ערוך לנר יבמות כו

ידעינן באיזה מיתה וכיון דגלי באוב וידעוני שבסקילה א"כ זה למוד על הכלל רק גילוי מלתא דלא תחי' פירושו בסקילה, וכן הא דהבערה דלחלק יש לתרץ ע"פ מה שכתב רש"י בשבת (דף ע') דלכך לא ילפינן לחלק מבחריש ובקציר דה"ל ב"כ הבאים כאחד והקשו התוספ' דא"כ היכי יליף מלא תבערו כש"כ דה"ל ג' כתובים הבאים כאחד ותרצו דלא הוי ג"כ מדלא כתבינהו או כולהו בלאו או כולהו בעשה ולהכי ילפינן מהבערה עכ"ל, ולכן ע"כ מוכח דיצא הבערה ללמד גם על כל הכלל דאי ללמד על עצמו בלבד יקשה למה שינה הכתוב ולא כתב גם הבערה בלשון ע' כמו בחריש ובקציר, אבל קשה ממה דדרשינן במנחות (דף נ"ה) מה אפי' חייב עלי' בפני עצמה אף כל מעשה יחידי ע"ש והרי שם צריך אפי' ללמד על עצמו ואעפ"כ דרשינן גם על כל הכלל וכן קשה ממה דאמרינן כריתות (דף ב') דפרט כרת באחותו לחלק וללמד על כל הכלל אף דצריך לגופא לחלק, וכן נלענ"ד דודאי בתרי גווני דרשינן מדה זו דדבר שהי' בכלל דהיינו היכא דצריך לדבר שהיה בכלל גופא בזה אמרינן דנילף כל הכלל מיניה דגילוי מלתא הוא על כל הכלל כיון דאין בו דבר החדש שהרי אינו סותר את הכלל ולא אמרינן דאתי למעט מהכלל דבר שהיינו מרבין בו בתחלה דמנ"ל לומר כן כיון דצריך לגופי' אבל היכא דלא מצרכינן היוצא מן הכלל לגופיה כגון הכא בשלמים או שם בסנהדרין בזביחה ע"כ דאתי למעט מן הכלל מה שבלא זה היינו מרבין בו דאל"כ למאי פרטיה קרא והוציאו מן הכלל כיון דלגופיה לא אצטריך, ומה שהקשינו לעיל דאם יש לדרוש כן נילף נסכים בשאר חטאות מחטאת מצורע, יש ליישב דבמנחות (ד' צ"א) ממעטינן מקרא אשם וחטאת נזיר מנסכים ע"ש וע"י מיעוט זה נמעט ג"כ שאר חטאות, ואין להקשות לפי החילוק שכתבנו מה פריך בכריתות (דף ב') א"ל רב ביבי בר מינה וכו' ע"ש דהאיך נאמר דאתי אחותו למעט אשת איש כמו דאתו שלמים למעט קדשי בדק הבית הא שאני שלמים דל"צ לגופיה וע"כ דלא אתי רק למעט משא"כ אחותו דצריך לגופי' לא נילף מיניה למעט די"ל דלא פריך דנמעט אשת איש אלא כיון דלא דמי א"א לאחותו א"כ בא"א לא גלי קרא לחלק וממילא ממועטת דלא נימא בה לחלק

שם ברש"י ד"ה שנאמר. ולא מעל מזבחי: כתב כן לתרץ בזה קושית התוספת דדלמא הטעם הוא משום דגברא לא חזי, וע"ז כתב דהא ע"כ זה אינו שהרי אם כבר התחיל בעבודה יגמור כדילפינן מולא מעל מזבחי וכמו שתרצו גם התוספ', אכן ק"ק דלפ"ז היכי בעי למילף רציחה בשבת מעבודה הא גם עבודה כשהתחיל לא נדחת וכן לא ידחה שבת מפני רציחה כש התחיל וא"כ לא משכחת רציחה שתדחה שבת דהא שבת כבר התחיל, וי"ל דגם זה מתורץ במה שתירצו התוספת אקושיתם שהקשו דנימא דיו שלא תדחה רק בשוא"ת ועיין בה' רוצח (פ"ה) שתמה המשנה למלך על הרמב"ם שנראה מפסקו דאפילו התחיל בעבודה פוסק, וכתב שהוא מפרש סוגיא דהכא דרציחה דוחה עבודה אפילו התחיל, ולפי דברינו יש סעד לזה מכח מה שהקשינו דאל"כ ליכא ק"ו

שם בתוספ' ד"ה ומה עבודה. דאתיא כר' טרפון: כבר כתבתי לעיל יישוב על מה שקשה לכאורה לתירוץ זה דא"כ לרבנן דר"ט דליכא ק"ו יהיה מוכח דע' דוחה ל"ת שיב"כ, ועוד נ"ל ליישב זה ע"פ מה שקשה דאיך בא לדייק מדאצטריך לא תבערו דע' דוחה ל"ת שיב"כ דלמא אצטריך קרא שלא ידונו בשבת בשריפה ע"י שנים דהיינו שיבעירו שנים הפתילה ויתנו לתוך פיו דבזה ליכא חלול שבת דהו"ל שנים שעשאוהו שפטורים, ועיין בשו"ת רמ"א (סי' ע"ו) שדייק כה"ג למה עבודה דחי שבת הרי אפשר ע"י שנים ותירץ שכיון שהתיר הכתוב בכל ענין שרי וא"כ הרי צריך לאסור הכא שלא לעשות ע"י שנים דמשום מלאכה ליכא ששנים שעשו מלאכה פטורים כדאמרינן שבת ודף צ"ב) ואין לומר הרי ר"מ ס"ל שם חייב ובעירובין (דף י"ג) אמרי' דהיכי דאמר משום ר' ישמעאל אמר תלמיד א' הוא ר"מ, דז"א שזה דוקא היכא דאמר לפני ר"ע כמבואר שם והכא לא נזכר כן וא"כ למ"ד פטור וכוותיה פסקינן מנ"ל לדייק דע' דוחה ל"ת שיב"כ דלמא רבי ישמעאל כהך מ"ד ס"ל, אבל י"ל דדייק דאי קרא לאסור ע"י שנים אתי א"כ מוכח חזה דבהבערה שנים שעשאוה חייבין כמו דדייק ר"ש דמקלקל בהבערה חייב וכי תימא ה"נ א"כ מנ"ל לר"נ ולר"י לידוק הבערה לחלק או ללאו הא צריך להשמיענו דשנים חייבין ולא מסתבר לש"ס לומר שיפלוג תנא אהא דר"י ויסבור דמיתת ב"ד דנין בשבת ולכן דייק שפיר דר' ישמעאל לא איירי ע"י שנים

ולפ"ז מתורץ קושיתנו על התוספת דאפי' ליכא ק"ו מ"מ ליכא למידק דע' דוחה ל"ת שיב"כ דדלמא אתי קרא למעט שנים ובאמת בהבערה שנים שעשאוה חייבין, ומזה ק"ל על התוספת דלעיל שהקשו דאכתי מנ"ל דסייף וחנק לא דוחין שבת דהבערה לא הוי רק מכשירי מצוה ותרצו דהוי כמצוה עצמה, אכן וקשה מנ"ל דחנק לא דוחה שבת דבזה לא הוי חלול שבת כלל דנעשה ע"י שנים כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ב) זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, אבל לפמש"כ לעיל לשיטת רש"י ורמב"ם דילפינן כל חייבי מיתות מהבערה גם זה א"ש ולכן גם מזה ראיה לשיטה זו

בא"ד. היכי דמיפרך ק"ו: לכאורה משכחת ג"כ חלול שבק בשוא"ת כגון שנתן פת בתנור בשבת בשוגג או במזיד ואם אינו רודה קודם שנאפה איכא חיוב מלאכה ומותר לרדותו קודם שיבא לידי חלול שבת כדאמרי' שבת (דף ד') ואם עי"ז ובטל ממצות רציחה יהיה רציחה דוחה שבת, ולפ"ז איך מתרצים התוספת דא"כ מפריך הק"ו דהא עכ"פ מהני להכי דרציחה דוחה שבת בשוא"ת ואין לומר הא מ"מ לא מהני ק"ו דהא אינו יכול לדון בשבת משום דרציחה גופא היא חלול שבת בקום ועשה די"ל דהא להך ס"ד דליכא קרא לאסור היה יכול לדון ע"י שנים וכנ"ל ומהני ק"ו שיניח מלרדות וא"כ לא מפריך ק"ו

בא"ד. יש הנאה להזיקן: ק"ק דאין זה פירכא דכל זה נכניס בק"ו ונימא ומה שן ורגל שאף שיש הנאה להיזקן פטור ברה"ר לגמרי וחייב ברשות הניזק נזק שלם קרן שאפי' בלא הנאה להיזקו חייב ברה"ר חצי נזק לא כש"כ שחייב ברשות הניזק נזק שלם ועיין בתוספ' קידושין (דף ד') שכתבו ג"כ כזה, ואולי מטעם זה תירצו בב"ק (ד' כ"ה) ובסנהדרין (ד' ל"ה) התוספת תירוץ אחר על קושיתם ולא תירצו תירוצם דהכא

בד"ה שנאמר. ולא מעל מזבחי: אין להקשות דלהרמב"ם דלא פסק הך דרשא דולא מעל מזבחי וכמו שכתבתי לעיל א"כ לדידי' קושית התוספ' במקומה עומדת די"ל דאף לדידיה מוכח דרוצח כשר לעבוד דהא כהן ועבודה בידו המזבח קולטו כשהרג בשוגג כמו שפסק הרמב"ם (בה' רוצח פ"ה) ואי רוצח פסול לעבוד גם כשהרג בשוגג יפסל דהא מהאי טעמא פסול כהן לדוכן אפי' כשהרג בשוגג כמו שנפסק בא"ח (סימן קכ"ח) ע"ש. ודע שבמשנה בבכורות (דף מ"ה) קחשיב גבי כשרות באדם ופסולים בבהמה גם שהמית את האדם אבל יש נוסחאות שלא גרסו כן כמו שהזכיר גם התי"ט שם, ומדברי תוספת דהכא שמסופקין אם הרג את הנפש פסול לעבודה נראה ג"כ דלא גרסו כן

בד"ה ת"ל לא תבערו. לשום דרשה אחריתי: לא ידעתי למה הוצרכו לכתוב כן ולא כתבו בפשיטות כיון שזה היה פשוט להגמרא למילף מדאצטריך לא תבערו דע' דוחה ל"ת שיב"כ רק שע"ז השיב דלמא אצטריך קרא שלא נילף מק"ו דדחי וא"כ אי ליכא ק"ו נשארה דרשה קמייתא למילף מינה בעלמא דע' דוחה ל"ת שיב"כ ולמה הוצרכו התוספת לומר דאתי לשום דרשה אחריתי

בא"ד. מק"ו דאביי: אף דהשתא אליבא דרבא קיימינן דהא רבא הוא דאית ליה התם דרשה דמזבחי ואביי לא ס"ל וא"כ איך כתבו דהוי ילפי' מק"ו דאביי דהא רבא ל"ל הך ק"ו מדפריך התם דא"כ לא יהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו, י"ל כיון דהך פירכא אק"ו שהקשה רבא לא שייך רק למ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט ולדידיה לא צריך מזבחי אבל למ"ד אין קריבין בי"ט דלדידיה הק"ו לא הופרך דרשינן דרשה דמזבחי, וא"כ קושית התוספ' דכאן היא רק למ"ד זה ולדידיה תרצו שפיר מק"ו דהא לדידיה גם אליבא דרבא ליכא פירכא ולמ"ד דנו"נ קריבין בי"ט לא קשה דהא ע"כ לא דרש מזבחי כיון דל"ל להך דרשה כמו שגם אביי לא דרש

ובזה יש ליישב מה שקשה לכאור' אהך דרשה דמזבחי שפירשה רש"י שם בסנהדרין דהיינו תמיד, דא"כ לת"ק דר' יהודה בפסחים (דף ס"ד) דלא דרש זבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד