ערוך לנר יבמות רמו

תרומת חמץ מתתן לו אבל לרב הונא ברי' דר"י דיליף מראשית לא מצרכינן לחילוק זה והרמב"ם פסק כוותי' דתירוץ בתרא היא רק דלענין חמץ לא הוצרך להביא טעם כלל כיון דפסק דחמץ אסור בהנאה וכל הטעמים שם לא מצרכינן רק לריה"ג דס"ל דחב"פ מותר בהנאה כמש"כ התוספ' שם והשתא כיון דלענין חמץ לא מצרכינן קרא דתתן לו או משום דפסקינן כרב הונא ברי' דר"י או דאפילו לרנב"י לא מצרכינן רק לריה"ג ולא לדידן א"כ יקשה למאי אתי לכן סובר הריב"ן דאתי לענין תורם מטמא על הטהור ולא אתי רק אלכתחלה דאל"כ ראשית לענין חב"פ ל"ל ופשיטא שאין חילוק בין הי' לו שעת הכושר ללא הי' לו דהא גם לרב הונא לא מחלקינן בכך וכמו שפסק הרמב"ם

עוד י"ל ביישוב שיטת הריב"ן ע"פ מה שכתבו התוספ' בתירוץ שני הכא דגזרינן היתה לו שעת הכושר אטו לא הלשה"כ לענין לכתחלה וא"כ י"ל דגם הריב"ן הכי קאמר דלכך אין תורמין מן הטמא על הטהור כיון דכתיב תתן לו ולא לאורו אלא היתה לו שעת הכושר לכן גזרינן לכתחלה אפילו בהיתה לו שעת הכושר

בד"ה קישות. וא"ת דבתורם יין על יין: עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' תרומות) שלפי דבריו שם וכפי שפירשו הכס"מ התורם ונמצאת מרה והתורם ונמצא חומץ דין א' להם ומה דאמרי' בקישות ונמצא מרה דתרומה ויחזור ויתרום הוא דוקא באין ידוע אם כבר הי' מרה בשעת תרומה או לא וכמו בנמצא חומץ, ולפ"ז יתורץ קושית התוספ' דהכא, אכן ק' לפי' זה מ"ט ברישא בקישות ונמצא מרה קתני במתניתן סתמא דתרומה ויחזור ויתרום ובסיפא גבי יין ונמצא חומץ מחלק בין ידוע לאין ידוע וברישא ה"ל לחלק כן, ולולא פי' הכס"מ הי' אפשר לפרש דברי הרמב"ם מש"כ וכן התורם קישות וכו' תרומה ויחזור ויתרום דזה לא קאי אאין ידוע דוקא אלא דה"ק כמו דביין ונמצא חומץ באין ידוע תרומה ויחזור ויתרום כן בהתורם קישות ובאחריני דקחשיב עוד לעולם הדין כן דתרומה ויחזור ויתרום

ובזה יתיושב ג"כ מה שהקשה הכס"מ שם איך שייך ספק בנמצאת מרה, אכן לפ"ז צריך יישוב מש"כ הרמב"ם שם דשתי התרומות כל א' אינה מדמעת בפני עצמה דזה לא שייך רק כשהשתי תרומות הן מכח ספק ומזה לכאורה ראי' לפי' הכס"מ ושפיר יתיושב קושית התוספ' לדעת הרמב"ם

שוב ראותי בירושלמי שמפרש הך דאבטיח ונמצא סרוח שהוא בספק וכפי' הרמב"ם ומקשה הרי במרה לא שייך ספק כקושית הכס"מ ומתרץ דמרה בעצמו הוא ספק אוכלין ע"ש ולפ"ד הנ"ל א"ש דלכך ברישא לא יכול לנקוט ואינו ידוע שהרי במרה ידוע, גם א"ש דאין מדמעת כל אחת בפני עצמה כיון דספק היא ומתורץ קושית התוספ' דבאמת אין חילוק בין נמצא חומץ לנמצא סרוח ומרה ומן התימא שהתוספ' לא הביאו הירושלמי

בד"ה איבעי לי'. כלומר יפריש על מה שהוא: פי' לדבריהם דקשיא להו איך קאמר דיטעמו הא אסור לטעום איסור ועיין בש"ך י"ד (סי' מ"ב) ובט"ז שם (סי' צ"ח) וא"ל דיפריש על קישות א' מיני' ובי' דזה ממנ"פ מותר ואח"כ יטעמו ואם לא נמצא מרה יפרישו על השאר זה לא מהני דהא כשהפריש עליו יצא מתורת טבל ונעשה חולין ואם מפרישו על השאר ה"ל מפריש מן הפטור על החיוב לכן כתבו דבתחלה יפריש על משהו מן הקישות תרומה מיני' ובי' ויטעום המשהו ואם טוב הוא יפריש אז הקישות פחות משהו שנטל ממנו על השאר

ע"ב בגמרא נשיאות חטא למה: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה דלמא נשיאות חטא הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא לרבא, אכן לפי הנראה מסוגיא דתמורה (ה'.) לרבא היא הילכתא משום דא"כ מה אשמעינן קרא דנשיאות חטא איכא וכן תרצו באמת התוספ' שם ובקידושין (דף מ"ו), ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' בב"מ (נ"ו.) דלמא נשיאות חטא איכא משום דאוכל בלא הפרשה אחרת, ולפ"ז א"ש דא"כ לשתוק קרא מיני', ומה שתירץ התוספ' הרא"ש כתב בביאור יותר בש"מ ב"ב (דף פ"ד) ע"ש

שם קתני מיהת יורשה: הא דהקדים לפרש פלוגתייהו מה שלכאורה לא שייך לקושיתו כלל י"ל משום דודאי מב"ש לא רצה להקשות די"ל דפליג אב"ש רק מב"ה רצה להקשות, ולכאורה ל"ק מב"ה די"ל דמה דקאמר משתכנס לחופה הוא לאחר שתגדיל ומוסיף על ב"ש ובזה ל"ק איך יורשה דהא גדולה היא וקנאה קנין גמור ע"י חופה דגדלות לכן מפרש דע"כ ב"ש קאמר דגדלות וחופה בעינן וא"כ לב"ה ע"כ בחופה לחוד סגי דאל"כ במאי פליגי, אכן לכאורה אכתי י"ל דלב"ה בעינן גדלות עם חופה ולב"ש בעינן משתעמוד בקומתה ותבעל ומוסיף על דברי ר"א דס"ל בשתבעל בלא גדלות סגי לכן הוכיח דלר"א ע"כ לא סגי בבעילה לחוד וא"כ ע"כ לר"א בעי גדלות עם בעילה וא"כ לב"ש ע"כ בעי חופה עם גדלות ולב"ה ע"כ בחופה בלא גדלות סגי ולכן ק' שפיר לב"ה אמאי יורשה, ולפ"ז לא צריך לדחוק ג"כ מה שכתבו התוספ' (בד"ה דלא) דקס"ד דכי היכי וכו' דהא גופא מנ"ל דב"ה לא בעי עמידת קומה ג"כ דהא באמת מסיק דבעי אבל השתא י"ל דדייק אדרבא דב"ה מוסיף אב"ש ובעי ג"כ כניסה לחופה וא"כ ע"כ ב"ש לא בעי ומתרץ דאפכא הוי דב"ש מוסיף אב"ה מה שהי' נראה דוחק להמקשן כיון דב"ש כתוב ברישא כמו שהעיר גם הריטב"א

שם ר"א אמר מהכא: הא דהוצרך להך טעם ג"כ אף דראית ר' יצחק לכאורה. פשוטה יותר י"ל דמהתם לא ידעינן רק דיש כח לב"ד להפקיר וממילא מי שמוחזק בו יחזקו כמו לענין אפקעינהו רבנן לקידושין מינה וכמו לענין שמיטה בזה"ז בגטין (דף ל"ו) אבל הכא לענין ירושה אי רק משום הפקר נגעו א"כ אם אחר החזיק בנכסי קטנה ה"א דלא יוציאו מידו דא"ל דדוקא לגבי בעל הפקירו ולא לגבי אחר דהא לא נחשב הפקר אם לא הפקיר לגבי כ"ע כדאמרינן בב"מ (ל':) ולכן הוצרך ליליף מאידך קרא דיש כח ג"כ ביד ב"ד להנחיל כמו נחלה דאב

שם דמדאורייתא אבי' מטמא לה: עיין במשנה למלך (פ"ב מהל' אבל) שהקשה דמשמע מזה דלאחר תקנת חכמים אין מטמא האב רק הבעל וזה אינו דודאי גם האב מטמא, ולפענ"ד י"ל דודאי מה דקאמר דמדאורייתא האב מטמא אין הפי' דבנדון דידן האב מטמא דהא הכא איירי בקטנה שמיאנה שאין לה אב אע"כ דהכי קאמר דמדאורייתא אין מי שיטמא לקטנה נשואה אלא האב והכא שאין לה אב לא יטמא לה כהן כלל ורבנן תקנו שהכהן בעלה מטמא לה וא"כ ודאי ל"ק דגם לאחר תקנת חכמים יטמא האב דהא תקנת חכמים אינה רק בקטנה יתומה והיא אין לה אב דבודאי מסתמא לא איירי הכא ביתומה בחיי האב כנראה מפי' רש"י (ד"ה מדאורייתא) ולפ"ז ביתומה בחיי האב שנשאת ומתה באמת י"ל דגם אבי' מטמא לה

שם בתוספ' ד"ה ולא תאכל. ואין נראה לר"י: לענ"ד יש ליישב שיטת הריב"ן דלכאורה גם ארש"י י"ל דכתב ורבנן הוא דגזרי למתבי' לכהן הואיל וקרא עלי' שם תרומ' עכ"ל ולמה לי' טעם זה דרבנן גזרי הרי מן הדין הוא תרומה מדרבנן שהרי האינו נקוב צריך להפריש עליו תרומה מדרבנן כמו שכתב רש"י בעצמו מיד אחר זה וז"ל וא"צ לחזור ולהפריש ממה שאינו נקוב דתרומה דילי' מדרבנן היא והא אפריש עלי' עכ"ל, אבל י"ל דה"ק כיון דמדאורייתא טבל הוא א"כ הי' אפשר לומר דאינו תרומה ויכול להפריש על אינו נקוב ממקום אחר ולכן כתב דרבנן הוא דגזרי שצריך ליתן הנקוב שקרא עליו תרומה לכהן וממילא לא צריך להפריש שוב על שאינו נקוב כיון שכבר הנקוב שהפריש אמרו רבנן שישאר בשם תרומה, וכזה יש לפרש ג"כ שיטת הריב"ן שודאי גם הוא מודה שאינו נקוב צריך להפריש עליו תרומה מדרבנן אבל ס"ל כיון דמן הפטור על החיוב הוא לא חל עליו שם תרומה לענין איסור זרים רק לענין שצריך לתנו לכהן מטעם קנס ועל שאינו נקוב יכול להפריש ממקום אחר ואז הנקוב שקרא עליו מותר לזרים

אכן לכאורה עוד קשה על הריב"ן ממה שפי' ר"י לקמן בתוס' ד"ה ממקום דדוקא ממ"א אבל מיני' ובי' לא משום דלא ליתו למיכל שירים לזרים והרי לפי' הריב"ן באמת מותר לזרים, אבל י"ל דלכאורה הי' אפשר לומר טעם פשוט למה דוקא ממ"א ולא מיני' ובי' כיון דחכמים גזרו שהתרומה היא לכהן א"כ אם הישראל יפריש עלי' מיני ובי' יש לכהן הפסד שלא יקבל התרומה כולה כתקנת חכמים אבל לר"י נראה דלא רצה לפרש כן דא"כ אכתי הי' אפשר שהכהן עצמו יפריש מיני' ובי' ולכן נתן טעם