ערוך לנר יבמות רכח

בא"ד. ובמדרש רות משמע דהוי דרבנן: נלענ"ד ליישב קושי' זו דבמדרש רות הכי איתא ג' דברים גזרו ב"ד של מטה והסכימו עמהם ב"ד של מעלה ואחת מהן מעשרות וקאמר מעשרות מנ"ל שמעון בר אבא בשם ר"י כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאליהן מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום הה"ד ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום ע"כ, הרי שמה שגזרו הי' בימי עזרא וברישא דהאי קרא דנחמי' כתיב הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתתה לאבותינו לאכול את פרי' ואת טובה הנה אנחנו עבדים עלי' הרי דבזמן ההוא עדיין לא היו אדוני הארץ וכיון דתלה קרא חיוב תרומות ומעשרות בירושת הארץ כדכתיב וירשתה וזה לא הי' אז א"ש דלא נהגו תרומה מן התורה עד אח"כ דבטל מלכות פרס או עד שנתן להם ממשלה שלמה

בד"ה נתן סאה. ועוד י"ל דמדאורייתא קמא קמא בטל: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה שהרי אפילו להחמיר לא אמרי' קמא קמא בטל גבי בצל של שביעית. ולענ"ד לק"מ שהרי ר' יוחנן דאליבי' קיימין בפי' אית לי' קמא קמא בטל בנדרים דף נ"ז) ואף דפריך התם מאידך מימרא דר' יוחנן ומתרץ התם להחמיר מכ"מ מוכח דע"פ עיקר הדין קמא קמא בטל רק משום חומרא בעלמא החמירו רבנן שלא לומר להקל כן אבל עכ"פ מוכח דמדאורייתא אמרינן כן דמדאורייתא אין לחלק בין להקל בין להחמיר ואפילו לס"ד דמקשן שם דאמוראי ננהו אליבי' דר"י כמו שכתב שם הר"ן מכ"מ פריך הכא שפיר להך מ"ד דס"ל אליבי' דר"י דקמא קמא בטל אבל התוספ' לקמן הקשו שפיר לר"י כיון דלענין יין נסך אפילו להקל אית לי' לר"י קמא קמא במל וע"כ דאפילו מדרבנן התיר

בא"ד. א"נ קאי אתמד שיש בו מים: הרמב"ם (בפ"ד מהל' מקואות הל' ז') הביא דין זה דברייתא לענין מים שאובים והכס"מ שם הביא הרא"ש שהקשה עליו אבל י"ל דיש סיוע להרמב"ם דלא תקשי' כקושית התוספ', ועיין בב"י (סי' ר"א שהביא המרדכי בשם הריב"א שכתב דמי פירות הם דרבנן גם לשיטה זו יש סיוע מכח קושית התוספ' דהכא

בד"ה אמר ר' יוחנן. אבל אם אין ס' מן ההיתר לא: עיין ברש"י שם בע"ז דס"ל דאפילו באין ס' נמי אמרינן ראשון ראשון בטל כדמוכח מפירושו שם וכ"כ התוספ' שם בשמו וא"כ לדידי' לכאורה קושית התוספ' במקומה עומדת, ונ"ל דהנה רש"י כתב שם בע"ז אהא דראשון ראשון בטל דמותר בהנאה והרא"ש שם הקשה עליו מ"ט לא התיר ג"כ בשתיי', ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתא דלרש"י הוקשה קושית התוספ' שם ומה שהעירו ג"כ הכא דאי ראשון בטל דוקא עד ס' מאי פריך מהא דיין במים בנ"ט אע"כ דגם בפחות מס' מותר. אך לפ"ז יקשה מה שהעירו התוספ' שם וכי יערה אדם חלב לתוך קדרה כל היום כולו ויהי' מותר מטעם ראשון ראשון בטל לכן הוכיח רש"י דמה דמתיר ר"י ביין נסך מטעם ר"ר בטל לא התיר רק הנאה אבל שתיי' לעולם לא מתירינן מה"ט כיון דבאינו מינו אסור מטעם כעיקר גזרינן מינו אטו שאין מינו דהא מה"ט בעינן לדידן ס' גם במין במינו בלח אבל בהנאה מותר כיון דאינו נהנה מעיקר האיסור דבטל הוא וכמו דחלקו התוס' לעיל לענין יוליך הנאה לים המלך דרק הנאה מותרת אבל אכילה אסורה, וממילא ל"ק ג"כ מה שהקשו התוספ' מבצל שעקרו בשביעית דהתם לענין אכילה איירי וכן מהא דמקואות ל"ק דהוי ג"כ כמו אכילה דגוף האיסור של שאובים לא הותר

בד"ה דלא נשקול. דשאובין דרבנן בעי רביי': ביישוב קושיא זו י"ל לענ"ד דמחצה על מחצה דיינינן כמו ספק ולכן הכא דהי המקוה כשר עד עתה מוקמינן אחזקת כשרותו עד שנתמעט וכשר במחצה על מחצה אבל התם דאכתי לא הי' מקו' לא אמרינן דיעשה מקוה ע"י מחצה על מחצה דמאן יימר דאזלינן בתר מים כשרים דלמא אזלינן בתר פסולין כיון דאכתי לא נחית עליו שם מקוה וכן בהא דקופות מתיר ר"י בלא רבו החולין כיון דהחולין שבקופה יש להם חזקת היתר

בד"ה תנן אנדרוגינוס. דמיפקד אפרי' ורבי': מזה נראה דפשיטא להו להתוספ' דאנדרוגינוס יכול להוליד דאל"כ איך שייך דמיפקד אפרי' ורבי' הא בסריס בודאי לא שייך מצוה זו, ולפ"ז קשה אהא דקאמרינן בסנהדרין (נ"ד.) ורבנן ערות אביך ממש האי מואת זכר נפקא לחייב עליו שתים ע"ש והרי כל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאווי יתירי והשתא למה לא מוקי רבנן כמ"ד הכא דאין חייבין עליו מב' מקומות רק כזכר ואיירי ערות אביך בשבא על אביו שהוא אנדרוגינוס במקום נקבות דמשום ערות אביך איכא ומשום ואת זכר ליכא אע"כ מוכח לכאורה דאנדרוגינוס אינו מוליד, גם ק"ל אי ס"ד דאנדרוגינוס מוליד א"כ כי דחיק בסוטה (כ"ו:) מי שאינו איש דקתני התם במתניתן לימא דמתניתן אתיא כמ"ד לקמן דאנדרוגינוס ספקא הוי ומי שאינו איש הוא שקנא לה מאנדרוגינוס ובשלמא אי אינו מוליד י"ל דלאנדרוגינוס ל"צ איש למעוטי דכבר יש למעט כן משכבת זרע דכתיב בסוטה דמשמע ראוי להזריע ואף דזה דרשינן שם לקינא דרך אברים י"ל דתרתי שמעת מינה אבל אי מזריע ודאי קשיא אבל אי אנדרוגינוס אינו מוליד הכל א"ש, שוב ראיתי דדבר זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דהרמב"ם (פ"ו מהל' יבום) כתב דאנדרוגינוס אינו חולץ ואינו מייבם משום דאינו ראוי להוליד והטור באהע"ז (סי' קע"ב) הביא שם דעת הר"י והרא"ש דדינו כזכר לכל דבר והקשה בב"י ובב"ח הא מכ"מ אינו חולץ מטעם דאינו מוליד, אכן לפענ"ד לק"מ שהרי נראה הכא דעת התוספ' שראוי להוליד מדמצוו' על פרי' ורבי' ואין לתמו' איך פליגי במציאות דהא גם לענין טומטום שנקרע פליגי רבי יהודה ורבנן לקמן אי מוליד או לא ועיין במשנה למלך (פ"ד מהל' אישות) גם ראיתי סיוע לשיטה זו בבכורים (פ"ד) דאמרינן שם בפי' דאנדרוגינוס זוקק ליבום מכל זה הי' נ"ל דאנדרוגינוס מוליד וא"כ פשיטא ג"כ אליבי' דדינא דזוקק ליבום ולא נפטרה יבמתו בלא חציצה

