ערוך לנר יבמות רנד

ר' ינאי שהאריס לא יתרום כפעם בפעם וכיון דכן הרי דלא קפיד לעשות המצו' בעצמו וא"כ ממנ"פ הי' יכול ר' ינאי לתרום אפילו אם אדם מקנה דבר שלב"ל, ובאמת לכאורה הי' נ"ל להביא ראי' עי"ז דלא כפי' התוספ' דהפירות של האריס הי' אלא שהיו של ר' ינאי וכמו דמשמע הלשון הוי ליה אריסא דמשמע אריס שלו הי' ומה שחשיב דבר שלב"ל שחשש ר' ינאי דעדיין היו במחובר ולא חשיב יש בידו כיון שהי' רחוק ממנו ואף שהתוספ' כתבו דלא נראה לחלק כבר כתב הריטב"א שנראה מדברי רש"י דמשל ר' ינאי הוי ולפ"ז א"ש דחשיב דבר שלב"ל

שם למישרי טלטול דרבנן: ק"ק דהכא משמע דאיסור הפרשת תו"מ בשוי"ט הוא משום טלטול וכן אמרינן ביומא (דף פ"ג) והרי א"צ לטלטל כלל דסגי בקובע מקום בצפונו או בדרומו כדאמרינן (בתרומות פ"ו) ועוד דבמתניתן פ' משילין נראה דעת רש"י דהטעם משום מתקן וכן נראה מדברי התוספ' גטין (דף ל"א) וכ"כ בפי' הרמב"ם (ה' שבת פ' כ"ג) הטעם משום מתקן, שוב א"ע ראיתי בספר תוספ' י"כ ביומא שעמד גם כן ביה אכן לא הקשה רק קושיא השנית וגם במה שתירץ שם לא מתורצת קושיתנו ראשונה, וצ"ל דרבותא קאמר דאפילו היכי שמטלטל ג"כ ליכא רק איסור דרבנן

שם ברש"י ד"ה כל הימים. שלא יבטל עונג שבת: משמע דעונג שבת דאורייתא כיון דמקרא דרש כן וק"ל מנ"ל כן דהא בפסחים (ס"ח:) לא יליף רק מקרא דוקראת לשבת עונג דהוא דברי קבלה וי"ל דמזה עצמו מוכח דמדאורייתא הוא דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר אע"כ דגמרא גמירא ואתי ישעי' ואסמכי' אקרא וכדאמרינן סנהדרין (ספ"ב) אתי יחזקאל ואסמכי' אקרא וכן משמע מדברי הסמ"ג שהביא הב"י א"ח וסי' רע"ד) דאכילת פת בשבת מן התורה הוי' ע"ש, ובלא"ה לרש"י לשיטתו א"ש דצריך קרא למעשר לצורך שבת שהרי ס"ל בנזיר (דף ד') דקדוש על היין או על הפת הוא מן התורה וגם צריך לשתות מן התורה ע"ש וא"כ צריך קרא דצריך לפרוש לפעמים טבל משום שבת בשצריך לקדש עליו

שם בתוספ' ד"ה אין צריך. משום דקסבר אין אדם מקדיש: עיין במהרש"א שכתב דלפי המסקנא בלא"ה אי אפשר לומר כן רק דקושית התוספ' משום דבכתובות מפרש פלוגתייהו בההעדפה ע"י הרחק מנ"ל כן דלמא טעמא משום דאין אדם מקדיש, אכן לכאורה אין זה מספיק דאכתי יקשה דלמא הגמרא דכתובות אזלא לפי המסקנא דהכא דמוקי ביקדשו ידי לעושיהם, אבל י"ל דהמ"ד דמוקי פלוגתייהו בהעדפה הוא ר' יוחנן שם ור"י ע"כ לא מוקי ביקדשו ידי דהא ר"י מייתי הכא ראי' לר' ינאי ממתניתן ולא מוקי כר"ע משום דס"ל מתוך הך משנה דכתובות מוכח דר"ע אית לי' אדם מקנה דבר שלב"ל וכמו שמוכיח כן רנב"י לקמן ולכן לר' יוחנן הקשו התוספ' שפיר

בד"ה יתקדשו. להקב"ה שעשאם: א"ל דא"כ למה אמר לשון רבים ולא לעושו לשון יחיד דמצינו גם בפסוק ל"ר ישמח ישראל בעושיו אבל מצינו ג"כ לשון יחיד (איוב מ') העושו יגש חרבו

בד"ה קנוי' לך. הי' מוטל עליו להחזירם וחשיב כאלו הן בעין: ק"ק דאכתי קשה אלאחר שתשחררי דמתניתן למה צריכה לשלם בזה הא לא מטי לידה כלל דהא כשנתן לה מה שקנה עבד קנה רבו ואיהו הוא דאפסיד שנתן לה כשהיא שפחה וא"כ אמאי קתני מקודשת סתמא הא בנתאכלו המעות לא תהי' מקודשת, וי"ל דודאי כשנתן לה סתמא בלאו הך טעמא דאין אדם מקנה דשב"ל ג"כ אינה מקודשת דהא לא נתן לה מידי אלא ע"כ איירי שנתן לה ע"מ שתצא בו לחירות דבכה"ג בין לרב ששת בין לר"א אליבי' דרבנן אין לרבה רשות על המתנה כמבואר בקדושין (כ"ג:) ובכה"ג שפיר צריכה להחזיר ועיין בש"ח בב"מ (דף ט"ז) שכתב בשם הריטב"א תי' אחר על קושיות התוספ'

בד"ה מייתי כנתה. לא חשוב דבר שלב"ל: ק"ק דמנ"ל להש"ס לדייק דר' ינאי ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל דלמא באמת הי' משל ר' ינאי ומה ששאל הי' אם לתרום שלא מן המוקף, ולכאורה מזה ראי' לפי' רש"י ז"ל דקרא שהשיב ר"ח הי' אלתרום דבר שלב"ל דלפ"ז א"ש ועיין מש"כ לקמן

ע"ב ברש"י על מנת. ומוזהר שלא להשתעבד בו מזה משמע דהאזהרה על האדון היא אבל בקידושין פי' רש"י דהאזהרה על הב"ד שלא יסגירוהו לבעליו להשתעבד בו ע"ש ובגטין (דף מ"ה) פי' רש"י עוד פי' אחר שהזהיר הכתוב לב"ד שיכפוהו שלא להשתעבד בו ע"ש

