ערוך לנר יבמות רמט

נתכפרו א"כ מה שהקשה דקא מתעקרי אכילת בשר זה ע"כ הקשה רב אחא מעצמו דהא לא ידע ר"ח דיתרץ לו רבה כך ועל זה תירץ רבה דשוא"ת שאני מעתה אמר רב אחא בעי לאותבך מעצמי בלא שליחות ר"ח מערל והזאה וגו' אכן עתה דשמעתי כך מתורצים קושיותי

שם מנלן דכתיב כי אם לשארו: ברמב"ן וריטב"א הקשו לימא טעמא מטעם קנסא כמו באינך ועל מה שתירץ הרמב"ן דאין זה קנס לה כבר הקשה הריטב"א דשפיר יש לה קנס דעי"ז קרי ולא ענו לה, ולענ"ד י"ל ע"פ מה שכתב הרא"מ בהגהותיו על הסמ"ג (בה' שיפר) הביאו גם השער המלך (פ"ג מה' א"ב) דהיכא דבשעה שמקיים מצו' דאורייתא עוקר גזירה דרבנן אין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בשוא"ת ולכן הוצרך לומר בשופר טעם משום שמא יעבירנו ולא משום שמא יתקן כלי שיר ע"ש, ולפ"ז בסדין בציצית צ"ל דגם שם עובר אגזירה דרבנן בתחלת לבישה דעוקר לאו דכלאים ועשה דציצית לא מקיים עד סוף העטוף וכמו שכתבו התוספ' לעיל ולכן בזה הי' כח ביד חכמים לעקור דבר מ"ה וכן לענין כבשי עצרת צ"ל דאף דכתב רש"י דזריקה שבות היא ועקרו רבנן ע' דזריקה עי"ז מכ"מ גם בזה עוקר גזירה דרבנן קודם ע' דמשעת טלטול הדם עבר אגזירה דרבנן כדאמרינן לעיל (דף ל"ג) טלטול בעלמא הוא ועיין בתוספ' סוכה (מ"א:) וע' דזריקה לא מקיים עד שעה שזורק על המזבח אבל אם נימא הכא דמטעם קנס גזרו רבנן שלא יטמא כיון דפסקינן לה יטמא מצו' א"כ בשעה שיעבור על גזירה דרבנן יקיים ע' דלה יטמא ובזה אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בשוא"ת ולכן הוצרך לומר דמן התורה אינו מטמא לאשתו פסולה, ומה שהראשונים לא תרצו כן דבלא"ה כבר הוכיח השער המלך הנ"ל מדברי הר"ן דחולק על הרא"מ וכן נראה לכאורה ג"כ מדברי הרבינו יונה (ריש ברכות) דחולק על סברת הרא"מ במה שכתב שם שחכמים גזרו שלא וקרא ק"ש אחר חצות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"ה בשוא"ת ע"ש

שם ואינו מטמא לאשתו פסולה: עיין ברשב"א לעיל (כ"ב:) שהקשה מה שהקשו גם התוספ' לעיל דאמאי אינו מטמא לה כיון דירית לה ה"ל כמ"מ ותירץ דסברא זו לא שייך רק היכי דהירושה היא רק מדרבנן כמו גבי קטנה אכן לפ"ז ק"ק דאכתי למ"ד דירושת הבטל דרבנן מ"ט לא מטמא לה מטעם דהוי כמ"מ וא"ל דבאמת מטמא לה א"כ מה הקשה הרשב"א שם מתוספתא דקתני בה דאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכ"ה מטמא לה שהוא כנגד הך ברייתא דאינו מטמא לאשתו פסולה והוצרך להגי' שם בתוספתא ולפ"ז לק"מ דאימא דתוספתא ס"ל כמ"ר ירושת הבעל דרבנן דהא פלוגתא דתנאי היא בכתובות (פ"ד.) וביותר ק' על הרמב"ם (בפ"ב מהל' אבל) שפסק שם דהא דכהן מטמא לאשתו אינו אלא מדרבנן דעשאוה כמ"מ כיון דירית לה וע"ש בלח"מ שכתב שטעמו הוא משום דפסק דירושת הבעל דרבנן וא"כ שארו לא קאי על אשתו ואעפ"כ פסק שם דאינו מטמא לאשתו פסולה וי"ל כיון דהא דמת מצוה הוא משים כבוד הבריות כדאמרינן בברכות (י"ט:) הכא דנשאת לו בעבירה לא חששו על כבודה, אכן לפ"ז הא דאמרינן דאינו מטמא לאשתו פסולה היכי שהי' אונס דלא שייך למקנס כגון אשת כהן שנאנסה יהי' מותר לטמא לה והפוסקים לא חלקו וצ"ע

שם טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר: הקשה ברשב"א איך שייך טעם זה לדברים שאין בהן עינוי נפש ועוד הקשה הרי הטעם הוא משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ע"ש, וגם לענ"ד קשה איך שייך למילף דינא מטעמא דקרא הא פסקינן כמ"ד דלא דרש טעמא דקרא עיין בסנהדרין (דף י"ח), ונ"ל דהנך קושיות הכריחו להיש ספרים שהביאו התוספ' לעיל (פ"ט.) לגרום מ"ט אמרו רבנן דבעל מיפר ע"ש דלפי"ז הכל א"ש, ולכאורה יש נפקותא לענין דינא בין גרסת הרשב"א לגרסת התוספ' דלגרסת הרשב"א אינו מיפר מן התורה ואם היפר הבעל והיא עברה על נדרה במזיד לוקה ולגרסת התוספ' אינה לוקה כיון דמן התורה מופר הוא ורבנן הוא דאמרי שאינו מיפר: שם ברש"י ד"ה כגון אליהו. וכרת דהעלאה: הנה נסתפקתי בענין איסור העלאה בחוץ אם אחד העלה על המזבח בלא אש ואחר הביא את האש מי הוא החייב ולכאורה הי' נראה כיון דקפידת הכתוב להעלות בפנים ולא בחוץ א"כ לא מקרי העלאה רק דומיא דבפנים שהוא הפלאה על המזבח שיש בו אש להתאכל הקרבן אבל העלאה בלא אש לאו העלאה ומכ"מ הנותן האש ג"כ פטור כיון דהוא לא העלה ובקרא אשר יעלה כתיב ולא דמי למה דאמרינן בב"ק (דף נ"ט) לענין מבעיר דהכל הולך אחר העושה מעשה לבסוף דאחד הביא את העצים ואחד את האור המביא את האור חייב ובאחד הביא את האור ואחד את העצים המביא את העצים חייב דהתם קפידת הקרא במי שיבעיר שיתחייב וא"כ לעולם חל החיוב דוקא על מי שגרם ההבערה אבל הכא דהחיוב הוא על העלאה דומיא דבפנים ע"כ בעינן שיעשה שניהם ההעלאה וההבערת אש להתאכל או ביתן על האש וכ"כ הרא"ה בס' החינוך המעלה בחוץ פי' שריפה באש, אכן לפ"ז ק"ל על מה שכתב רש"י כאן וכרת דהעלאה דהרי אליהו העלה בלא אש שהאש נפל מן השמים והיאך הי' בזה איסור כרת דהעלאה אע"כ מוכח לכאורה דעת רש"י דבהעלאה בלא אש ג"כ חייב

ודע שאין להביא ראי' נגד שיטת רש"י בזה ממה דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ט) היאך סמכי עלי' ועבדי שחוטי חוץ ע"ש ומדלא הזכיר רק שחוטי חוץ ולא גם העלאה משמע דאיסו' העלאה לא הי' שם דז"א דמהעלאה לא הי' יכול להביא ראי' שם דבהעלאה לא היו צריכים לסמוך על אליהו שהרי אליהו בעצמו העלה כנראה מהכתובים אבל שחיטה שלא הוזכר שאליהו עשה משמע לי' שאחרים עשו על דבורו ולכן מייתי ראי' משחוטי חוץ דוקא אבל לעולם י"ל שהי' שם איסור העלאה ג"כ, וכן נראה ג"כ ממה דאמרינן בירושלמי תענית (פ' ב') ובדברך עשיתי שהקרבתי בחוץ ע"ש דמדפרש עשיתי שהקריב בחוץ משמע דקאי אהעלאה שעשה אליהו בעצמו שהרי לפי גמרא דסנהדרין לא שחט בעצמו וא"כ מוכח שיש איסור העלאה ג"כ אפילו בלא אש וכדברי רש"י

שוב נלענ"ד דתלי זה בפלוגתא דתנאי ע"פ מה שכתב רש"י בזבחים (ק"י. ו"ה והאיכא חציצה) וקס"ד דמתניתן ר' יוסי היא וכו' ע"ש הרי דלר' יוסי בעינן דומיא דפנים על האש דוקא ולכן כשמתרץ שם רבי שמעון היא ליכא קפידא במה שאינו נותן על האש רק ע"י חציצה ולפ"ז לר' יוסי העלאה שלא על האש לאו העלאת חוץ היא ולר"ש הוי העלאה ועוד שהרי ר"ש יליף העלאה מהעלאת מנוח כדאמרינן שם (ק"ח:) ושם ג"כ לא הי' אש על הסלע שהעלה שהרי יצא מהצור ע"י המלאך לפירוש הרד"ק ע"ש וא"כ הוי דומיא הך דאליהו ואעפ"כ מקרי העלאה, ולכן י"ל מה שכתב רש"י שהי' אצל אליהו ג"כ העלאת חוץ אליבי' דר"ש כתב כן אבל לדידן דקיי"ל כר יוסי העלאה בלא אש לאו העלאה היא

בד"ה א"ל. וטעות גדול הוא בידם: לענ"ד שיטת הי"מ היא שיטת הרמב"ם (ריש ה' אישות) ושהביאה גם הרמב"ן בספר המצות (שורש ב') שאחרי שקדושי כסף אתי מגז"ש חשיב מדברי סופרים שכל מה שאתי מי"ג מדות קרי כן ולפי התשובה שהביא שם הי' בדעת הרמב"ם לקרוא גם שטר מד"ס לולא שמצא התנגדות מסוגיא דקדושין (דף ט') אבל מכ"מ גם קדושי כסף דאורייתא הוי לענין חיוב כמש"כ הרמב"ם בפי' (ריש ה' אישות) ומה שקרא לקידושי כסף מד"ס היינו משום דרק ע"פ דברי סופרים ידעינן שהם מן התורה משא"כ קידושי ביאה שכתובים בפירוש והוי דבר שהצדוקים מודים בו, וזה נ"ל שהי' ג"כ דעת הי"מ שסברו דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש לא שייך רק היכי שצריך לדעת רבנן שיאמרו שקידושי' קידושין הן מדאורייתא וזה שייך בכסף ודאי ובשטר הוי ספק כמו שנראה מהרמב"ם הנ"ל שגם הוא הי' מסופק לענין שטר ולכן לא הזכיר שטר כלל ולא הקשה רק מביאה שהי' ודאי דאורייתא ולא צריך לדעת חכמים ולכן קדיש בביאה מא"ל ומשני דלא משום דתלוי הכשר קידושיו מדעת רבנן קאמר אלא משום דתלה הוא בדעת חכמים במה שאמר כדת משה וישראל וא"כ יש כח ביד חכמים לומר למפרע אין אנו