ערוך לנר יבמות רכה

ואיסור הנאה דכל הני דחשיב שם דאורייתא ננהו ולכן פריך מאגוזי פרך ורמוני בדן שהם דאורייתא כשהן ערלה ועל כן כדפריך התם דלחשוב ככרות של בעה"ב כדי שלא נטעה דמתבואת כ"כ קאמר שהוא רק דרבנן מפרש בש"ס ולענין חמץ בפסח דזה הוי דאורייתא כמו אחריני דחשיב התם

בא"ד. א"נ אשמעינן דלא שרי ע"י פדיון: ק"ק דזה שמעינן כבר מע"ז ועורות לבובין דקחשיב התם דאוסרין בכ"ש, וי"ל דתירוץ זה ס"ל כתירוץ התוספ' דלעיל דגם ר"א לא ס"ל דיוליך הנאה אלא בשאין ממשות האיסור בעין חוץ ביין נסך ס"ל אפילו בשממשות בעין דלא שייך שיהנה מגוף האיסור כיון דגם בסתם יינם אין מותר רק למכור או ליתן לפועלים ולכן מע"ז ועורות לבובין לא הוי שמעינן דלא כר"א ששם יהנה מגוף האיסור ורק מיין נסך שמעינן שפיר כן מדלא שרי ע"י הולכה ליה"מ

בא"ד. הן כבשות קטנות: ודאי יש ג"כ חטאות יחיד מתות גדולות כגון פר כהן משיח ושל יוה"כ ושל העלם דבר אבל מכ"מ פריך התם שפיר וליבטל ברובא דדוחק לאוקמי' חטאת המתות בהני דוקא אבל מכ"מ ק' דהא קתני במתניתן דע"ז ג"כ צפורי מצורע וע"כ מודה ר"י דלא בטיל וכתבו התוספ' בזבחים (דף ע"ב) דאיירי בצפור דרור דגדולים וחשיבי ואיך ס"ד דכבש קטן בן שנה לא יהי' חשוב כצפור דרור

בא"ד. דהפסד דקדשים דקאמר התם: התוספ' בדיוקא נקטי הך צריכותא דוקא דאידך צריכותא דאי מהכא ה"א וכו' אפילו לפי הירושלמי הוי צריכא דאפילו אי איירי התם בחתיכה מכ"מ כיון דחתיכה עדיף מבהמה שלמה א"כ כיון דאשמעינן בזבחים דבהמה שלמה לא בטלה לא הי' צריך להשמיענו בע"ז דחתיכה לא בטל ולכן לא נקטו התוספ' רק דלהירושלמי לא הי' צריך הצריכותא דאי מהתם וכו', אבל ק"ל היאך מוכח מזה דהש"ס שלנו חולק על הירושלמי הרי גם לפי מה שחלקו התוספ' בין כבשות קטנות לשור הגדול ג"כ קשה כן ל"ל הך צריכותא דאי מהתם וכו' פשיטא דאי אשמעינן התם דשור הגדול לא בטל אכתי לא הוי שמעינן דגם כבשות לא בטלות ואין לומר דהקושיא היא דלא לאשמעינן בזבחים רק חטאות המתות ולא לנקוט שור הנסקל ג"כ דז"א דזה גם במה דמתרץ דה"א משום הפסד קדשים ג"כ לא אתי שפיר דלזה ל"צ לנקוט רק חד או שור הנסקל או חטאות המתות אע"כ דליכא קפידא בזה כל דצריך למתני הבבא אי נקט התערובת בחד או בתרי וא"כ מה שהקשו התוספ' להירושלמי גם לשיטתם קשה