דף פ"ג ע"א בגמרא הלכה כר"י באנדרוגינוס: ברשב"א הביא פי' הר"ח והרי"ף דאר"י דברייתא קאי ולכאורה יש סיוע לפירושם מדנקט רק ר"י ולא קאמר כר"י ור"ש דהא בכל הנך דלקמן גם ר"ש קאי כר"י אע"כ דמשים אנדרוגינוס לא נקט כן דבזה פליג ר"ש אר"י א"כ ע"כ ר"י דברייתא קאמר וכ"נ מדברי הרמב"ן, עוד הביא הרשב"א דעת הרמב"ם שפסק דספק הוא ואעפ"כ כתב דחייבין סקילה כזכר וכתב דאפשר דס"ל דמה שחייב סקילה הוא מגזירת הכתוב אכן לא ביאר מאין הוציא הרמב"ם כן, ונ"ל דהרמב"ם פי' ג"כ כפי' ר"ח והרי"ף דר"י דברייתא קאמר כדמוכח ממה שפסק כר"י דברייתא, אכן אפי' זה לכאורה קשה דא"כ יקשה דרב הונא אדרב הונא דקאמר לקמן חייב סקילה מב' מקומות ובנימוקי יוסף הקשה כן ותירץ דבי רב דהכא לאו היינו רב הונא ע"ש, ודבריו תמוהין לפענ"ד דהא בפי' אמרינן לקמן בגמרא דרב הונא הוא לכן הוכיח הרמב"ם דאפילו לר"י דס"ל ספק הוא מכ"מ חייבין סק לה מגזיה"כ י"ל דמדברי נ"י נראה דרק למאן דמחייב במקום זכרות דוקא י"ל כן אבל למאן דמחייב בב' מקומות ע"כ זכר מעליא הוא מדקרי' רחמנא זכר משא"כ למאן דמחייב במקום זכרות דוקא דלדידי' י"ל דלהכי כתיב זכר לאשמעינן דאינו חייב רק במקום זכרות לפענ"ד גם למאן דמחייב בב' מקומית לא מוכח דזכר מעליא הוא דהא צריך זכר לשאר זכר דעלמא לר' סימאי כנראה לקמן ורק ממשכבי מרבינן אנדרוגנוס ומה שפסק הרמב"ם דלא כר' סימאי היינו משום דרבנן פליגי עלי' וכמו שכתב ה"ה ג"כ ועיין מש"כ לקמן בזה

שם ברש"י ד"ה מדשבקי' לרבי יוסי. דתימא סמי מנא דברייתא מקמי תנא דמתניתן: מזה נראה דקושית המקשן הי' דלמא ברייתא פליג אמתניתן וממילא משובשת היא דאיך לומר דהכי קפריך דלמא הדר בי' במתניתן ממה דקאמר בברייתא דאהא יקשה למה צריך לתרץ מדשבקי' לבר זוגי' ה"ל לתרץ בקיצור דמסתמא מתניתן נשנה תחלה דהא ע"כ גם לפי תירוצו אכתי צריך לסברא זו דהרי התוספ' הקשו דלמא הדר בברייתא לגבי' ר"ש דמתניתן ותירץ בתוספ' הרא"ש וכן הוא ברא"ש דמסתמא המשנה נשנית תחלה וכיון דע"כ צריך לסברא זו גם לפי תירוצו למה לא מתרץ בקיצור כן אע"כ דקושית המקשן הי' דסמי' ברייתא מקמי' מתניתן, ובהכי א"ש ג"כ דלא תקשי' למה לא מתרץ דלכך אמרינן דממתניתן הדר בי' כדי להשוות רבי יוסי עם שאר מתניתן