ערוך לנר יבמות רכט

דס"ל דספיקא הוא כמש"כ התוספ' לשמואל אבל אי אמרינן דהקושיא היא דברייתא ע"כ משבשתא היא מדפליג אמתניתן ודאי לא יכול לתרץ כן דהא עכ"פ לר"י ס"ל למתניתן דזכר הוא א"כ לא איכפת לן בשאר מתניתן דפליגי אר"י

בד"ה צריך שלשים כדי שתקלוט שלשים לפני שביעית: ק"ל דלפ"ז יהי' אסור ג"כ לזרוע היכי שיהי' יום שלשים בשבת דבשלמא הא דקפדינן שלא יקלוט בשביעית גופא ולא קפדינן כן לענין שבת בזה י"ל דשאני שביעית דבזה הקפידה התורה על שביתת הארץ אף דהוא לא עביד מידי דכתיב ושבתה הארץ שבת לד' משא"כ שבת דחובת הגוף הוא דלא כתיב שביתה על הארץ אלא על האדם ולכן כל שהוא אינו עובד בשבת ליכא קפידא אבל השתא דאמרינן דאיכא קפידא ג"כ שלא יקלוט בתוספ' שביעית דלא אתיא אלא מבחריש ובקציר תשבות דלא כתיב רק על האדם מנ"ל דיש קפידא שלא יזרע קודם תוספ' שלא יקלוט בתוספ' דלמא לא צותה התורה אלא שלא יזרע בתוספ' דהא לר' ישמעאל דקאי בחריש ובקציר אשבת ג"כ הוי הפי' דוקא שלא יחרוש ויקצור בשבת עצמו ומזה לכאורה ראי' לשיטת ר"ת דהכא לאו אשביעית קאי אלא אערלה דבאמת ליכא קפידא אהקלטה דתוספת שביעית ולפי' רש"י צריך לדחוק דמסתמא כשצותה התירה בחריש ובקציר תשבות אתוספת שביעית כדין שביעית קאמר דאשביתת הארץ קאי ועיין גיטין (נ"ד.)

בד"ה דיה חדשה. אם לא ראתה ג' ימים רצופים קודם ר"ח: כן כתב ג"כ בנדה ודף ל"ו) אכן ק' דהא בתי' אמרינן שם (ל"ח.) דגם בראתה ב' ימים בחדש שמיני טמאה, ולכאורה הי' אפשר לחלק דרש"י סובר דהא דמצרפינן יום א' דתשיעי לב' דשמיני זה דוקא היכי דלא נתקשה יותר מיום א' בתשיעי דבזה אמרינן שדינן מועט בתר רוב אבל כשקשתה גם בתשיעי ב' ימים או יותר אז אמרינן דמנ"ל דשדינן יום א' דתשיעי בתר שמיני אדרבא אמרינן שדינן שמיני בתר תשיעי ולכן התם בנדה דכתב רש"י בפי' ואפילו קשתה כל תשיעי כתב רש"י שפיר דבעינן ג' בשמיני דוקא אם תהי' ובה וגם הכא דכתב רש"י כן בילדה בשני לחדש דהוי ג"כ ב' בשמיני אבל התם בנדה (דף ל"ח) דקאמר ואפילו בתחלת תשיעי ילדה דליכא קושי יותר בחדש תשיעי אז שדינן יום א' בתר ב' ימים דשמיני, אכן אכתי ק' לשון רש"י כאן דכתב שאין יותר מיום והרי יום א' לעולם לא מטהר קישוי דתשיעי, גם מה שכתב רש"י כאן עוד דאם שפתה מצער יום א' לא מטהר קישוי הוה נגד מה שפי' (שם) אמה דקאמר שם ואפילו בסוף תשיעי ילדה דכתב בפי' דאיירי ששפתה בנתים ואעפ"כ מטהר הקישוי כיון שהוא בחדש תשיעי ואם נאמר דרש"י סובר דרבי יהודה משום ר"ט הוא דס"ל כן בב' דברים הנ"ל ופליג אר' יהודה דמתניתן אכתי צ"ע מנ"ל לעשות פלוגתא בזה דהא שפיר הוי חדוש לומר ואפילו בסוף תשיעי ילדה לטהר קישוי של חדש כולה ודלא כר"י ור"ש דלא מטהרים רק ב' שבתות ולכן דברי רש"י צ"ע

שם בתוספ' ד"ה ברי' בפני עצמה אלא או ספק איש או ספק אשה: בתוספתא דלפנינו לא כתוב כן אלא פעמים שהוא איש פעמים שהיא אשה ולפי גרסא זו לק"מ דפשוט דהפי' כמו שרצה הר"י לדחוק לפרש גם לפי מה דגרם ספק איש דאינו נשאר בספקו ע"י שהוא ברי' בפ"ע אלא הוא ניכר כשנקרע

בד"ה ר"י לגבי ר"ש דמתניתן: אפשר לומר דא"כ דר"ש בתחלה קאמר ואח"כ הודה לו ר"י ה"ל למתני ר"ש ור"י אומרים אנדרוגינוס כהן וכו' אף דבשאר מקומות דרכו של התנא להקדים ר"י לר"ש כגון בכל הנך דלקמן ועיין בבכורות (מ"ב.) שהקשו התוספ' מר"ש דס"ל התם אנדרוגנוס ברי' הוא מדמעט מזכר, ולכאורה י"ל דר"ש חזר בברייתא כמו ר"י, אכן לפ"ז יקשה למה שבקה ר"י לבן זוגו בברייתא, אבל י"ל דמכ"מ פליגי דלר"י הוי ספקא כמש"כ התוספ' אבל לר"ש לפי מה שחזר בברייתא הוי ברי' בפ"ע דלא אתי קרא למעוטי ספיקא, ולפ"ז מוכח מזה כדעת התוספ' ודלא כדעת הרמב"ן דס"ל דגם לר"י דברייתא הוי ברי' בפ"ט ולא ספקא

בד"ה לדברי האומר. ושייר שלשים של התוספת דנחשבין שנה: ליישב קושיא זו אפי' רש"י דפי' דאשביעית קאי י"ל דבשלמא הכא דקאמר אין פחות משלשים יום בזה י"ל דבעינן שלשים ושלשים דהא ער"פ לא נקט בטעות מה דקאמר פחות משלשים דהא ששים ג"כ אין פחות משלשים אבל התם דקאמר דהנוטע ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה בזה פריך שפיר דאי בעינן ל' ול' א"כ נקט בטעות מה דקאמר דל' יום לפני ר"ה עלו לו לשנה וכה"ג מחלקינן (בריש בבא מציעא) בין שבועה שיש לו בה חצי' ובין שבועה שאין לו בה פחות מחצי' ע"ש, והא דבאמת לא נקט הכא שלשים ושלשים י"ל דבפלוגתא דר"מ ור"א אי י"א בשנה חשוב שנה או ל' יום מזה לא קמיירי ולכן לא נקט רק מה שצריך לענין קליטה וכדי שלא תטעה שלא להצריך יותר מזה נקט לשון לא פחות ועיין ברמב"ם (ה' שמיטה פ"ג) שדעתו ג"כ כדעת רש"י דלענין שביעית ג"כ בעינן בנטיעות ל' לקליטה

בד"ה קידוש. אלא דמהכא שמעינן דדאין דינא דגרמי: גם י"ל דר' אלעזר שם כרב דהכא ס"ל דאין הלכה כר' יוסי בקדוש, ועוד י"ל ביישוב קושיא התוספ' דאפילו אי פסקינן כר"י ור"ש מכ"מ יש נפקותא בהא דדנין דינא דגרמי במי שסיכך גפנו על תבואה שיש לו בשותפות עם חבירו דבהא ר"י ור"ש ס"ל דאוסר כיון שחלקו מעורב בחלק חבירו ואין לומר דהוברר לבסוף דז"א דבדאורייתא קיימא לן דאין ברירה כדאמרינן בביצה (דף ל"ח) וא"כ יתחייב לשלם חלק חבירו אבל אי לא דנין דינא דגרמי פטור

ע"ב בגמרא א"א אוסר דבר שאינו שלו: הנה בחולין (מ"א.) רצה הש"ס למימר דאי אדם אוסר דבר שאינו שלו פליגי תנאי ומסיק דדוקא התם בכותי אוסר אבל בישראל לכ"ע אינו אוסר, ולכאורה קשה למה לא מייתי מהא דכלאים דהכא דע"כ פליגי ר"מ ור"י ור"ש באא"א דבר ש"ש דהא הכא בישראל קמיירי כדמשמע מהא דקתני וחייב באחריותם ועוד אי בכותי מ"ט דר"ש ור"י, אכן זה יש ליישב דלפי מש"כ הר"ש בכלאים דטעמא דר"מ דיליף מקרא דמייתי בירושלמי כרם אחר מניין ת"ל כלאים א"ש די"ל דגם ר"מ ס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושאני כלאים דגלי קרא, אבל אכתי ק"ל דלפי הנראה בסוגיא שם יש בזה פלוגתא בין רש"י להתוספ' במה דאמרינן שם דבישראל אמרינן דאא"א דש"ש דלצעורי קמכוון אם ביש לו שותפות בגוה ג"כ אמרינן הכי דלרש"י לא אמרינן לצעורי קמכוון היכי דאית לי' בו שותפות ולהתוספ' גם בזה אמרינן והרמב"ם (ה' שחיטה פ"ב) ס"ל כרש"י וע"כ אמרינן לרש"י ולרמב"ם הסברא כיון דלגבי דידי' אין סברא לומר דלצעורי קמכוון ממילא נאסר הכל דאין לפרוד חלקו מחלק חבירו, אכן לפ"ז ק"ל אהא דפסק הרמב"ם (ה' כלאים פ"ה) דהמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו קדש גפנו ולא קדש תבואת חבירו והוא מהירושלמי כמש"כ הכס"מ שם ואיך אפשר לחלק בהכי דממנ"פ אי אמרינן לצעורי קמכוון א"כ לא הי' מחשבתו לאסור וגם גפנו לא יאסר ואי אמרינן דלגבי דידי' לא אמרינן לצעורי א"כ ע"כ הי' מחשבתו לכך וא"כ גם תבואת חבירו יאסר ואי אמרינן דמאמינים לו לגבי דידי' ולא לגבי אחריני א"כ גם באית לי' שותפות בגו' למה אמרינן דאוסר לא יאסר רק לדידי' ולא לאחריני, והנה התוספ' לעיל (ד"ה ר' יוסי) כתבו ג"כ דלמ"ד אא"א דש"ש אי הגפנים של חבירו מותרים גם זרעים דידי' מותרים ובזה התוספ' לשיטתם אזלו דס"ל בחולין שם דבאית לי' שותפות בגוי' אמרינן ג"כ דלצעורי קמכוון ואינו אוסר, והרי עכ"פ יצא מדבריהם דאי אפשר לחלק דין הזרעים מדין הגפנים וא"כ להרמב"ם דס"ל כרש"י יאסרו שניהם וצ"ע

שם איבעי להו באדרוגנוס מה לי אמר שמואל: א"ל מאי קמבעי' לי' פשיטא דפליג ארב וס"ל דאין הלכה כר"י מדלא חשיב להו די"ל דמספקא לי' אי פליג ארב או מוסיף על דבריו אכן אפכא ק' מאי קמבעי' לרב איך ס"ל בקושי וקדוש פשיטא דפליג אשמואל וס"ל דאין הלכה מדלא חשיב להו ג"כ, וי"ל דמספקא לי' דדלמא רב ג"כ ס"ל כשמואל דהלכה כר"י והא דלא חשיב להו משום דפשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים דבקושי יחידים הוא דפליגי אר"י ור"ש דהיינו ר"מ ור"י ובקדוש