ערוך לנר יבמות כז

לא שייך הכא דרשה דמזבחי לתמיד והשתא לדידיה קושית הגמרא במקומה עומדת, אבל לפי דברינו הנ"ל י"ל דהוא ס"ל כמ"ד נו"נ קריבין בי"ט דל"צ למידרש מזבחי, אכן לפ"ז יקשה על הרמב"ם קושית אביי כיון דפסק נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ופסק ג"כ כת"ק דר' יהודה ואעפ"כ פסק דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור, ואולי י"ל דדוקא גבי זבחי דלא תשחט על חמץ לא דרש ת"ק לרבות תמיד כיון דפשטא דקרא בפסח איירי שהרי גם לר' יהודה עכ"פ פסח הוא ג"כ בכלל זבחי אבל הכא גבי מזבחי י"ל דגם לת"ק דר' יהודה דרשי' אתמיד לבד, א"נ י"ל דאפילו דרשינן מזבחי כמו זבחי אפסח ג"כ מוכח דקרא בקרבן צבור איירי דפסח מקרי קרבן צבור משום דאתי בכנופיא כדאמרי' ביומא (ד' נ"א)

ובזה מיושב מה דקשה אמה דפריך בסנהדרין הניחא למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט אלא למ"ד וכו' שהרי לפמש"כ התוספת בחגיגה (ד' ז') עולת נדבה לכ"ע א"ק בי"ט והרי שלמי חובה ודאי דלכ"ע קריבין בי"ט כמבואר בביצה (ד' י"ט) וא"כ יקשה ממנ"פ אם מצרכינן לאוקמי' קרא בכל קרבן יחיד יקשה גם למ"ד נו"נ א"ק בי"ט הא איכא שלמי חובה דקרבן יחיד הם ודחי י"ט וא"כ לא תהא רציחה דוחה אותם ואם לא מצרכינן לאוקמי' קרא בכל קרבן יחיד מאי פריך למ"ד נו"נ קריבין בי"ט קרא דמעם מזבחי במאי מוקמי' דלמא איירי בעולת נדבה דלכ"ע אינו דוחה י"ט ולכן רציחה דוחה אותה, אבל לפי הנ"ל י"ל דלעולם אי קרא בקרבן יחיד איירי בכל קרבנות יחיד צריך לאוקמא ולא קשה דהא איכא שלמי חגיגה ושמחה דרחו י"ט דשאני הני דקרבן צבור מקרי משום דאתו בכנופיא כדאמרי ביומא (שם), אכן בזה עדיין צ"ע שלפי מה שכתבו התוספת בחגיגה (ד' ו') לא מקרי חגיגה קרבן צבור רק לגבי פסח שני ע"ש ואין להאריך כאן

בד"ה לכי שינא וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן אין זה מ"ד שם אלא באת"ל קאמר ליה ומשמע שם דמיבעי' להגמר' אי כללו גמר מיניה או לא, ובזה א"ש מה דקשה על הרמב"ן שהקשה ג"כ קושית התוספת דנילף מתן בהונות גם בשאר אשמות ותירץ דמיעוטא כתיב א"נ מה לאשם מצורע שכן מכשיר, הרי דלא ס"ל כתי' התוספ' אלא דגם דבר החדש גופא גמר מיניה אי לאו מיעוטא, וא"כ לכאו' קושית התוספת מעריות במקומה עומדת מאי מקשה בגמרא הא שפיר מצרכינן עליה אף דיצא אשת אח לדון בדבר חדש מ"מ הוי ילפינן שאר עריות מיניה דכללו גמר מיניה וזה הוקשה לר"א אב ב"ד ולכן נדחק לומר שמה דקאמר דדמי ליצא לדבר החדש לא הוי רק דחייה בעלמא כלומר אי דמיא אדרבא להא דמיא אבל ודאי לא דמיא להא ולא להא ע"ש ברמב"ן, אבל לפי דברינו א"ש טפי די"ל דקושית הש"ס היא להך שיטה את"ל דכללו ג"כ לא גמר מיניה וע"ז משיב דהו"א דילפינן מאשת אח ובאמת כללו גמרי מיניה

ע"ב בגמרא ומנא תימרא דאמרינן הואיל ואשתרי עיין בקידושין (דף כ"א) דלפי הנראה שם פליגי רב ושמואל בסברא זו אי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, וא"כ וקשה לשמואל מברייתא דהכא, אבל יש ליישב זה ע"פ מה שכתב הרשב"א שם דדוקא גבי יפת תואר דאין שם מצוה רק רשות בזה ס"ל לשמואל דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אבל היכי דהותר למצוה גם שמואל ס"ל כן ע"ש, ולכן בנדון דהכא גם שמואל מודה

שם מצורע שחל שמיני שלו: הרמב"ם (בהל' ביאת מקדש פ"ג) פסק שטמא שהכניס ידו לפנים מכין אותו מכת מרדות, והראב"ד הקשה עליו מהך שמעתא דעולא דס"ל דביאה במקצת שמה ביאה וא"כ לוקין מדאורייתא וע"ש בכסף משנה שנדחק ביישובו למה דחה הרמב"ם הך דעולא מהלכה, ולענ"ד נראה שהרמב"ם והראב"ד כל אחר לשיטתו אזלי דשם והלכה ט') פסק הרמב"ם דמחוסר כפורים שנכנס לעזרה לא עבר רק איסור דרבנן, והראב"ד השיג עליו שהרי אמרינן בתוספתא שענוש כרת, וכתב הכס"מ בשם הר"י קורקוס דזה תלי בפלוגתא אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי או לא והרמב"ם פסק כמ"ד דלאו כזב דמי ע"ש, אך דלפ"ז יקשה על הרמב"ם מה מתרץ עולא הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו הרי משום צרעתו ליכא איסור דאורייתא דאינו רק מחוסר כפורים אבל משום קריו איסור דאורייתא הוא דטבול יום שנכנס לעזרה לכ"ע חייב כרת ובזה גם הרמב"ם מודה כנראה מפסקו (שם), אכן בזה י"ל דעולא ס"ל כמ"ד דמח"כ דזב כזב דמי או עכ"פ מוקי לברייתא כהך מ"ד, אבל לפ"ז יקשה על הרמב"ם דפסק דמח"כ שנכנס למקדש אינו חייב מן התורה וגם פסק להך ברייתא דמצורע שחל שמיני שלו בע"פ (בהל' ק"פ פ"ו) א"כ לדידי' קושית הגמרא במקומה עומדת אי ביאה במקצת שמה ביאה היאך מכניס ידיו לבהונות דלא שייך כתירוץ עולא הואיל ואשתרי אשתרי דהא לדידי' מח"כ לא אשתרי דמותר מדאורייתא לכנוס לעזרה, ולכן כיון דהרמב"ם פסק כהך ברייתא דהכא דסתם גמרא מייתי לה הכא וגם רבא בפסחים (דף צ"ב) ס"ל כוותה לכן ע"כ דחה הך מימרא דעולא אר"ל מהלכה ופסק דביאה במקצת לא שמה ביאה מן התורה, אבל הראב"ד ג"כ לשיטתו אזיל דס"ל דמח"כ שנכנס לעזרה חייב כרת כנ"ל וא"כ שפיר שייך לדידי' הואיל ואשתרי אשתרי ואין לנו טעם לסתור הך מימרא דעולא אר"ל מהלכה לכן פוסק הראב"ד כוותי' דביאה במקצת שמה ביאה

אכן נשאר לנו עדיין לבאר מנ"ל להרמב"ם דאיסור דרבנן עכ"פ איכא בביאה במקצת ונ"ל דזה יצא להרמב"ם דהנה בזבחים (דף ל"ב) פי' רש"י ז"ל טעם דתנא דברייתא דס"ל טבול יום דזב כזב דמי ולכן איכא ע' דאורייתא בהא שנכנס טבול יום להר הבית ור' יוחנן פליג אתנא דברייתא וס"ל דט"י דזב לאו כזב דמי ולכן קאמר דדבר תורה אפילו ע' אין בו. אכן התוספ' הקשו על שיטה זו ג' קושיות ע"ש, והנה בהקושיא ראשונה שהקשו דא"כ איך קאמר יבוא ע' דכרת וידחה ע' שאין בו כרת הא ע' ול"ת הוא ואין ע' דוחה ל"ת וע', בזה י"ל אף שמהתוספ' בחולין (ר"פ אותו ואת בנו) מוכח ג"ר דס"ל כמו שכתבו כאן דאין ע' דבכרת דוחה ל"ת וע' ע"ש, מכ"מ הרי כבר מוכח ממה שכתבו בזבחים (דף ל"ג ד"ה לענין) שיש להם גם שוטה אחרת בדבר הזה וס"ל שם דע' דפסח שיש בה כרת דוחה לל"ת וע' ואפילו שלא בעידנא, וא"כ פשיטא שאין מזה קושיא על רש"י די"ל דס"ל ג"כ כהך שיטה דע' שיש בה כרת דוחה לל"ת וע', וקושיא שנית של התוספ' מטמא יהי' לרבות טבול יום כבר תירצו הם בעצמם דאצטריך קרא משום כרת, ועוד י"ל דהך טבול יום היינו טבול יום דשרץ או דנבילה דלא אמרינן רק ט"י דזב כזב דמי אבל בשאר טומאות אכתי לא ידענו אי לאו קרא דטמא יהי' (אבל זה ליכא למימר דדלמא הברייתא דמרבה מטמא יהי' ט"י ס"ל דט"י דזב לאו כזב דמי ולכך מצריך ריבוי דאכתי יקשה למ"ד ט"י כזב דמי קרא דטמא יהי' למאי אתי), א"כ לא נשאר לנו לתרץ לשיטת רש"י רק קושיא ג' דהתוספ' מרבא דס"ל ג"כ כר' יוחנן וס"ל ט"י דזב כזב דמי וזו קושיא עצומה לכאורה, אכן לפי הנ"ל י"ל דמזה הוכיח הרמב"ם דאיסור דרבנן מיהו איכא בביאה במקצת דהוא ס"ל ג"כ כשיטת רש"י והי' ק' לו קושית התוספ' ולכן פי' דמה דקאמר רבא בפסחים (דף צ"ב) דבמצורע לא העמידו דבריהם במקום כרת אין הפי' דהי' להם לגזור שלא לכנוס ט"י במחנה לוי' דזה באמת לרבא לא דרבנן הוא רק דאורייתא דסבר ט"י דזב כזב דמי והא דמותר היינו משום דע' שיש בו כרת דחי לע' שאין בה כרת כדקאמר בברייתא ומה דקאמר לא העמידו דבריהם היינו משום דהי' להם לאסור לט"י דבעל קרי להכניס ידיו לבהונות דביאה במקצת היא ושמה ביאה מדרבנן כמש"כ הרמב"ם ואעפ"כ לא גזרו דלא העמידו דבריהם במקום כרת, וא"ל דדלמא טעמא דלא גזרו אינו משום ע' שיש בה כרת אלא מטעם דהואיל ואשתרי אשתרי כיון דלרבא איסור זה גופא דביאה במקצת הוא ג"כ במחוסר כפורים דמצורע כיון דסבר מח"כ דזב כזב דמי, דז"א דסברא זו דהואיל ואשתרי אשתרי לא שייך רק בשני איסורי דאורייתא אבל בב' איסורי דרבנן אין לנו ראי' לומר כן, ועוד דהא רבא לא ס"ל הסברא דהואיל ואשתרי אשתרי כמו דגם ר' אושעיא דמקשה אדעולא לית לי' כדמוכח התם בזבחים (דף ל"ב) ע"ש וכן הדין נותן שהרי לרבא אין אנו צריכים לסברא זו כיון דסובר דלא כעולא וביאה במקצת לאו דאורייתא. ודע שאין להקשות דא"כ דביאה במקצת הוא האיסור דרבנן שעליו קאי רבא בפסחים לאיזה טעמא נקטו גם מימרא דר' יוחנן התם דז"א דהא גם הכא ובזבחים נקט הך מימרא אף דלא צריכא לי' אלא כיון דשייך לברייתא או משום דר"י מפרש לברייתא או משום דפליג עלי' נקט לי' ומסיק למילתא,