ערוך לנר יבמות רמז

שאפילו הכהן עצמו צריך לפרוש ממקום אחר וממילא אין מזה קושיא לריב"ן די"ל דהוא מפרש באמת דישראל מפריש וכמו שכתב רש"י בפי' ולכן א"ש דצריך מיני' ובי' ואפשר דהר"י גופא מטעם זה לא הקשה על הריב"ן מהך דממקום אחר, אכן ראיתי ברש"י בקידושין דכתב דממקום אחר לאו דוקא וה"ה מיני' ובי' וזה ראי' למה שכתבתי ששיטת רש"י כשיטת הריב"ן ולכן לא שייך הטעם דלא למיכל השירים לזרים ולכן כתב באמת דה"ה מיני' ובי' וכ"כ גם הריטב"א בשמעתין וכל זה ע"פ מה שהביא הגמרא כאן המתניתן דכתוב בה ממקום אחר אבל במתניתן דלפנינו (דמאי פ"ה) לא כתוב כלל ולכן בלא"ה ל"ק על שיטת הריב"ן מזה

בד"ה בקומתה. ואין הלשון משמע כן: לענ"ד י"ל שיטת רש"י דאף דאין הלשון משמע כן מכ"מ הוכיח רש"י דע"כ לב"ש גדלות ממש בעינן דלכאורה קשה לפמש"כ רש"י (בד"ה את אשתו) ולא אמרינן שמא עתידה למאן עכ"ל ואיך אפשר דזה הטעם למעט קטנה דא"כ לב"ש למה בעינן לפי המסקנא שתעמוד בקומתה ותכנס לחופה הא בכניסה לחופה לחוד אינה יכולה למאן כדאמרינן לקמן ודף ק"ז) לב"ש אע"כ צריך לומר דבאמת לא כתב רש"י כן רק לב"ה אבל לב"ש הטעם דכיון דמדאורייתא אינה יורשה ולא ס"ל דהפקירו רבנן בזה ממונו וא"כ מוכח ע"כ ג"כ דלב"ש בעינן גדלות ממש ולא סגי בנראה כגדולה, ולכן א"ש ג"כ מה שדייקו התוספ' למה נקט משתעמוד בקומתה ואח"כ תכנס לחופה הא מהני חופה בקטנות, ולפ"ז א"ש די"ל דלב"ש באמת לא מהני בקטנות מפני קושית התוספ' שהקשו (בד"ה משתגדיל) דמה שכתבו דהא דיורשה משום הפקר ב"ד הרי לפי מה שכתבנו לא ס"ל ב"ש כן ולכן ע"כ בעינן חופה בגדלות לב"ש

בד"ה כיון דלא ירתי. הוי מטמא לה כמו למת מצוה: לפי מה שהוכחתי במקום אחר דדעת הרמב"ם דדוקא לקבור אותו מותר לכהן לטמא למ"מ ולא לטלטלו מחמה לצל ודעת התוס' אינה כן דגם מחמה לצל מותר, ובי"ד (סי' שע"ג) הביא ב' שיטות אי מותר לכהן לטמא לקרובים גם שלא לצורך או לא ע"ש, והשתא לשיטת הרמב"ם דבמ"מ לא הותר רק קבורה אי ס"ל כאינך שיטות דלקרובים הותר לטמא גם שלא לצורך ל"ק קושית התוספ' דהכא די"ל דמה דש"ס מפרש טעם דמטמא לה משום מ"מ היינו לקברה דוקא ומה דאמרינן דאין מטמא לאשתו פסולה וכן כה"ג ונזיר שאין מטמאים לקרובים היינו מדין טומאת קרובים ולטמא שלא לצורך קבורה ועיין מה שכתב הרמב"ן בשיטה זו, אכן ק"ל לשיטת הרמב"ן ממתניתן לקמן (ק':) דאמרינן הן אינן מטמאין לו וקתני שם הם יורשים אותו ואמאי אינן מטמאין כיון דיורשים אותו ולא אחר בין הוא בין הן קוראין ולא עונין הוא והוי לי' מת מצוה, ולפי פירושינו א"ש וכן לשיטת התוספ' והרשב"א א"ש אבל על הרמב"ן צ"ע

