ערוך לנר יבמות רעט

ללא נחתך דלעולם לא הי' לו רגל ולא נקרא מעל רגלו אבל לשיטת הראב"ד (ורש"י במ"ק) שהפוך ג"כ נקרא רגל רק שאם חולץ חולץ מתחת לרגלו א"כ אם נחתך וחולץ מן השוק שפיר חולץ עתה מעל לרגלו וכשר

שם בתוספ' ד"ה בין עומד. ובעלי דינין בעמידה: הרשב"א הקשה על הרמב"ם שפסק דהכל צריך להיות בעמידה חוץ מחליצה שהיא בישיבה להחולצת אבל היבם צריך לעמוד דמנ"ל לחלק כן והאריך בזה והניח ד' הרמב"ם בצ"ע ע"ש, ולענ"ד אפשר לומר שהרמב"ם סובר כתירוץ זה דהתוספ' וכמו שסובר גם רש"י דהכל צריך להיות בעמידה משום דכתיב ועמדו שני האנשים וחליצה היא כדין רק בחליצת נעל אצל היבמה ס"ל להרמב"ם כיון דהוא צריך למדחסי' לכרעי' אארעא וא"ש היא צריכה לשחות עצמה עד לארץ כדי לחלוץ לא מיחשב עוד אצלה דרך עמידה אלא דרך הטיי' והטיי' היא כמו ישיבה כנראה מדברי הרמב"ם שם וכיון דאי אפשר לחליצת נעל בעמידה הותר בישיבה כמו שהותר גם להחולץ לישב אם הוא חולה כמבואר בפוסקים

שם בא"ד. מדלא כתיב ויעמוד: א"ל למה הוצרכו לכך תיפוק לי' דקריאה גופא לא מעכב כדאמרינן לקמן (דף ק"ד) ואיך ס"ד דעמידה דידי' מעכבת די"ל כיון דלהך תירוצא דמועמד ואמר אתיא ע"כ ילפינן חליצה מקריאה דהא בברייתא דהכא מחליצה איירי וכמבואר ברשב"א א"כ ה"א דתעכב עמידה בחליצה כמו דחליצה גופא מעכבת אכן תליא זה בפלוגתא דדון מינה ומינה ואוקי באתרא כיון דעמידה לא כתיב בחליצה רק בקריאה וקריאה לא מעכבת ועיין לעיל (ע"ח:), א"נ י"ל דלעולם אקריאה גופא צריך טעם דלא מעכב בה עמידה דמה דאמרינן דקריאה לא מעכבת היינו היכי דאי אפשר לקרות עוד כגון שהלך היבם אבל היכי דאפשר לקרות היינו לכתחלה וא"כ אם קרא מיושב אי נימא דצריך לקרות שוב מעומד היינו עכוב כמו בקריעה דאמימר במ"ק

בד"ה והחולצת. קמ"ל דלא: א"ל דאכתי מאי קמ"ל דחליצתה כשירה אפילו הוי בכלל וירקה בפניו דהא רקיקה גופא לא מעכבת כמבואר לקמן די"ל דהוי כמו אלם ואלמת דאמרינן לקמן דאף דקר אה לא מעכבת מכ"מ כיון דאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ומזה הקשו במ"ל ובבית שמואל על הרב המגיד שכתב טעם להרמב"ם דלכך סומא אינו חולץ לכתחלה מוירקה בפניו ובדיעבד כשר משום דרקיקה לא מעכב דהא לא הוי ראוי לבילה והבית שמואל חולק דהך דלענין סומא לא הוי דרשה גמורה ולכך אינו מעכב בדיעבד, ולפענ"ד דוחק הוא דמאן לימא לן דלענין האי הוי דרשא גמורה ולענין האי לא, אכן לענ"ד י"ל דאין כוונת הרמב"ם דסומא ממועט מבפניו דא"כ באמת הוי מעכב בדיעבד אלא ודאי דבפניו אתיא להא דדרשינן מיני' (סוף פרקין) דצריך הרוק לעבור לפניו לאפוקי קלטו הרוח ומה שסומא אינו חולץ לכתחלה כדמשמע מברייתא דהכא ס"ל להרמב"ם דלא מקרא אתיא אלא סברא הוא כיון דקפיד קרא לרוק בפניו ולומר ככה יעשה דהיינו ביוש כזה ולא שייך ביוש כשאינו רואה בשתו ואף דמשמע מתוספת ב"ק (פ"ו:) דסומא שנתבייש יש לו בושת י"ל דהיינו דוקא בבושה שמרגיש בה כגון בחבלה דאיירי בי' התם אבל מכ"מ לא אלים טעם זה שיעכב חליצתו בדיעבד כיון דעכ"פ לא כתיב בפי' כן

ועוד י"ל ביישוב קושית המ"ל והב"ש מאין ראוי לבילה ע"פ הכלל שכתב בהגהת מ"ל (ה' בכורים פ"ג) בשם שו"ת רד"ך דלא אמרינן הכלל דא"ר לבילה בילה מעכבת בו אלא היכי דהגמרא אמרה כן ע"ש בסוף ספרי בכורי יעקב הוכחתי שגם דעת הרמב"ם כן. ולולא דברי התוספ' והרמב"ם הי' אפשר לומר דמאי דקמ"ל הכא דסומא חליצתו כשירה אתיא כרבי יהודה דס"ל שם (דף פ"ז) דסומא פטור מכל המצות ולכן לכתחלה עדיף דיחלוץ מי דמצוה עלי' דידי' רמיא דהיינו האח שאיני סומא ועוד כיון דאמרינן לעיל (דף ל"ט) עליך מצוה או חלוץ או ייבם הוי הסומא אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא אחרים דהיינו האחים ידי חובתן, ולפ"ז לדידן דלא קיימ"ל כר' יהודה יכשר סומא אפילו לכתחלה ובאין שם אח אחר אפילו לר"י יכשר חליצת סומא לכתחלה

