"פ שחופה כל העקב פסול וסנדל המסולים שאין לו עקב אע"פ שחופה רוב רגלו ג"כ פסול

בד"ה המסוליים. עשתה ענוה עקב לסולייתא: יש לפרש דהנה החכמה היא המעולה שבמדות האדם המעלה אותו למעלת המלאכים כדכתיב והייתם כאלדים יודעי טוב ורע ולכן צריך שמירה יתירה שלא להרים לבבו נגד ד' וזהו ראשית חכמה שקודם שיגיע ללמוד החכמה ישית יראת ד' לנגד עיניו כמאמרם כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת אבל בענו' אין צריך להיות יראת ד' נגד עיניו כי ע"י ענו' ממילא בא שמי שחושב שהוא עפר ואפר רמה ותולעה לא צריך לדאוג שישכח ד', וזהו שאמרו ועתה מה ד' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה, אטו יראה מלתא זוטרתי היא, אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא, פי' מפני שהי' עניו מכל האדם וא"כ אין במשמעות דברי המדרש שיש לענו' מעלה על החכמה ולכן ל"ק מאידך מדרש שהקשו שהשוה ענו' לחכמה ויראה, ומה שכתבו התוספ' דהא בלא הא לא סגי היינו כדאמרינן באבות אם אין חכמה וגו' ושניהם לא סגי בלא ענו' כדאמרינן בסוטה אין ד"ת מתקיימים אלא במי שמשים עצמו עליהן כמי שאינו שנאמר ואנחנו מה וא"כ אם אין ענו' אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה ירום לבבו ממילא אין ענו' וא"כ הני ג' תליא בהדדי

בד"ה מטמא מאחוריו. ומיהו מספקא לר"י דברי התוספ' הוקשו לענ"ד מכל צד, שוב ראיתי שכבר האריך בביאור דבריהם המשנה למלך (ה' טומאת צרעת פ' ט"ז) ע"ש

בד"ה כיון שנכנס. אבל בבית דאיכא מחיצות: בתוספ' י"ט (נגעים פ' י"ג מ' י"א) הוכיח מדברי הר"ש שחולק על התוספ', ולענ"ד יש להוכיח ג"כ שהרמב"ם והברטנורא חולקין על התוספ' ממה שכתבו שם (מ' י"ב) בנכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה דחיישינן שמא יעמוד ויטמאו כל העומדים שם ע"ש, והרי לדברי התוספ' אפילו לא יעמוד יטמאו כיון דבבית איירי אע"כ דס"ל דאפילו בבית בעינן יושב או עומד שיהי' מושבו טמא, ובהכי נתיישבו לי דברי הראב"ד (ה' טומאת צרעת ס"פ י') שכתב שם הרמב"ם ונכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שיהי' מושבו לבדו ולא יעמוד עם העם בערבוב ויטמא אותם וכתב הראב"ד ונכנס ראשון ויוצא אחרון שמא יתערב עם הצבור דרך עברתו ויטמא אותם עכ"ל, ולכאורה לא נתבאר במה משיג בזה על הרמב"ם, אבל לפי הנ"ל י"ל מדכתב הרמב"ם ולא יעמוד עם העם דמשמע דבזה רצה ליתן טעם למה שנכנס ראשון וי"א וכמו שכתב בפי' המשניות ג"כ והיינו מפני שחולק על התוספ' וס"ל דאפילו בבית לא נטמא הכל כשעובר לבד אבל הראב"ד ס"ל כהתוס' ולכן כתב שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם דגם כשלא יעמוד רק דרך העברתו יתערב ג"כ יטמא אותם

בא"ד. ואמר ר"י דמכ"מ מת חמור עיין בר"ש (פ"א דכלים) דכתב עוד טעמא אחריני מה שיש חילוק בין מצורע למת והחילוק הפשוט הוא דמצורע לא מטמא כלל באוהל דהא לא בעי רק הפסק מחיצה גבו' עשרה בנכנס לביה"כ

בד"ה סנדל. אין כתותי שיעור גדול מזה: מזה משמע דס"ל להתוספ' דלאו דוקא בנשרפין אמרינן כתותי מכתת שיעורא אלא ה"ה ג"כ בנקברין ולפ"ז חלץ בסנדל של עור שור הנסקל או העגלה ערופה חליצתה פסולה דכתותי מיכתת שיעורא, אבל באמת אין ראי' מזה דלפי מה שכתבו התוספ' בע"ז (דף נ"ב) מה דאמרינן דע"ז של ישראל צריך גניזה היינו ביעור דשחיקה וזורה לרוח וזה ודאי דומה לשריפה אבל מה שצריך קבורה לבד דאין הקפדה שיכלה רק שיעבור מן העין שפיר י"ל דבזה לא אמרינן כתותי מיכתת שיעור' ובסנדל של שור הנסקל חליצתה כשרה ועיין בשער המלך (ה' גירושין פ' ד')

בא"ד. ולולב איירי בי"ט שני: בספרי בכורי יעקב (סי' תרמ"ט) העלתי דמי שנוטל לולב של הפקר בי"ט ראשון ע"מ שלא לזכות בו לא יצא ויש ראי' לזה מדברי התוספ' דכאן שהרי ע"ז קודם שהגבי' היא הפקר כנראה מדברי רש"י בע"ז דף מ"ב) וא"כ אי ס"ד דיוצא בלולב של הפקר הוי מצי למוקמי שפיר גם בי"ט ראשון אע"כ דס"ל להתוס' דבשל הפקר לא יוצא דלא מקרי שלו, אכן כבר כתבתי במקום אחר דלכאורה תלי זה בפלוגתא שבין הראשונים דלהשיטה שהביא הריטב"א בסוכה (דף ל"ה) דלולב של ערלה דאסור בהנאה מקרי לכם ע"ש הוא הדין ג"כ בשל הפקר: