ערוך לנר יבמות רס

ב' יבמות מבא"מ משום דביאת קטן נראה כמאמר ושמא מאמר קונה. והנה לפי זה נראה שיטת רש"י כאן דביאת קטן מדרבנן וכמו שהוכיח גם המהרש"א וכבר הקשה סתירת רש"י בקרבן עדה

בד"ה אחד בן ט'. לכל דין של מעלה: הקשה בתוספ' ר"ע דבכה"ג אמאי השניי' לת"ק חולצת או מתייבמת הא בדאורייתא חיישינן שמא נשרו וא"כ כשחלץ להראשונה איך שניי' מתייבמת דלמא הוא גדול ונשרו שערותיו וכשמייבם השני' עובר משום כיון שלא בנה שוב לא יבנה והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל דשפיר משכחת גם בזה דליכא חשש איסור כשמתייבמת כגון שבתחלה ייבם לשניי' ואח"כ יחלוץ לראשונה דהשתא ממנ"פ יוצא אם לא נשרו שערותיו הרי קטן הי' ולא לקנה הראשונה לו וליכא משום כיון שלא בנה ואם גדול הי' ונשרו שערותיו א"כ בייבום דשני' פטר גם הראשונה וחליצתה לאו כלום הי' ולא נאסרה עליו היבמה שנתייבמה שאין אחר ביאה כלום כדאמרינן לעיל (דף נ') ולכן שפיר כתבו רש"י והברטנורא לכל דין של מעלה דמה דמקדים שניי' לראשונה אין בזה שינוי הדין

שם בתוספ' ד"ה נשא. ומצו' נמי איכא: לפי המבואר בסנהדר' שם זה דוקא בסמוך לפרקן דמקודם לזמן זה יש איסור, ולא ידעתי למה כתבו סתמא שיש מצו' ובפרט שהרי הדין דנשא אשה דמתניתן דהכא ודאי איכא ג"כ בנשא קודם לזמן הזה

דף צ"ז ע"א בגמרא דובבות בקבר: במהרש"א ח"א הביא הקושיא הא אנו רואין שהגוף נרקב, אבל לענ"ד י"ל ע"פ המבואר בזוהר פרשת ויחי שנפשו של אדם נשארת בקבר כדמות האדם בחייו ונקשרת עם רוחו בג"ע התחתון ועם נשמתו בג"ע העליון ולכן הולכים על הקברים להתפלל על כל צרה שלא תבא ולכן שפיר שייך שפתותיו דובבות אף שכבר נרקב הגוף. שם כי אתי לקמי' דרבא: בנדה (דף מ"ז) ובב"ב (דף קנ"ה) גרסינן לקמי' דרבי חייא

שם ברש"י ד"ה כי אתו. אי משום סריסות: המהרש"ל כת' דרבים טועים בדעת רש"י לפרש למיבדק אי הוי קטן או סרים ושזה טעות דביש שערות יצא מכלל קטנות ומכלל סריסות ולכן פי' דבאמת שזה כוונת רש"י לבדוק אם יש שערות ליצא מכלל קטנות ומכלל סריס ע"ש, אכן לענ"ד גם פי' זה אינו מדוייק בלשון רש"י דהל"ל משום קטנות ומשום סריסות, אבל הנלענ"ד בכוונת רש"י דבתרי גווני איירי שלפעמים הביאו לפניו לבדוק משום קטנות כגון דלא אייתי סימני סריס ואז באין לו שערות נשאר קטן עד ל"ה ולפעמים הביאו לבדוק אם סריס הוא כגון שיש לו סימני סרים ואז באין לו שערות אינו סריס

פרק אחד עשר

דה צ"ז ע"א בגמרא אלא מעתה גבי אחותו: ה"ה דהוי מצי למיפרך מאשת אב דכתיב ג"כ לא יקח איש את אשת אביו ואף דכתיב ג"כ ערות אשת אביך לא תגלה דמשמ' מכ"מ ה"ה ג"כ באחותו כתוב כן וכן הוי מצי להקשו' מכי יקח את אשת אחיו, ואילו מהני לא רצה להקשות דיש לתרץ שהיו ראויין כבר וכמו דמתרץ בירושלמי, או י"ל דה"ה דהוי מצי למיפרך ג"כ מהני אבל פריך מאחותו דכתיב ברישא ובמה שתירץ על אחותו מתורץ ג"כ מאשת אביו ואשת אחיו

שם רבא אמר אנס אשה מותר לישא בתה: כבר כתבתי לעיל (ב':) יישוב למה שהקשו הנ"י והיש"ש והמהרש"א איך פליג רבא אברייתא ליתן טעם אחר נגד הטעם דברייתא, ולענ"ד י"ל עוד דלכאורה טעם דברייתא לא שייך רק אאשה ואמה ואחות אשתו אבל באשה ובתה ובבת בנה ובת בתה לא שייך טעם זה דהא באשה ובתה לא כתיב לא יקח רק לא תגלה דלא חקח דהאי קרא אבת בנה ובת בתה קאי ובבת בנה ובת בתה לא שייך לדרוש כמו גבי אשה ואמה ואחות אשה דלאחר שנשא האחת לא יבא על האחרת דרק התם שייך כן לא תקח אשה ותבא על אמה ואחותה אבל הכא לא שייך ולכן גם רש"י לא נקט (בד"ה נאמרה) רק קרא דאשה ואמה ואחות אשתו ולא קרא דאשה ובתה וכן כתב בפירוש גם הרמב"ן בסוגין, גם מהתוספ' משמע כן שהקשו אימא עד דגלי ערות שתיהן ולכאורה מאי קושיא הא לא תקח דמשמע ע"י קדושין מפיק מקרא דערות וכמו שתירצו לענין שאר, אבל לפ"ז א"ש דלא תקח לא קאי אאשה ובתה ולכן נתן רבא טעם אאשה ובתה גם בירושלמי אמרינן בפי' דקרא דלא יקח לא קאי אאשה ובתה דקאמר דאשה ובתה ובת בנה מתרי קראי נפקו דבזה כתיב לא תגלה ובזה לא תקח, ודע שאין לומר ע"פ מה שכתבתי לעיל (ב') ליישב שיטת רש"י דברייתא דלעיל כר' ישמעאל אתי דרבא רצה לפרש הדרשה גם אליבי' דר"ע דז"א דלא כתבתי שם כן רק לאביי אבל לרבא לשיטתו לא שייך כן דלדידי' דס"ל חמותו לאחר מיתה איכא בינייהו גם לר"ע הפי' אשה ואמה אאשתו שנשא ואמה כמבואר בסנהדרין שם

שם כנף שראה אביו לא יגלה: ק"ק מנ"ל דבאנוסת אביו איירי או דבשומרת יבם של אביו איירי לרבנן דלמא לעולם בנשואת אביו איירי כפשטא דקרא והא דכתיב כנף אביו אתי למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה דבעינן נבעלה לאביו ממש וכמו שהקשו התוספ' לענין אשה ובתה ובזה לא שייך תירוצם דשאר לא כתוב רק בהך קרא דאשה ובתה ובפרט יקשה כן לרבנן דצריכי למימר לעבור עליו בב' לאווין והרי היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי כדאמרינן בחגיגה (דף י') ובכמה דוכתי

שם ותיפוק לי' משום דודתו: ק"ק דלמא אתי קרא להיכי דקדשה אחי אביו חוץ ממנו דליכא משום דודתו ולא משום יבמה לשוק דהא לגבי' לא היתה לא אשת איש ולא אשת אחי אביו אבל משום כנף הראוי לאביו איכא, ועיין בתוספ' לעיל (דף י' ע"א) שהקשו ג"כ דליתני אשת איש בהדי ט"ו עריות בקדשה חוץ וי"ל דמכ"מ מקשה שפיר דא"כ תפשוט ספק דאביי דהוי קידושין בכה"ג והרי אביי מספקא לי' ועיין מה שכתבתי לעיל (שם) דספק דאביי הוא אפילו לר' אליעזר

שם לעבור עליו בב' לאווין: לא ראיתי להרמב"ם שהביא זה דלוקין משום ב' לאווין בבא על שומרת יבם של אביו, ולא ידעתי למה השמיטו דא"ל דאזיל על פי שיטתו בספר המצות (שורש ט') דאין ריבוי הלאווין מרבה ריבוי מלקות שהרי זה דוקא כשהב' לאווין משום שם א' אבל כשהם משום ב' שמות שפיר לוקה שתים כדמוכח מהא דאוכל נחלה לוקה חמש כמו שביאר הרמב"ם בעצמו שם וכמו שמוכח ממה דאמרינן נדרים ודף ג') דנזיר שנטמא לוקה שתים וכ"פ גם הרמב"ם (ה' נזירות פ"א) והרי הכא ג"כ ב' שמות הם משום דודתו ומשום כנף ראוי לאביו, ולכאורה הי' נ"ל לומר ע"פ מה שיש להקשות כיון דאיסור דודתו חל בחיי אחי אביו דהא כשקדש חל איסור דודתו עם איסור אשת איש בבת אחת א"כ כשמת איך חל איסור שומרת יבם של אביו אאיסור דודתו דהא ליכא לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת וא"ל דשפיר הוי איסור מוסיף דמגו דמוסיף איסור יבמה לשוק לגבי עלמא מוסיף ג"כ איסור כנף דראוי לאביו לגבי דידי' ואף דהוי מוסיף בב' שמות הרי לפי מה שכתבו התוספ' לעיל (דף ל"ב) אמרינן מוסיף ג"כ בב' שמות דאכתי יקשה לפי מה דמשני ואיבעית אימא לאחר מיתה דהיאך חל אז איסור ולא יגלה כנף אביו דהא בזה ליכא מוסיף כיון דאין כאן איסור יבמה לשוק, ומתוך כך הי' נ"ל לומר דבאמת מה דקאמר בגמרא לעבור עליו בב' לאווי אינו רק למאן דס"ל דאחע"א בלא כולל ג"כ דר' יהודה ס"ל כן בחולין (דף ק"א) ואף דהכא אליבי' דחכמים דר' יהודה קיימינן מכ"מ אפשר דבזה ס"ל כן, א"נ י"ל דמה דקאמר לעבור בב' לאווין רק לענין איסורי בעלמא קאמר וכמו דמשני לעיל (ל"ג:) לענין חייב שתים דקתני התם ולא לענין מלקות ולכן כיון דהרמב"ם פוסק דאין אחע"א בלא כולל ומוסיף השמיט דין זה

אכן באמת זה אינו מספיק דהא משכחת שפיר בבת אחת ג"כ כגון שנעשה בן י"ג אחר שכבר מת דודו וחלו עליו איסור דודתו ואיסור לא יגלה כנף אביו בבת אחת וכעין מה דאמרינן לעיל (דף ל"ג) כגון שהביא ב' שערות בשבת ופסקו הרמב"ם שם ע"ש, ועוד קשה דאפילו כשמשני לאחר מיתה שפיר הוי