בא"ד. אמאי אצטריך קרא שהבעל מטמא לאשתו: עיין ברשב"א לעיל (כ"ב:) שכתב ביישוב קושיות אלו דטעם זה דעשאהו כמת מצוה לא שייך רק אי הירושה היא מדרבנן דוקא וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם שכתב (בפ"ב מהל' אבל) דהא דמטמא לאשתו גדולה הוא משום דעשאוה כמת מצוה וכבר העיר הכס"מ שם דהא הכא משמע דרק לענין קטנה אמרינן טעם זה וכן הקשה הרמב"ן בסוגין, אכן לפ"ז א"ש דהסוגיא דהכא ע"כ קאי כמ"ד ירושת הבעל דאורייתא מדהוצרך להקשות דוקא מירושת קטנה איך עקרו רבנן דבר מן התורה ולכן לא שייך לענין גדולה דעשאוה כמ"מ אבל הרמב"ם דפסק (בה' נחלות) ירושת הבעל דרבנן שפיר אמרינן גם לענין גדולה טעם זה ועיין מה שכתבתי לקמן (דף צ')

דף צ' ע"א בגמרא שב ואל תעשה שאני: ק"ל מהא דאמרינן בזבחים (דף ע"ט) דנתערב בדם פסולים ישפך לאמה ומפרש התם טעמא משים גזירה והרי הפסד קרשים בידים הוא איסור דאורייתא ואעפ"כ משום גזירה עקרו רבנן דבר מן התורה בקום ועשה ועכ"פ הי' להם לומר דצריך להשהות הדם עד שיעשה נותר דאז הוי שוא"ת אבל לא משמע כן מדלא מפרש כן כמו דמפרש שם (דף ע"ז) לענין אברי חטאת שנתערבו באברי עולה דתעובר צרתו אע"כ דבדם לא ס"ל כן אלא דישפך מיד משום גזירה שלא יטעה ויזרק וכ"נ גם מדברי הרמב"ם שלא הביא לענין דם שישהה עד שיעשה נותר וא"כ קשה היאך עקרו רבנן דבר מן התורה בקום וע' ואי נימא דמ"ד גוזרין גזירה במקדש ס"ל דמשום קדשים יש לחכמים כח לעקור אפילו בקום ועשה א"כ גם הכא מדם שנטמא לא מקשה מידי ולא הוצרך לתרץ שוא"ת שאני

שם ברש"י ד"ה תרומה. בין קדשים טהורים לקדשים טמאים: כן כתב ג"כ בגטין (דף נ"ד) וזה תימא דאף דבקדשים האמת הדין כן מכ"מ הרי לענין תרומה מיעט קרא דכהן שאכל תרומה טמאה אינה במיתה דפרט לזו המחוללת ועומדת כדאמרינן בחולין (דף קי"ג) ואף דשם (דף ק"א) כתבו התוספ' דהא דשמואל איירי דוקא בטומאת תרומה קדים אבל בטומאת הגוף קדים חייב מיתה גם אטמאה מכ"מ לא משמע מרש"י דכיון לכך דהא משוה לקדשים ובקדשים אין חילוק דאפילו דבטומאת קדשים קדים מכ"מ חייב לדידן דפסקינן כמ"ד דאית לי' כולל, והנלענ"ד דרש"י רבותא קמ"ל ע"פ מש"כ הר"ש (כפרה פ' י"א משנה ד') דסתם מתניתן דשם לא ס"ל כשמואל אר"א אלא דגם אתרומה טמאה חייב מיתה באוכל בטומאת הגוף ועיין בכס"מ (ה' פרה אדומה פ' י"ד) שכתב בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם לא ס"ל כן אבל רש"י י"ל דס"ל כהר"ש ולכן כתב כאן הלכה כסתם משנה, אך עדיין לא מיושב בזה מה שתמהתי לעיל (דף ע"ד) על מה שכתב רש"י בבכורות (דף י"ב) דאוכל תרומה טמאה חייב מיתה ומשמע אפילו טהור שאכל שלא איירי שם רק מחלה טמאה

שם בתוספ' ד"ה ואוכלת בגינו. ולא אפשיטא: אי משום הא אכתי לא הוי מצי ר"ח להקשות לרבה כיון שיכול להשיב דס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו וכדפסקינן משום דאמוראי עבדו עובדא כן כמו שכתב הרשב"א לקמן (דף קי"ד), אכן באמת לא זכיתי להבין קושיתם שהרי לקמן (שם) משמע דאף דאין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ לומר לקטן בפי' שיעשה איסור זה אסור כמו לספות לו בידים שאסור מן התורה לכ"ע דכן משמע ממה דאמר ר"פ זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם ולא אמר להם שיבקשו ואם ימצאו יביאו וכן משמע ממה דמתרץ שם בעושה על דעת אביו הרי דאפילו לא מתיר בפי' מכ"מ בידוע דניחא לי' אסור להניח לעשות לו כן אפילו למ"ד דאין ב"ד מצווין להפרישו וכש"כ שאין להתיר לקטן בפי' שיעשה איסור דזה הוי כסופת לו בידים ולכן כיון דהכא קתני ואוכלת בגינו תרומה שמורין לה כן זה הוי כספיתה בידים דאסור לכ"ע מן התורה דלכל הפחות איירי בזה קראי דלהזהיר גדולים על הקטנים כמו שכתב הריטב"א שם. שוב ראיתי בריטב"א לקמן (דף קי"ג) שכתב ג"כ בפי' כן דאפילו למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ אין להתיר לו בפי' לעשות איסור ושלכן מוקי מה דקתני התם שאוכלת בתרומה בתרומה דרבנן דוקא דבתרומה דאורייתא אין להתיר לה בפי' ע"ש וזה בפי' כדברינו, ולכן דברי התוספ' צ"ע שנראה מדבריהם שחולקין על הריטב"א וס"ל דלהתיר בפי' לא מקרי כמו שסופת בידים אכן פשטות דגמרא משמע כריטב"א ובפוסקים (סי' שמ"ג) לא ראיתי דין זה בפי' וצ"ע

בד"ה אכל תרומה. דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא: ק"ק דהתינח לרבנן דס"ל בפסחים (ל"ב:) דחומש אינו רק על כזית אבל לאבא שאול דס"ל דשוה פרוטה אע"פ שאין בו כזית חייב חומש מנ"ל דגלי קרא דלמא צריך לש"פ שאין בו כזית דלא שייך למפטרה מדר' נחוניא בן הקנה דהא פחות מכזית ליכא מיתה וצ"ל דאבא שאול באמת לא ס"ל כרבי נחוניא ולא רבי נחוניא כאבא שאול

בד"ה בשוגג. דאפילו סובין יכול לשלם: לכאורה אין זה קושיא דדלמא הפי' הוא ששלם אותו המדה שאכל מחולין טמאים ולכן לא הוי תשלומין מעליא דהא לא שוו כמו אם שילם אותו המדה מחולין טהורין כמו שהי' חייב לשלם, אכן י"ל דהתוספ' לשיטתם אזלו דהקשו לקמן דאי לפי דמים משלם אמאי תשלומיו תשלומין ותירצו דמשלם כ"כ שישוו הדמים לדמי תרומה שאכל וא"כ לענין מזיד ע"כ ג"כ איירי בהכי ששילם מחולין טמאין כ"כ כמו ששו' המדה שאכל בשיווי חולין טהורין ולכן הקשו שפיר: