ערוך לנר יבמות רעג

לסומים ל"ל דאף אי ידעינן כבר למעט סומים מדבעינן סנהדרין מכ"מ הוי מצרכינן לעיני להך דרבא אבל לפי האמת תרתי שמעת מינה ועיין מש"כ לקמן

שם אלא מעתה וקראו שנים: לשון אלא מעתה ק"ק מה חדש בסוגיא דקמן דפריך הכי, וי"ל דפשטות דקרא הכל קאי אהזקנים דרישא וא"כ גם מוקראו ודברו לא שייך לרבוייא יותר אבל אחר דקאמר דר"י דרש זקני לחוד וגם רבנן הוי דרשי כן אי לאו דצריך זקני לדרשה אחריתא לכן פריך אי הכי לדרוש נמי וקראו ודברו לרבות אחריני וכלשון זה פריך ג"כ בסנהדרין (דף י"ד) וגם שם יש לפרש כן

שם וקראו לו ולא שלוחן: לא ראיתי להרמב"ם שהביא דין זה שהב"ד בעצמן יקראו לו ולא שלוחן רק כתב סתמא שהב"ד קוראין לו ונותנין לו עלה, וביותר יש לתמוה על הש"ע (אהע"ז סי' קס"ו) שהשמיט דין זה לגמרי שהב"ד קוראין לו ולא הביא רק שב"ד נותנין לו עצה גם בסדר חליצה לא הוזכר מזה שהב"ד בעצמם צריכין לילך אל היבם ולקרוא לו, וי"ל כיון דלקמן (ק"ו:) תנן מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד וכו' ע"ש ומשמע מזה דהם באים בלא קריאה כלל מזה הוכיחו הפוסקים דמה דאמרינן הכא וקראו לו ולא שלוחן לאו קריאה לב"ד קאמר אלא היינו הדבור של ודברו אליו דהיא העצה שנותנין לו ומה שכפל הפסוק לכתוב וקראו ודברו היינו לדרוש דעצה זו הם בעצמם יתנו ולא ע"י שלוחן וכיון שהפוסקים השיאו הך דב"ד נותנין לו עצה הוי ממילא הך דרשא דוקראו לו ולא שלוחן ג"כ בכלל

ובהכי א"ש שלא יקשה מאיזה משמעות דריש ולא שלוחן אבל השתא א"ש דמיתורא דוקראו לו קדרש, וכן מה שהביאו התוספת ויצאו הן ולא שלוחן התם נמי מיתורא דויצאו קדרש דמיותר הוא, וכן מה שהביאו מידו ולא שלוחו התם נמי יתור הוא דה"ל לכתוב וסמך יד ומדכתיב ידו ממעטינן שלוחו ואף דבמנחות דרשינן ג' דרשות מידו היינו מדכתוב ג' פעמים ידו בעולה ובשלמים ובחטאת, וראיתי בקרבן אהרן שהקשה הא ד' ידו כתיבי חד בעולה וג' בשלמים ורצה ליישב דחדא קאי למעט בנו, ובמכ"ה שכח הני תרי דבחטאת אבל האמת נראה דג' דשלמים לא נחשבו רק לחד דכתיבי בג' מיני בהמות וכן הני תרי דחטאת לא נחשבו רק לחד והיינו ג' ידו דקדרש התם התם ואף דבפר כהן משיח ובשעיר נשיא כתיב ג"כ ידו התם לגופא אתי לדרוש גם בהם הנך מיעוטים דדרשינן בקרבן הדיוט דאחר דכבר דרשינן כולהו בקרבן הדיוט מכח ג' ידו ידעינן בהו הנך ג' מחד ידו

שם וכי תימא הכי נמי והתניא: עיין לקמן (ק"ז:) שכתבו התוספת בשם ר"ח דמה דאמר ר"נ הלכה כאותו זוג הוא רק בדיעבד אבל לכתחלה בעינן ג' אכן ה"ה ופי"א מהל' גירושין) כתב דדעת רמב"ם ורש"י אינה כן אלא דגם לכתחלה לא בעינן ג', ולכאורה יש להביא ראי' לשיטתם מסוגיא דידן דלפי המבואר לקמן (ק"ה:) מה דאמר ר"נ הכא לענין חליצה הלכה חליצה בג' פירושו דלכתחלה בעינן ג' דדיעבד אשמעינן באידך מימרא דלקמן דאין הלכה כאותו זוג והשתא אי הך הלכה כאותו זוג דקאמר לענין מיאון הוי בדיעבד דוקא קשה מאי פריך אי הכי אפילו מיאון נמי הא באמת שוה מיאון לכתחלה לחליצה והא ר"נ לא קאמר חליצה בג' הואיל דסתם לן תנא כוותי' רק לכתחילה אע"כ מוכח דלא כר"ח אלא כרמב"ם ורש"י דמה דאמר לענין מיאון הלכה כאותו זוג אפי' לכתחלה קאמר, ועיין מש"כ בזה לעיל (כ"ה:) בזה הענין ולשיטת ר"ח צריך לדחוק דסמיך בקושיתו אמה שאמר ר"נ ג"כ לענין חליצה דאין הלכה כאותו זוג דמזה ידענו דלענין חליצה בדיעבד עבד קאמר אבל זה ודאי דוחק

שם אמר רבא צריכי דייני למיקבע: דקדק המהרש"ל ביש"ש דלמה הפסיק הכא במימרא דרבא זו כיון דהך דעבדי עובדא בחמשה עדיין שייך למנין הדיינים ולפלוגתא דת"ק ור"י, ולענ"ד י"ל דגם זה שייך להך פלוגתא ע"פ מה שכתבתי לעיל אדברי תוספ' (ד"ה מבעי') שכתבו דלכך צריך לת"ק קרא לרבות הדיוטות מדכתיב השערה ולכאורה יקשה דלא לכתוב השערה ולא בעי זקני ותרצתי דשערה צריך למיכתב משום הא דרבא ולכן צריך למייתי הא דרבא דאל"כ יקשה דלת"ק ליבעי חמשה כיון דל"צ קרא לרבות הדיוטות, א"נ י"ל כיון דקאמר דצריך חמשה לפרסומי מלתא ופי' רש"י שלא תנשא לכהן א"נ דליתו אינשי וליקפצו עלי', ולכאורה י"ל דא"כ גם בגט ליבעי' פרסום דשייך ג"כ הני תרי טעמי, וא"ע ראיתי שגם בב"ח דקדק כן ותירץ בדוחק אבל י"ל דרק בחליצה עשו חכמים תקנה לפרסום דאסמכוה אקרא מדהקפידה התורה שהדיינים יקבעו דוכתא שהוא לפרסם כדכתיב בלשון השערה ולכן הקדים הך דרבא לדין דפרסום

שם לאצטרופי בי חמשה: י"ל למה שינה הלשון דלעיל קאמר למלויי בי' חמשה והכא קאמר לאצטרופי הן אמת דברי"ף ורא"ש וריטב"א הביאו גם הכא לשון למלויי אבל בכל גמרות שלנו כתיב לשון לאצטרופי, ולענ"ד שזה גרסת רש"י ע"פ מה שחלקו הריטב"א ונ"י הובא גם בבית שמואל (סי' קס"ט) בין אם השנים היו בתחלה בחבורה א' עם השלשה שאז גם השנים צריכין להיות כשרים ובין אם הג' כבר ישבו ואח"כ קראו השנים למילוי בעלמא שאז השנים יכולים להיות גם גרים ופסולים ולכן במעשה דר"כ דאמר סליק מר לגבן דמשמע דהם כבר ישבו נקט הלשון למלויי אבל בהא דרב יהודה דעדיין לא ישבו שהרי צוה לתקן להם מקום ישיבה נקט לשון לאצטרופי דמשמע שהוא שו' להם ולכן נקט רש"י הלשון והלכו לישב שם לשם חציצה לאשמעינן דאיירי שעדיין גם הם עוד לא ישבו

שם ואנא גר אנא: מזה משמע דגר לא כשר אפילו להוספת חמשה אכן ברא"ש הביא הגירסא דא"ל רב יהודה טל זה לפרסומי מלתא וא"כ מוכח דכשר להוספה, ובזה יש ליישב מה שהקשה הלח"מ (בה' יבום וחליצה פ"ד) אנימוקי יוסף שהביא בשם ראשונים דכשר גר להוספה והקשה מסוגיא דילן, ולפ"ז א"ש די"ל דהם גרסו כגירסת הרא"ש, ועיין בים של שלמה שכבר הביא קושית הלח"מ בשם ת"ה והבית שם ג"כ פלוגתת הראשונים ותמהני שלא הרגיש בזה שזה תלוי בגרסות הגמרא, והנה הריטב"א תירץ אקושיא זו דיש חילוק בין אם השנים נצטרפו עם הדיינים שאז צריכים להיות כשרים ולא גרים ופסולים ובין אם הם רק למילוי שאז גם גרים ופסולים יכולים להיות והכא משום כבודו דרב שמואל רצה רב יהודה לצרפו עמו

ובזה א"ש מה דקאמר רב יהודה כגון רב שמואל מפיקנא ממונא אפומי' דהיאך שייך זה לכאן להפליג עתה בשבחו, אבל לפי' הריטב"א א"ש שרצה להראות לתלמידיו זה שבאמת הי' אפשר להכשיר לרב שמואל אם אומר שיהי' למילוי אבל לאדם חשוב כזה ע"כ אני צריך לצרפו ולכן יפה השיב לי שהוא גר

שם ברש"י ד"ה בישראל. שם בישראל: ק"ק איך שייך לדרוש מזה דיינים דהרי זה קאי שלא רוצה להקים שם לאחיו ע"י יבום דלא בעי ב"ד, וי"ל דהכי קדרש ועלתה וגו' אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם כן תאמר בישראל בב"ד של ישראל כל דהו דהשתא בישראל אואמרה קאי

שם בתוספ' ד"ה יפה. פסול יוחסין: זה לכאורה שלא בדיוק שהרי לר' יהודה דאליבי' קיימינן דרשינן מעמך משום שכינה בסנהדרין (דף י"ז) וצ"ל דהתוספ' נקטו כן כס"ד דהגמרא שם (דף ל"ו) דרצה לילף פסול יוחסין מעמך ופריך דלמא משום שכינה ומשני דמונשאו אתך נפקא וע"ז סמכו גם התוספ' בדיוקם

בא"ד. לפסול בעלי מומין: לפ"ז יקשה אמה שכתב רש"י בסנהדרין (דף י"ז) דמדומין לך תרוייהו ילפינן מיוחסין ומנוקים ממום אבל באמת מבואר זה ע"פ דברי התוספ' שם ודף ל"ו) שמשם נראה דגם התוספ' ס"ל דמאתך בדומין לך לפי המסקנא תרווייהו נפקא רק דאי לאו ממום אין בך לא הוי מוקמינן אתך לבעל מום אלא למיוחסין לבד אבל השתא דידעינן ממום אין בך דע"כ הלכה למשה מסיני שיהו סנהדרין