ערוך לנר יבמות רל

ג"כ ר"מ הוא דפליג אר"י ור"ש אבל באנדרוגנוס והרכבה שפיר צריך להשמיענו דהלכה כר"י דלפי' רש"י דכר"י דמתניתן קאמר צריך להשמיענו דאין הלכה ככמה סתמות משניות דס"ל דספקא הוא כמו שהביאו התוספ' ואפילו לפי' ר"ח דכר"י דברייתא קאמר מכ"מ צריך להשמיענו דאין הלכה כמתניתן אליבי' דר"י אלא הברייתא אליבי' דר"י ובהרכבה צריך להשמיענו דאין הלכה כת"ק אלא כר"י ור"ש אבל בקושי וקדוש י"ל דאין צריך להשמיענו כלל דפשיטא הוא או דלמא מדלא חשיב גם תני מוכח דאין הלכה קאמר והיינו דמספקא לי' אליבי' דרב

שם טומטום לא יחלוץ שמא יקרע: הרמב"ם פסק כוותי' דריבר"י ולכאורה ה"ל לפסוק כר' יהודה דכן הכלל בכ"מ היכי דפליג הבן אאביו דפסקינן כהאב, אבל י"ל דטעמו משום דב' ברייתות דמייתי הש"ס בבכורות (מב:) ושקיל וטרי אליבייהו ע"כ ס"ל דטומטום אפשר שמוליד כריבר"י ע"ש, והנה א"ע ראיתי ברא"ש שכתב דמשמע דרבנן פליגי ארבי יהודה וס"ל דטומטום חולץ ומייבם והב"י בסי' קע"ב) כתב דהרמב"ם פסק כרבנן גם הקשה שם טל הרא"ש למה לא פסק כוותייהו, ולפענ"ד אי אפשר לומר כן דהרמב"ם פסק כרבנן דא"כ איך כתב דקודם שנקרע חולץ ולא מייבם מפני שהוא ספק מה ספק שייך בזה הא גם כשהוא סרים מותר לייבם ואי משום שהיא ספק נקבה וה"ל נשים המסוללות הא כבר כתבו התוספ' לעיל כיון דלא הוי אלא ספק דרבנן לא נאסר מספק לכן נ"ל דהרמב"ם והרא"ש לא פליגי ותרווייהו פסקו כריבי"ה ומה שהתיר הרמב"ם כשנקרע ונמצא זכר לחלוץ ולייבם היינו בידוע שאינו סריס וטעמם דפסקו כריבי"ה משום הנך ברייתות דבכורות כנ"ל גם לא הבנתי ראית הרא"ש דפליגי רבנן אר"י דאי משום דלא פריך רק לר"י מאי עביד לטומטום דבירי משמע דלרבנן ניחא הא י"ל דהכי קאמר בשלמא לריבר"י ניחא דס"ל דספקא הוי ושמא הך דהתם לא הי' סריס

אכן לפ"ז ק"ל מ"ט מספק לריבר"י צריך לחלוץ שלא במקום אחים כיון דמחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט הם סריסים א"כ נימא סמוך מיעוטא למחצה והוי רובא להיתירא וניזל בתר רובא וא"כ למה צריך חליצה שלא במקום אחים דלמא נקבה הוא ודלמא סרים הוא וכדאמרינן לקמן (קי"ט.) והכא לא שייך חזקה דאמרינן התם, ובשלמא בלא דברינו הנ"ל הי' אפשר לומר דמה דקאמר בגמרא דלריבר"י צריך לחלוץ שלא במקום אחים היינו בשנקרע כבר ונמצא זכר אבל לפ"ז יקשה על הרמב"ם דפסק דקודם שנקרע חולץ ולא מיבם דמדקאמר חולץ היינו ע"כ שלא במקום אחים דאי במקום אחים מי מהני חליצה דידי' לפטור זיקה מהאחים כיון דספק הוא דהא מטעם זה אינו מייבם אע"כ דאיירי באין כאן אחים ובזה יקשה דלא לבעי חליצה כלל ובשלמא אי נימא דהרמב"ם פסק כרבנן דטומטום חולץ ומייבם א"ש אבל לפי מה שהוכחנו דזה אינו קשה, וצ"ל כיון דאפשר לתקן ע"י חלילה לא סמכינן ארובא, אכן אכתי קשה איך מתירין לטומטום לחלוץ לה ולהתירה לשוק באין אחים ניחוש משום דאתה מצריכה כרוז לכהונה כשיקרע וימלא נקבה או סרים וכעין מה דאמרינן לעיל (מ"א) ולקמן (קי"ט:) ולפי מש"כ דאפשר לומר דריבר"י לא מצריך רק לאחר שנקרע גם זה הוי א"ש אבל להרמב"ם ולהש"ע דהביא דעתו להלכה קשה ועיין מש"כ לעיל (דף מ"א)

שם שמא ימצא סריס חמה: מזה יש לתמו' אמה שכתבו הרמב"ם בפי' המשניות וכן הברטנורא דטומטום שנקרע לר' יהודה הוא סרים אדם ועתה ראיתי שגם בתוס' ר"ע הקשה עליהם כן והניח בצע"ג, ולענ"ד אפשר לומר ביישוב הרמב"ם והברטנורא דלכאורה קשה מאי פריך מהא דמותבי אבי כורסי' לר' יהודה הא לעיל אמרינן דסריס חמה יש לו רפואה ודלמא אותו האיש נתרפא, אבל י"ל דלכאורה יש להקשות עוד לר' יהוד' למה נקט לא יחלוץ מפני שהוא כסריס ולא נקט לא ייבם הא מצות יבום קודם למצות חליצה וכמו שדייקו גם התוספ' לעיל (דף ע"ט) ובשלמא לר' יוסי בר"י דנקט ג"כ לא יחלוץ לא קשה דהוא מיירי קודם שנקרע ובזה לא שייך לא ייבם דהא אינו ראוי לייבום א"נ לפי מה שכתב הרמב"ם הנ"ל בטומטום שלא ייבם מפני שהוא ספק אבל חולץ א"כ אי הוי נקט לא ייבם אכתי כוותי' לא הוי שמעינן דאינו חולץ אבל לר"י דאיירי בטומטום שנקרע שפיר קשה דלנקט לא ייבם, אבל י"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה דמזה באמת מוכח דר"י ס"ל שהוא סריס אדם ולכן אי הוי נקט לא ייבם ה"א דחולץ וכר"ע דס"ל בסריס אדם דחולץ אבל לא מייבם מפני שהוא כרות שפכה ולכן הוצרך ר"י למינקט נקט דלא יחלוץ, וכיון שכן שפיר מוכח דר' יהודה סרים אדם קאמר וס"ל כר"א ופריך שפיר מהא דאותבי אבי כורסי' דהא סרים אדם אין לו רפואה ולכן פי' הרמב"ם והברטנורא א"ש, ואף דבבכורות רצה הש"ס לומר דר"י ס"ל כר"ע באמת הוי מצי למימר וליטעמיך כדאמרינן בכמה דוכתי' בהש"ס והוי מצי למימר דא"כ לא יחלוץ לא ייבם מבע"ל אלא בלא"ה פריך שפיר וא"ל דא"כ דר' יהודה סריס אדם קאמר וריב"י ודאי ספק סרים חמה ס"ל כדאמר בפי' א"כ כי פריך מאי בינייהו לימא דהא איכא בינייהו, זה אינו דהא מאי דפריך מאי בינייהו היינו בין ר"י דקאמר שאחר שנקרע הוא ודאי סרים ולריבר"י דקאמר שהוא ספק סריס לזה הוצרך למישכח איכא בינייהו אבל באידך פלוגתא ודאי ידע דאיכא בינייהו טובא דר"י כר"א ס"ל וריבר"י כר"ע, ומיושב בזה ג"כ מה שהקשתי לעיל (ע"ט:) דלר"י כיון דס"ל כר"ע קושית הש"ס במקומה עומדת ולפ"ז א"ש

שם באשה שלא כדרכה מנ"ל מואת: ק"ק דא"כ היאך מפקינן לעיל (נ"ה:) ובסוטה (דף כ"ו) ובסנהדרין דף נ"ה) שלא כדרכה ממשכבי אשה דהא הכא משמע דמואת נפקא ועוד כיון דהקושיא שלא כדרכה מנ"ל קאי לתרווייהו לפי' רש"י וקושי' קמייתא לא הי' רק לרבנן א"כ הל"ל בין לרבנן בין לר' סימאי שלא כדרכה מנ"ל ולא לפרוך סתמא דמשמע דארבנן שהקשה קושיא קמייתא מקשה גם זה, וע"ק לפי מה דמתרץ דרבנן מפקו להו זכר מאשה א"כ ק' לר' סימאי האי אשה מאי עביד לי', ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד לפרש דמאי דפריך באשה שלא כדרכה מנ"ל לא פריך רק לרבנן והכי קאמר בשלמא לר' סימאי דמפקי לי' זכרים דעלמא מואת זכר דכל זכרים במשמע א"כ מיותר אשה לרבות שלא כדרכה בשאר עריות דהיינו דרשה דמשכבי אשה שהוזכרה בכל מקום לומר לא בלבד בזכר חייב אב' משכבות אלא גם בכל אשה דעריו' אבל לרבנן דמצרכי אשה לזכר שלא כדרכה מנ"ל ולכן בכ"מ שהוזכרה דרשה דמשכבי אשה לענין שלא כדרכה אתיא כר' סימאי או משים דהני אמוראי דהכא ס"ל כוותי' או משום דהיא דרשה הפשוטה יותר, וא"ל דא"כ ואת לר' סימאי מאי דריש בי' די"ל דלא דרש לי' כלל כמו את ד' אלקיך תירא לר"ש העמסוני בפסחים (כ"ב)

שם בתוספ' ד"ה אין אדם. ואר"י דדבר התלוי במחשבה: מה שיש לדקדק בזה כתבתי במ"א ועיין בר"ש בכלאים (פ"ז) שהשיב ג"כ על תי' התוספ', ולענ"ד י"ל ביישוב קושית התוספ' בשנדקדק מ"ט אין א"א דבר שאינו שלו אבל י"ל כיון דכלאי כרם קדש קרי' רחמנא כדכתיב פן תקדש אף דדרשינן פן תוקד אש זה דרך דרשה אבל לעולם עיקר הלשון הוא לשון הקדש א"כ דינו כהקדש ובהקדש אין אדם מקדיש דבר ש"ש כדפסק הרמב"ם (בהל' ערכין פ"ו) דאיש כי יקדיש את ביתו כתיב וכן אמרינן שם דאין אדם מחרים דש"ש דכתב מכל אשר לו גבי חרם ולכן דוקא גבי כלאי כרם דכתיב האיסור בלשון הקדש וגב ע"ז דכתיב האיסור בלשון חרם דכתיב בפ' עקב חרם הוא בזה שייך אא"א דש"ש אבל בכל שאר איסורין שבתורה לא שייך כן

בד"ה אמרי. היכי דמוכח הוי ר' אלעזר: לא ידעתי מהיכי תיתי לומר דר' אלעזר היא אם לא נאמר איפוך ובעיקר קושית ר"ת על רש"י לענ"ד י"ל דאם אמנם מלשון הגמרא שם משמע כן דלא מחלקינן בין ה כי דמוכח [בין] היכי דלא מוכח מכ"מ כבר הקשו התוספ' בסנהדרין שם לפי מה דמהפך דמחכי עלי' הוא ר"י בר חנינא שהרי בנזיר מייתי מחכי על ר' יוסי ב"ר חנינא והניחו בקושיא וע"כ צ"ל לפי מה דמהפך דהיכי דמוכח שאני א"כ ס"ל לרש"י דעדיף לומר דלא איפוך רק דהיכי דמוכח שאני ולכן אמרינן לפי המסקנא גם לענין דאמרי בי' רב כן דהו' רב המנונא דוקא היכי דמוכח

בא"ד. וק"ק דפרק המזבח מקדש: ע"ש בתוספ' שכתבו יישוב לקושיא זו: