ערוך לנר יבמות רסו

מספק וחולקים בין שניהם ואם הי' לאביהם בכור ומת בתוך שנתו והם ירשו אותו אזי ירעה עד שיסתאב דבזה ליכא בל תאחר וב"ד אינו יכול להוציא מידם

ובזה יש לתרץ מה שיש לדקדק בכולה מתניתן נקט לשון רבים ואין נותנים להם כו' וגבי בכור נקט לשון יחיד ובכורו ומ"ט לא קאמר נמי ובכורם, אבל לפ"ז א"ש דקמ"ל בזה דבבכור שירשו איירי וזה הוא רק לאחד מהם שרק הבן הוא היורש אלא דלא ידעינן מי הוא אבל בשאר מילי דמתניתן נקט לשון רבים דאיירי במה שהוא להם ממש ומזה מוכח דיורש גם בע' אינו עובר וכן משמע מדברי הרמב"ם

שם ונותנין עליו חומרי כהנים: גם פה יש לדקדק דנקט לשון יחיד עליו ולא עליהם ויש לומר שהרי הש"ס מפרש דהיינו שמנחתו נקמצת והשירים קרבין לעצמם והנה זה שייך כשאחר מהם מביא מנחה אבל כששניהם מביאין מנחה אז אין צריך לזה אלא אחת נקרבת בקמיצה כמנחת ישראל ואחת בלא קמיצה כמנחת כהנים ואף שאין הבעלים נכרים זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא וכעין מה שכתב רש"י בנדה (דף ע') וכן אמרינן בפי' בירושלמי על מתניתן דהכא מהו שיביאו שתי מנחות תני מביאין שתי מנחות אחת קריבה בכליל ואחת נקמצת ונאכלת ע"ש ולכן ע"כ לא משכחת דין דנותנין עליו חומרי שניהם רק בשאחד לבד חייב מנחה ועל כן נקט לשון יחיד

שם בגמרא חוץ מטמא ונושא אשה: דעת הרמב"ם (בפ' י"ב מה' תרומות) דלערל ג"כ אין משגרין וכבר תמה עליו הכס"מ שהרי בגמרא אמרינן דלערל משלחין, ולענ"ד י"ל ביישוב דעת הרמב"ם דאף דלקמן מחלקינן בין ערל לטמא דערל אנוס טפי ולא מאיס כ"כ מכ"מ לר"ע דמרבה בכל מקום ערל כטמא ע"כ לא מחלקינן בכך דהא בחגיגה (ד':) יליף מדמעט קרא טמא מראי' דה"ה ערל ג"כ פטור ומנ"ל דלמא שאני ערל שהוא אונס יותר אע"כ דלר"ע כיון דגלי קרא בפי' דערל יהי' כטמא הוי היקשא ואין משיבים על ההיקש אלא משוינן בכל מקום ערל כטמא וכן נראה מסוגיא דלעיל (ע"ב:) וכיון דהרמב"ם פסק כר"ע לדעת הכס"מ (בפ"ג מהל' מעשר שני) וכן כתב המהרש"א לעיל (דף ע"ד) לכן השוה דין ערל לטמא דלשניהם אין משגרין וברייתא דחלקה ביניהם י"ל דאתיא כמ"ד דלא משוה ערל לטמא לעיל (ר"פ הערל) ע"ש ועיין בלחם משנה (פ"א מהל' חגיגה) שמסופק בשיטת הרמב"ם

שם ברש"י ד"ה בין פסולות. כגון שפחה משום כהן: שפחה אפילו לישראל אסורה אבל נקט שפחה דהיא המותרת לעבד וה"ה דהוי מצי למינקט ג"כ ממזרת דעבד מותר בה מדאמרינן בקידושין (ספ"ג) ממזר נושא שפחה ועיין לעיל בתוספ' (ע"ט:)

בד"ה אין סופגין. והתראת ספק הוא: בס"א מחקו זה דהא לאו משום התראת ספק הוא אלא דהאיסור הוא בספק אכן בחולין (פ"ו.) קרא רש"י ג"כ לספק איסור בחש"ו ששחטו לענין או"ב התראת ספק ע"ש, גם יש נפקותא בהדיר כל א' בנזיר אם אינו כהן דמשום ספק איסור ליכא דממנ"פ אסור או משום נזיר או משום כהן או באכל תרומה ואח"כ טימא עצמו למת דממנ"פ עבר בלאו אבל מכ"מ התראת ספק איכא דלא ידוע מאיזה לאו מתרינן בו

בד"ה ואין מוציאין. חטאת או אשם: ק"ל דהא על חטאת ואשם גם ישראל ודאי אין ממשכנין כדאמרינן ערכין (דף כ"א) ואין לומר ע"פ מה שכתבו התוספ' ר"ה (דף ו') דהיכי דכבר עבר על בל תאחר גם חייבי חטאת ואשם ממשכנין דהא הכא ע"כ לא איירי בשכבר עבר על בל תאחר דאי בשעבר ודאי מוציאין מיד התערובות ג"כ וכופין להקריב וגם אין סברא לומר דבהפריש כבר גם חטאת ואשם ממשכנין דמאי שנא הפריש מלא הפריש לענין זה ובשלמא להפי' שכתב רש"י דאין מוציאין שיחזירו לו אנשי משמר הבשר או שהוא יכול לעשות שליח שפיר יש לפרש גם לענין חטאת ואשם אבל לפי מה שפירש שישהו קרבנם עד שיתרצו ליתן לאנשי משמר קשה דא"כ ישראל ודאי נמי, וצ"ל דמה שכתב רש"י חטאת ואשם באמת לא כתב רק לענין החזרת בשר או לעשות שליח אבל לענין להשהות באמת רק לענין עולה איירי

בד"ה לשון אחר. שהמקריב יעכבנו: לא הבנתי למה לא כתב בפשיטות שלא יכול לאכול כיון שספק משוחרר הוא ובכור אינו נאכל אלא לכהנים וכמו שכתב בעצמו לקמן בסמוך וא"ל שרצה ליתן טעם שאפילו למכור לא יכול שהמקריב יעכבנו דגם בזה לא צריך טעם זה דאפילו המקריב עצמו לא יכול למכור בכור תם שחוט דגנאי הוא לקדשים כמו שכתב רש"י בתמורה (ז':) ולכן לא ידעתי לענין מאי כתב שהמקריב יעכבנו

בא"ד. וללשון ראשון קשה לי: קושיא זו לא קשה רק להך פי' שכתב שאין מוציאין היינו שיכול לעשות שליח אבל להפי' שצריכין אנשי משמר להחזיר לו הבשר והעור או שיכול להשהות אצלו כל זמן שירצה לא קשה כמובן ולכן לא הבנתי למה דחה רש"י הלשון ראשון לגמרי ע"י קושיא זו