שם בתוספ' ד"ה אלא לאו. ונראה לר"י כמו שפי' ר"ח: הא דלא פי' גם רש"י כן בלאו הך טעמא שכבר כתבתי לעיל י"ל דרש"י לשיטתו והתוספ' לשיטתם אזלו דבגטין (ל':) ס"ל רש"י דהא דתורם מן המוקף דוקא הוא מדרבנן והתוספ' שם ס"ל דדאורייתא הוא ע"ש ולכן רש"י לשיטתו לא יכול לפרש דקרא אתי אשלא מן המוקף דהא לאו דאורייתא הוא אע"כ דקאי אדשב"ל אבל התוספ' לשיטתם שפיר פירשו אשלא מן המוקף, ובעיקר קושית התוספ' על רש"י מ"ש שבת וי"ט דוקא דנקט י"ל דהנה כתבו התוספ' לעיל דהיכי שהפירות שלו לא מקרי דשלב"ל אפילו הן מחוברין כיון שיכול לתלוש אכן מסברא זה דוקא בחול שיכול לתלוש אבל בשבת וי"ט שאסור לתלוש לא וכן משמט ברש"י קידושין ודף ס"ב) דלא מקרי בידו רק היכי שיכול לתלוש מיד ולא דמי זה לדרך רחוק ודרך קרוב שהזכירו התוספ' דלזה אין שיעור אבל לזה הרי יש שיעור והוי בשוי"ט דבר שלב"ל ולפי הנראה מרש"י דקדושין (שם) משמע דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל כשמפריש ממחובר על התלוש כשיתלש הוי תרומה למפרע וא"כ כשאכל התלוש קודם שנתלש המחובר לא אכל למפרע טבל כשנתלש אח"כ דהא הוי תרומה למפרע וזהו דקאמר קרא כל הימים אפילו שיו"ט משמע דבשבת וי"ט יפריש תרומה באופן שבחול לא יכול בכה"ג והיינו ע"כ בכה"ג דהתרומה במחובר דבחול לא יכול להפריש ממחובר רק לתלשו ובשבת יכול להפריש ממחובר א"כ שפיר מוכח דאדם מקדיש דבר שלב"ל אבל שמותר לתרום בשוי"ט שלא מן המוקף לא מוכח מזה שהרי אפשר שיסמוך התלוש למחובר כשיתרום, ועוד הרי לרש"י לשיטתו שלא מן המוקף בלא"ה אינו רק מדרבנן, והנה המשנה למלך (פ"ג מהל' תרומות) הקשה על הרמב"ם שלא הביא הדין דלצורך עונג שבת שרי לתרום שלא מן המוקף ע"ש ואף אם מפרש כפי' רש"י מכ"מ מוכח דשלא מן המוקף ג"כ מותר דדבר שלב"ל הוי שלא מן המוקף ג"כ, ועוד שהטעם שפירשנו לפי' רש"י שלא מפרש כפי' התוספ' משום דסבר שלא מן המוקף הוי רק שייך להרמב"ם דמדבריו שם משמע שהוא דאורייתא ועוד עכ"פ מהך מעשה דר' ינאי מוכח כן דלצורך שבת יש לתרום שלא מן המוקף, אבל לדברינו י"ל דהנה בספרי דרש דרשה אחרת מכל הימים דהיינו בין בארץ בין בחוצה לארץ ועיין סוף ידים ויש להבין במאי פליגי אכן לפי' רש"י א"ש כיון דדרשה דהכא לא שייך רק למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל א"כ י"ל דדרשה דסארי אזיל לאידך מ"ד דאין אדם מקנה וא"כ גם ר' חייא ור' ינאי דסמכו הכא אהך ברייתא היינו ג"כ משום דסברו אדם מקנה אבל הרמב"ם דפסק אין אדם מקנה דשב"ל כמש"כ הכס"מ שם (פרק ה') אליבי' לא שייך הך דרשה דהכא כלל אע"כ דדרש כדרשת הספרי ולכן לא חילק בכך

ועוד י"ל למה דהשמיט הרמב"ם חילוק זה גם למה דלא פי' רש"י דאשלא מן המוקף קאי דלכאורה קשה מנ"ל לגמרא לילף מקרא דלמען תלמד תרומה דהא קרא גבי מעשר דוקא כתיב גם בלישנא דגמרא ש לדקדק דקאמר שקל עשר מפירי ולא קאמר תרם ועשר, לכן נ"ל דבאמת לא ילפינן מקרא דלמען תלמד רק מעשר ולא תרומה ואף דכתב רש"י גבי תרומה ומעשרות אפשר דשיגרא דלישנא נקט או שיש ט"ס וצ"ל גבי הרמת מעשרות כתיב וממילא מוכח דדוקא אדבר שלב"ל קאי ולא אשלא מן המוקף דהא מעשר מרימין שלא מן המוקף כמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' מעשר) וגם ר' ינאי לא תרם רק עשר דתרומה י"ל ידע דהפריש כבר האריס שמסתמא ישראל הי' משום דאי אפשר לגורן שתעקר עד שתתרם כמש"כ הר"ש (בפרק ה' דמעשר שני) בשם הירושלמי בהך עובדא דר"ג, א"נ י"ל דהך אריס עם הארץ הי' שנאמן על התרומה גדולה ור' ינאי בתורת דמאי עישר ולכן לא הוצרך רק לעשר ולא לתרום והרמב"ם י"ל דמפרש ג"כ כפי' רש"י ולכן לא חילק בין שבת לחול לענין מוקף, ועיין