ערוך לנר יבמות רנ

מסכימין עם קדושיך וממילא הוי בעילתו בעילת זנות, ובזה מתורץ מה שהקשה רש"י על שטה זו

שם בתוספ' ד"ה כולהו נמי. הרי עובר בידים עיין בתוס' הרא"ש שביאר דקושיא זו לא קשה רק למאן דאית לי' ציצית חובת גברא הוא אבל למ"ד חובת טלית הוא לא, אכן לפ"ז ק"ק מה הקשו התוספ' הא רב חסדא הוא דקאמר הכי כולהו נמי שוא"ת הוא ורב חסדא הוא דאית לי' דציצית חובה טלית הוא במנחות (מ"ב:) וא"ל דקושיתם הוא למאן דס"ל שם דחובת גברא הוא איך אוקמי' רבנן לגזירתם לעקור ד"ת בקום וע' די"ל דלמא הוא ס"ל כרב חסדא דהכא דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום וע', אכן לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא דלא ר"ח אלא רב אחא ב"ר הונא הוא דקאמר בעי לאיתבך וכו' דברי התוספ' א"ש דהי' נראה להם דוחק שרב אחא בר"ה הוא יסבור חובת גברא הוא דלא כהלכתא

בא"ד. ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה: עיין בתוספ' שבועות (י"ז.) דלפי דבריהם שם תלי זה בפלוגתא דאמוראי אי חשיב כה"ג מעשה לענין ללקות עליו כעל לאו שיש בו מעשה, וק"ק לפי תי' התוספ' היאך ילפינן לעיל (דף ז') מכלאים בציצית דע' דוחה ל"ת הא לא הוי בעידנא דמשעה שמתעטף עובר אכלאים ומלות ציצית לא מקיים עד אחר שנתעטף וכי תימא דשאני התם דגלי קרא א"כ נילף מיני' דע' דוחה ל"ת אפילו לא הוי בעידנא ועוד היאך שייך דגלי קרא דלמא התורה באמת לא התירה לעשות ציצית כלאים בבגד אחר שכבר לבשו, שוב א"ע ראיתי שכבר הקשה כן בשו"ת שאגת ארי' (סי' ל') ע"ש אבל נ"ל שבתחלת העטוף מתחיל המצו' ודמי למה שכתבתי לעיל (דף ה') ע"ש

בד"ה וליגמור. ונראה דכיון דע"פ הדבור שרי: בסנהדרין דף פ"ט) תרצו התוס' עוד תירוץ אחר דלא אמר לו הקב"ה שיקריב אלא מקרא הי' דורש ע"ש אבל תימא דבירושלמי (פ"ג דתענית) קאמר בפי' שהקב"ה צוהו דמקשה שם ואליהו היאך מקריב בחוץ בשעת איסור הבמות ואמר ר' שמלאי הקב"ה אמר לו שנאמר ובדברך עשיתי וכן דעת הרמב"ם (בה' יסודי התורה פ"ט) ע"ש

בד"ה טעמא מאי. בתרווייהו חד טעמא: עיין בכתובות (מ"ז.) שכתבו התוספ' דאיבה דמציאה הוא משום קטטה ואיבה דמעשה ידי' הוא משום מזונות וא"כ אף שתקנו מציאה ג"כ תחת מזונות מכ"מ משום איבה דמזונות לא הוי חיישינן אי לאו משום קטטה, ובזה מיושב קושית התוספ' דהכא וכן אפכא במגורשת ואינה מגורשת אמרי' בב"מ (י"ד:) דאית לה מזונות ואעפ"כ מציאתה שלה משום דלא שייך איבה אלמא דלענין מציאה לאו הא בהא תליא אבל לענין מעשה ידי' משמע מדברי הרמ"ך שהביא הש"מ שם שהם שלו משום דנותן מזונות

בד"ה היתה בת ישראל. למידק ממתניתן: אין להקשות דלמא היא גופא מקשה פשיטא כיון דכבר מוכח כן ממתניתן דלעיל די"ל דהא לעיל (דף נ"ו) משיב על ראיתו ממתניתן שם וגם אפכא אין להקשות לעיל למה לו לדחוק להביא ראי' ממתניתן שם שמשיב עליו למה לא מביא ראי' ממתניתן דהכא די"ל דלפי מה שתרצו התוספ' אין ראי' מכאן די"ל דשאני הכא דנאסרה לבעלה ג"כ

דף צ"א ע"א בגמרא מן המעשר מי מפסלה: מלשון זה משמע דדוקא אחר שתירץ בת לוי מן המעשר אצטריכא לי' קשה כן וזה אינו דתיכף אמתניתן הוי מצי להקשות, ואפשר לומר ע"פ מש"כ המשנה למלך (ריש הל' מעשר) דדעת הרמב"ם שלא כדעת התוספ' דהכא אלא דלר"מ נפסלה מן המעשר תן הדין כמו מן התרומה רק דלפ"ז יקשה מ"ט לא קאמר דר"מ היא, ומה שרצה המ"ל לומר דמהכא דייק הרמב"ם דאין הלכה כר"מ לפענ"ד דחוק הוא דלמה לא נוקמי מתניתן דהכא כר"מ אף שאין הלכה כמותו אחר דב' סתמות דפרקין דלעיל כוותי' אתין, אבל י"ל דהרמב"ם ס"ל דלכך לא מוקי כר"מ דא"ל מאי קמ"ל פשיטא אחר שכבר השמיענו לעיל סתמא כר"מ דמעשר אסור לזר כמו תרומה ממילא ידעינן ג"כ דאסור לחללה אכן אכתי הי' אפשר לומר דר"מ היא ונקט בת לוי אגב דנקט ב"כ מן התרומה אבל אחר שתירץ דבת ישראל לא נקט אלא משום בת לוי הקשה שפיר דבת לוי מי ופסלה בזנות דאין לומר דר"מ היא וקשה מאי קמ"ל פשיטא וא"ל דנקט משום ב"כ דאין סברא דנקט תרתי אגב חד ומתורץ בזה ם קושית התוספ'