בד"ה באנפיליא. מדמי יוה"כ לחליצה: עיין ביומא שתירצו שם קושיתם הראשונה אבל לכאורה קושיתם מסנדל של שעם עדיין קשה אכן לפי מה שתירץ הרשב"א כאן קושיתם הראשונה דרבנן דהכא הם ר' יוחנן בן נורי גם קושיתם מסנדל של שעם מתורץ שפיר לפי מה שביאר המהרש"א קושיא זו דא"ל דריב"ל כרבנן ס"ל כיון דאמרינן התם דגם ר"י ס"ל דהוי מנעל אבל לפ"ז י"ל דכרבי יוחנן ב"נ ס"ל ולק"מ, וכן מצאתי ברמב"ן בספר המלחמות שכתב כן דכולהו אמוראי דהתם כר"י בן נורי ס"ל ועיין ברשב"א (פ' במה אשה) שהאריך בזה

בד"ה מאן דמסגי. אבל אין נראה לר"י: ודאי אין זה קושיא לרש"י כיון דמסוגיא דהכא ממה דפריך ורמינהו פרט לבעלי קבין משמע שאיירי סאין לו רגל אשר התוספ' לפי פירושם צריכים לדחוק אבל הפשטות כפי' רש"י כמש"כ גם הריטב"א לכן סובר רש"י דסוגיא דידן חולק עם הירושלמי בפי' דמן הארכובה ולמטה ולכן מפרש רש"י ע"פ סוגיא דידן דאיירי באין לו רגל כלל, ודע דלכל הפירושים לא מפסיל לחליצה רק מי שנהפך רגלו באחד מג' האופנים שכתב הרמב"ם שהבאתי לעיל אבל מי שדורס על רגלו כדרך כל אדם רק שנעקמו רגליו לחוץ או לפנים כהאי דחשיב גבי מומי אדם בבכורות (דף מ"ה) כשר לחלוץ

בד"ה פרט. מדאסמכי' תנא ארגלים: לכאורה משמע בחגיגה דב' ברייתות פליגי אהדדי דחדא יליף בעלי קבין מרגלים וחדא יליף מרגלים חגר כדאמר שם דבר אחר פרט לחגר וברייתא דחגיגה (דף ג') דיליף בעלי קבין מפעמים כוותי' ס"ל וכ"כ רש"י (שם) והתוספ' בערכין (דף י"ט) וא"כ ל"ה צ"ל דמדאסמכי' פריך, אכן לפ"ז יקשה מאי פריך הכא דלמא מתניתן דהכא כהך ברייתא ס"ל דיליף בעלי קבין מפעמים ולא מרגלים לכן הוכיחו התוספ' דע"כ פשיטא להש"ס דב' הברייתות לא פליגי ולא פריך אלא מדאסמכי' וכן בחגיגה (דף ג') כתבו כן דדרשה דרגלים אבעלי קבין אסמכתא בעלמא היא

בד"ה והא. לפי שהיו נהנות מן הביאה: ובנזיר פי' רש"י שהיו נותנות שפחתן לבעליהן משום עצמן להבנות מהן ועל זה כתב המהרש"א בהוריות דפי' התוספ' דהכא נראה יותר דלפי' רש"י לא הוי דומיא דיעל שעשאה בעצמה אבל י"ל פי' רש"י דה"ק גדול עבירה לשמה דבתרי גווני גדול שהאמהות עשו מצוה ע"י אחר דהיינו שפחתן דלא עדיף מכשעושה בעצמו וגם זה לא עשו רק משום זכות עצמן ויטל המציאה את עצמה לעשות עבירה בעצמה לא להנאת עצמה רק להנאת אחרים לזכות את ישראל: ע"ב בגמרא נעלו הראוי לו: העצמות יוסף בקידושין הקשה דאיפוך אנא דלמא נעלו ממעט שאינו שלו ונעל ריבה אפילו אינו יכול להלוך בו, ולענ"ד אין זה קושיא דבשלמא אי אמרינן כסוגין דמרבינן נעל שאינו שלו וממעטינן אינו יכול להלוך מתקיימים ב' המקראות דנעלו מקרי מפני שעתה הוא ברגלו שהולך בו אף שאינו שלו ונעל מרבה להורות אף שאינו שלו ממש אבל אי נימא דנעלו יהי' למעט שאינו שלו דדוקא בעינן שיהי' נעל שלו שברגלו ונעל מרבה אפילו אינו יכול להלוך איך שייך שיהי' נעל שלו שברגלו ושאינו יכול להלוך בו וכי בשוטה משתעי קרא שינעול נעל ברגלו שאינו יכול להלוך בו אבל אי בנטל של אחרים אכשר קרא שפיר צריך למעט שאינו יכול להלוך בו דלפעמים נועל של אחרים לחליצה וכדומה דרך עראי אף שאינו למדת רגלו ומטעם זה אסרו לכתחלה שאינו שלו כמו שכתב הרשב"א

שם ואם חלצה חליצתה פסולה: הטעם משום כתותי מיכתת שיעורא כנראה מסוגית הגמרא וסברא זו אמרינן גם בסוכה (ל':) לענין לולב של אשירה, ודע שאין זה הסברא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי דסברא זו לא ס"ל רק ר"ש ולא קיימא לן כוותי' אבל סברא דכתותי מ"ש אפי' רבנן אית להו כמש"כ בזה באריכות השער המלך (פ"ד מה' גירושין), וגם יש חילוק דסברא דכשרוף דמי שייך אפילו במידי דלא צריך שיעור