בד"ה ובכורו. אפילו בזמן הבית: ק"ל הא בחמורה (דף ח') מוכיח בגמרא דדוקא בזה"ז קמיירי דבזמן הבית לית לי' לכהן זכי' בגוי' וכעת ראיתי שגם בתוספ' ר"ע הקשה כן והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל שלפי הנראה מסוגיא דתמורה שם לא מקשה רב משרשי' ממתניתן דהכא אלא מברייתא שהלשון דשם אינו לשון המשנה דכאן וכן נראה מסוגיא דגטין (דף מ"ב) דהא דרב משרשי' היא ברייתא ולא המתניתן דכאן ע"ש וביותר נראה כן שלפי מה שכתב רש"י שם (ד"ה מאי שנא) וז"ל והשתא דמאי דקא מותיב וכו' סיפא דקתני ויאכל במומן לבעלים עכ"ל משמע שדיוקא של רב נחמן לאוקמי' דבזה"ז קמיירי הוא מהלשון ויאכל במומן לבעלים והרי זה לא כתוב כלל במתניתן דכאן רק בהברייתא שהביא רב משרשי' שם וגם שם לא כתוב תיבת לבעלים רק ויאכל במומן ולכן כש"כ שיקשה מ"ט שביק רב משרשי' מתניתן והקשה מברייתא, והנלענ"ד בזה דממתניתן דהכא לא הוקשה צו די"ל דאף שלפי דיוקו איירי בזמן הבית מכ"מ לא יקשה על רב נחמן דליתי גזבר ולישקלי' דידע שפיר שיש לפרש דמה דאמר ירעה עד שיסתאב אינו רק לענין שלא יכולים הב"ד לכופו לקיים מצות נתינה לכהן כמו שכופין על מצות ע' מפני שיכול לומר אנא כהן וזהו מה שדייק רש"י כאן בלשונו דהא לא מצי למיכייפינהו למיתן לכהנים לאקרובי אלא כל זמן שלא בא הגזבר ונטל ממנו ירעה עד שיסתאב אבל מברייתא דקתני ויאכל במומן דמשמע דתקנה אתי לאשמעינן מה יעשה בהבכור מקשה שפיר כיון דבזמן הבית איירי הרי יש תקנה אחרת אם לא יתן לכהן דליתי גזבר ולשקלי' ועל זה תירץ רב נחמן דרב משרשי' לא מסיק מלתא דברייתא דכתיב ויאכל במומן לבעלים דלפ"ז לעולם איירי בזה"ז והפי' דיאכל במומו לבעלים ולא צריך ליתן לכהן אחר אבל במתניתן דהכא דלא כתוב התקנה ויאכל במומו שפיר י"ל דאיירי בזמן הבית כמו שמשמע ממה דקתני גבי ואין חולקין בקדשי המקדש ואין נותנין להם קדשים דע"כ איירי בזמן הבית אבל בברייתא דרב משרשי' באמת לא כתוב כן ולכן יכול לאוקמי' בזמן הזה כן נלענ"ד ביישוב שיטת רש"י, וכן נראה ג"כ בגטין (דף מ"ב) דהך דרב משרשי' ברייתא היא והא דמייתי התם ברייתא ולא מתניתן משום דבברייתא כתוב הלשון משחררין זא"ז דמשמע לכתחלה ומזה פריך דנראה דעומד לשחרור משא"כ במתניתן דכתוב לשון דיעבד ושחררו זא"ז, שוב ראיתי ברש"י עצמו סתירה בזה דבב"ק (י"ב: ד"ה בכור מוכרין אותו) כתב בזמן הזה וכו' ע"ש ושם (י"ג. ד"ה בבכור) כתב אבל נמכר הוא חי וכו' או אם הבית קיים יקריבנו עכ"ל משמע דאפילו בזמן הבית מותר למכור, וכבר עמד על סתירה זו הרא"ש בש"מ שם ומזה נראה דרש"י ס"ל דרק ר"נ ס"ל כן דבזמן הבית אסור למכור אבל כולהו אמוראי שהקשו בתמורה עליו לא ס"ל כן, ולפ"ז י"ל דגם הכא פי' רש"י אליבי' דשאר אמוראי דלא ס"ל כרב נחמן

בד"ה חלק א'. משמע של כל אחד: ק"ל דמזה משמע שיש שיעור לחלק תרומה כמה יתן לכל כהן ולא מצינו בשום מקום כן רק לענין מעשר עני נותן שיעור כמה יתן לכל עני (בפ"ח דפיאה) אבל לענין תרומה לא מצינו הקפדה רק שלא יתן כל מתנותיו לכהן אחד, ולכן לולא פי' רש"י הי' נ"ל לפרש לפי גרסתו דזה גופא היא קושיתו חלק א' ס"ד היכן מצינו שיעור