ועוד י"ל ביישוב לשון הגמרא דודאי מבת לוי לחוד ה קשה לו דידע ג"כ דיש לתרץ קנסא אבל לפי ה דמתרץ דנקט מן הכהונה אגב מן המעשר לא הוי ס"ד דהוי הך דמן המעשר מדרבנן כיון דמן הכהונה הוי דאורייתא לא הוי ס"ד דתני דאורייתא אטו דרבנן ולכן פריך הך מן התורה זונה מותרה במעשר והתירצן מתרצו לו אעפ"כ קנסא

שם ברש"י ד"ה בתרומה דרבנן. דקנסוהו אמעשר ש"ר אתרומה: ברשב"א כתב טעם אחר דע"כ לאו בדאורייתא איירי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דאף דבאונס לאו זונה היא מכ"מ נפסלה מטעם נבעלה לפסול לה, אכן נ"ל דרש"י ורשב"א כל א' לשיטתו דדעת רש"י כבר הוכחתי לעיל (ר"פ הערל) דס"ל דהא דנבעלה לפסול נפסלה מתרומה הוא מטעם דהוי זונה ואתקש לחללה והשתא למ"ד דבאונס לאו זונה היא לא נפסלה מדאורייתא רק מדרבנן ושפיר הי' צריך להשמיענו דאף דאינה פסולה מדאוריית' משום דאנוסה היא מכ"מ רבנן פסלו דעשאוה כזינתה ברצון אבל הרשב"א לשיטתו קאי דס"ל שם דנבעלה לפסול הוי פסול לעצמו בלא פסול דזונה

ובהכי א"ש ג"כ מש"כ רש"י במתניתן ריש פרקין דבמעשר פסולה מדרבנן וכן תרומה דרבנן וכבר הקשתי שם דהא בתרומה מן התורה נפסלה, ולפ"ז א"ש דרש"י פי' אליבי' דס"ד דבאונס לא הוי זונה כמו שפי' גם הכא

שם בתוספ' ד"ה הני דמחיים. א"כ לא תתייבם: לכאורה אין זה קושיא דהא לא אמרינן רק דיבום מהני אבל לכתחלה י"ל ובאמת לא תתייבם מטעם שמא יאמרו אכן כבר פי' רש"י במתניתן דהא דאמרינן דפוטרת צרתה הוי הפי' דאף לכתחלה תתייבם ועיין שם שכתבתי טעמו, וגם כבר הזכרתי שם דהתוספ' לעיל (י"א.) לא ס"ל כן דרק בדיעבד מהני היבום וזה תלי בפלוגתא דרש"י והתוספ' בהפי' דאין הולד ממזר דקאמר אי קאי אמיבם א"כ ע"כ לכתחלה אסור להתייבם דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא דאין הולד ממזר וזה דעת התוספ' אבל דעת רש"י דאין הולד ממזר אבעל קאי ולכן פי' שפיר דמותר להתייבם לכתחלה, ולפ"ז קושית התוספ' כאן באמת רק לשיטת רש"י קשה ולא לפי שיטתם

והנה בתוספ' הרא"ש הקשה כאן אפי' רש"י דאין הולד ממזר אבעל קאי איך קאמר דדוקא לאחר מיתה הוא דלא קנס דהא הך דממזר מחיים הוא ולכן פי' ג"כ כפי' התוספ' דאיבם קאי, והשתא לפי' רש"י ע"כ צ"ל דלא פי' כן רק לדעת רב הונא דס"ל דר"ש מודה לקמאי ולא מחלק בין מחיים לאחר מיתה אבל לר' יוחנן באמת צ"ל כפי' התוספ' ולפי זה באמת אמרינן דלא מייבם לכתחלה וא"כ מתורץ קושית התוספ'

ודע דאין להקשות דאפילו לא תתייבם לכתחלה מכ"מ יקשה קושית התוספ' מהא דאמר דביאה של אחיו הראשון פוטר צרתה ואמאי נימא שיאמרו דהביאה היתה בגרושת אחיו והוי הצרה יבמה לשוק די"ל דדוקא לאיסור כרת חששו שיאמרו אבל יבמה לשוק דאיסור לאו לא כמו שכתבתי לעיל (פ"ח:) לענין מחזיר גרושתו

ע"ב בגמרא ולקלא לא חיישינן: לא ראיתי לרי"ף ורמב"ם ורא"ש שהביאו דין זה דרב אשי, ולא ידעתי למה השמיטו דאף שהביאו הא דרב אשי דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן הרי אמרינן הכא דדמי זה לקודם נישואין ואעפ"כ לא חיישינן וא"כ הל"ל להביאו

שם ברש"י ד"ה ולא מייתא קרבן. דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור: וכן כתבו גם התוספ' והוסיפו בזה דר"ש לטעמי' דס"ל הכי אבל ק"ל דרש"י סתר דברי עצמו דכתב בשבת (צ"ג.) דר"ש ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב והכא אליבי' דר"ש קיימינן, שוב ראיתי ברמב"ן בשבת שהקשה ג"כ לגירסת רש"י שם מסוגיא דהכא, ונ"ל דהנה כבר הקשו התוספ'