בד"ה ר' יודא. ואין נראה דדוקא בדבר המתערב: לכאורה אין זה קושיא על רש"י שהרי בזבחים (ע"ג.) מבואר שחזר בו ר"ת ממה שחילק בין לח ליבש וא"כ י"ל שגם רש"י סובר כן, אכן בתוספ' הרא"ש הקשה עוד על פי' רש"י ממה דקאמר אי הכי מ"ט דר"י משמע דקודם לזה ידע שיש טעם אחר לר' יהודה ומהרש"א הרגיש ג"כ בזה, ולענ"ד י"ל דרש"י מפרש הברייתא לפי המסקנא כדרכו בכמה מקומות ולהס"ד דמקשן באמת ה"א דטעמא דר' יהודה דס"ל כל שדרכו למנות לא בטל, ולפ"ז שפיר י"ל דגם רש"י ס"ל כן דיבש ביבש לר"י מב"מ בטל

בד"ה דברי הכל. אמאי לא נקט טמאה בשל חולין: ביישוב זה י"ל דאף דלא ס"ד טהורות בטהורות עדיף לי' היינו דלא מסיק אדעתי' לחלק בין איסור זרות ובין איסור טומאה כמו שפירשו התוספ' דכיון דאיירי בנימוחה א"כ בהא דלא תעלה בטמאה אף לכהן אשמעינן דחד איסור לא בטל וגם בטהורה לזר יש חד איסור אבל בשלמה ודאי י"ל דידע שפיר דיותר רבותא יש בטהורה בחולין דליכא רק חדא איסור לישראל מבטמאה דאיכא ב' איסורים איסור זרות ואיסור טומאה לישראל דע"כ לישראל בעינן למישרי הך תערובות דאי לכהנים דוקא לא חשיב ראוי להתכבד לפירוש התוספ' וא"ל דאין איסור חל על איסור דאיסור טומאה חשיב איסור מוסיף דאתוסף איסורא אחתיכה אף לכהנים

דף פ"ב ע"א בגמרא ולר"ל מאי שנא רישא: הרשב"א הביא גרסא בשם הגאונים שגרסי ולר' יוחנן מ"ש רישא וח"ש סיפא ומסיק רישא בדרבנן וסיפא בדאורייתא אבל הקשה על גרסא זו שהרי ר' יוחן אפילו בדאורייתא ס"ל כל שדרכו בטל והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דהגאונים ס"ל כמש"כ התוספ' דגם ת"ק ס"ל דמין במינו בדאורייתא לא בטל וגם ס"ל כמו שחזר ר"ת דאין חילוק במין במינו בין לח ליבש ולכן רישא דטומאת משקים דרבנן ס"ל לת"ק דתעלה דמשום דבר שבמנין ליכא כיון שכל שדרכו הוא ומשום מב"ח ליכא כיון דמדרבנן הוא אבל רבי יהודה ס"ל לא תעלה דס"ל דאפילו כל שדרכו לא בטל גם לר' יוחנן כדמוכח מהא דלטרא קציעות כמו שכתבו התוספ' לעיל אבל סיפא דדאורייתא הוא גם לת"ק לא תעלה דמין במינו לא בטל

שם רישא בטומאת משקים דרבנן: ק"ק למה הוצרך למינקט טומאת משקים דפליגי תנאי בזה בפסחים (ט"ו) אי הוי דאורייתא או דרבנן ולא נקט בטומאת אוכלים כשנטמאו החטאת ולחם הפנים ע"י אוכלים דלכ"ע הוי דרבנן דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה כדאמרינן שם (יד.) או לנקוט סתמא דרבנן דהא יש כמה טומאות דרבנן בי"ח דבר כגון ידים וספרים וכדומה, ולכאורה מזה ראי' גדולה להשיטה שהביא הרשב"א דטעמא דר' יהודה דס"ל דטומאת משקים הוי דאורייתא ולכך צריך למינקט טומאת משקים דוקא וכשיט' זו ע"כ ס"ל גם התוספ' בחולין (צ"ט:) שפירשו מה דאמרי' שם שאני ציר דזיעה בעלמא הוא כיון דמדרבנן הוא ס"ל ר"י דמין במינו בטל ע"ש והרי הכא ס"ל לר' יהודה דגם בנטמא טומאה דרבנן דליכא רק איסור דרבנן ג"כ לא בטל מין במינו וא"כ היאך מוקי רב שישא ברי' דרב אידי אליבי' דר"ל מתניתא דציר אע"כ דהך פי' דהתוספ' שם סבר כפי' הרשב"א דהכא ורש"י והתוספ' דלא פירשו הכא כן מפרשי הך דניר דזיעה בעלמא לא מב דאיסור דרבנן הוא אלא משום דאינו אלא איסור גרוע וכמו שכתב בשטר המלך (פ' ט"ו מהל' מאכלות אסורות) ע"ש וכשיטת התוספ' דחולין הנ"ל ע"כ ס"ל גם התוספ' בנדה (ע"א:) ע"ש

שם והא רבה הוא דאמר כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו: בגמרות שלנו כתוב לקמן (דף קי"ט) רבא ולפ"ז לא מקשה מידי מרבא ארבה וע"כ או דגם הכא רבא גרסינן וכמו שהוא בתוספ' הרא"ש או דלקמן גרסינן רבה, אכן בלא"ה, ק"ק דלפי מש"כ רש"י לקמן (שם) משמע דלא שייך לומר כן מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו אלא בשיש חשש שיבא לידי איסור לאו אבל בהרחקה ודאי יש לומר דלאיסור כרת עבדו הרחקה ולא לאיסור לאו והרי הכא מה שגזרו רבנן דמין במינו לא ובטל באיסור כרת או שדבר שבמנין לא יבטל באיסור כרת לאידך פירושא דאיירי בלא נימוחה ע"כ לא הוי רק הרחקה ובזה שפיר יש לחלק בין כרת ללאו, גם צ"ע אמה שכתב הרשב"א לעיל (כ"ד.) לחלק בין ספק חליצה לענין כהונה ולענין אחות אשה דמשמע ג"כ דמחלקינן בין איסור לאו לאיסור כרת ומיהו לשם י"ל כיון דהגזירה היא אטו גרושה א"כ הוי הרחקה ובזה שפיר מחלקינן בין לאו לכרת אבל הכא קשה, שוב ראיתי שכבר הקשה קושיא זו התרומת הדשן הביאו המ"ל (בהל' י"ט) והניח בצ"ע ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (דף קי"ט)

שם והא דרב אשי בדותא היא: המהרש"ל בים של שלמה הקשה למה לא מוקי בכהן ולאכלו בטומאת הגוף שיש לו מתירין כיון שיכול לטהר ורצה להוכיח מזה דכה"ג לא מקרי יש לו מתירין כיון דאין לו מתירין אלא לו ולשאר כהנים גם עתה הוא מותר ע"ש, אכן לא זכיתי להבין חילוק זה דא"כ איך חשבינן נדר דבר שיש לו מתירין כמבואר בי"ד (סי' ק"ב) מטעם שיכול להשאל על נדרו הא גם שם לא אסיר אלא לו ועיין במגן אברהם וריש סי' שי"ח), גם על קושית המהרש"ל יש לעיין הא המהרש"ל גופא כתב הטעם דלכך כלי שנבלע מאיסור שנתערב לא חשיב יש לו מתירין ע"י הגעלה כיון שההיתר לא אתי ממילא כמבואר בש"ך ושם) א"כ ה"נ ההיתר דטהרה לא אתי ממילא ואיך יחשב זה יש לו מתירין, אכן זה יש לישב דיש לאוקמי' בכהן טמא שכבר טבל ועדיין לא העריב שמשו דההיתר בא ממילא דשמשא ממילא ערבא אבל לשון המהרש"ל לא משמע כן דכתב שיכול לטבול, וי"ל בזה ע"פ מה שהקשה הש"ך על המהרש"ל דא"כ איך חשבינן נדר דבר שיש לו מתירין ותירץ בספר כרתי ופלתי תירוץ נכון דהמהרש"ל ס"ל דשאני נדר דמפרש בש"ם הטעם דמצוה לאתשולי וא"כ חשיב ההיתר שיבא ודאי שישראל