ערוך לנר יבמות רכ

(ק"י:) ומי שרי והתניא מניין לסרוס באדם שהוא אסור וכו' ע"ש הרי דפשיטא להגמרא דשתיית כוס של עיקרים מקרי סרוס ע"י אדם ולפ"ז מאי פריך הכא לר"ע מסריס אדם דלמא היינו ששתה כוס של עיקרים דמותר לבא בקהל וא"ל דא"כ היאך קאמר ואסור לקיימו די"ל דזה באמת לא קאי רק אפ"ד וכרות שפכה ולא אסריס אדם וכמו דלא קאי ג"כ אזקן כמו שפירש רש"י לעיל (דף ך'), אכן בזה י"ל דמכ"מ פריך לר"ע שפיר מפצוע דכא וכרות שפכה, אבל עדיין קשה מאי פריך לר"ע ממתניתן דלמא מה דקאמר סריס אדם חולץ וחולצין וכו' שהיתה לו שעת הכושר איירי בסריס אדם כה"ג שמותר לבא בקהל, והנה לפי' רש"י יש ליישב דאר"ע דמתניתן פריך שפיר דא"כ למה נקט חולץ ולא מייבם דליכא למימר דנקט משום ר' יהושע דס"ל קהל גריס אקרי קהל דהא בין לר"ע בין לר' יהושע הוי מצי למינקט יבום כיון דליכא איסור קהל אבל מכ"מ לפי' התוספ' שכתבו דלכך צריך לנקוט חולצין משום ולא חולצין עדיין קשה

והנה אחת הך גופא אי בשתה כוס עיקרים מותר לבא בקהל או לא לכאורה תלי בב' השיטות שהובאו בש"ע אהע"ז וסי' ה') אי בנסתרס ע"י חולי מקרי פ"ד בידי שמים או לא דלהרמב"ם דמקרי ב"ש ודאי מותר אבל לרש"י ורא"ש דאקרי בידי אדם י"ל דגם בשתה כוס עיקרים מקרי ב"א, וראיתי בברכי יוסף (שם) שהביא הרבה שו"ת ספרדים שס"ל דשתה כוס עיקרים מותר לבא בקהל, אכן נראה דזה ג"כ משום דס"ל כדעת הרמב"ם אבל לשיטת רש"י ורא"ש י"ל דאסור לבא בקהל ולפ"ז ל"ק מה שהקשינו, ועיין בברכי יוסף שכתב דדעת התוספ' לעיל כשיטת הרמב"ם, אכן לפ"ז קושיתנו לשיטתם כאן במקומה עומדת ולדינא צ"ע

שם אקרי כאן להקים לאחיו שם: הא דלא מקשה ג"כ מחולצין לאשתו אקרי כאן ולא ימחה והרי שמו מחוי דבזה ידע ודאי דיש לחלק בין הי' לו שעת הכושר דהא בשעת מיתה לעולם הוי שמו מחוי דהא ביש לו בנים אין יבום וא"כ הדרשה דולא ימחה ע"כ באותו שהי' שמו מחוי לעולם שלא היה ראוי להוליד ולכן כיון שהי' ראוי זמן א' לא קרינן ולא ימחה אבל לענין להקים ס"ד דלא מהני מה שהי' קודם לכן דהא עתה היבם אינו ראוי להקים אבל רבא מתרץ א"כ אין לך אשה וכו' דס"ל דלא מחלקינן בכך, ועיין בריטב"א שמפרש דבאמת פריך ג"כ מולא חולצין לאשתו אבל לשון הגמרא לא משמע כן דלא מייתי רק קרא דלהקים לאחיו שם

שש שלא נעשה בעלה סריס חמה: אף דהשתא לענין סריס אדם קיימינן להוכיח דסריס אדם לא מקרי סרים לענין יבום מכ"מ מוכיח שפיר כיון דהחילוק הוא בין ס"א לס"ח דזה יש לו רפואה וזה אין לו רפואה וכיון דהך ג"כ אין רפואה דינו כס"א ולכן פריך שפיר לרבי אליעזר ג"כ אף דלדידי' ס"ח בר יבום הוא דהך ס"ח דינו כס"א וכמש"כ רש"י

ובזה יש לישב מה שהקשה המהרש"א לעיל (ע"ה.) סתירה בדברי רש"י דממה שכתב שם משמע דסריס ע"י חולה מקרי בירי שמים והטור והרא"ש הוכיחו מדברי רש"י דמקרי בירי אדם וכן הקשה הבית שמואל באבן העזר (סי' ה') דלעיל (ך':) כתב רש"י מפורש דמקרי ב"ש, ולפ"ז א"ש דחולה שיש לו רפואה מקרי ב"ש אבל אותו שאין לו רפואה כגון ששתה כוס של עקרין מקרי בידי אדם

ובזה מתורץ ג"כ מה שקשה לכאורה אהנך שיטות שהביא באבן העזר (שם) דע"י חולה מקרי בידי אדם דהא הכא קרי לי' סריס חמה, ולפ"ז י"ל דהם איירי ג"כ באותו שאין לו רפואה ודינו כבידי אדם אף שסריס חמה הוא ועיין בריטב"א שכתב ג"כ כהך סברא דסריס חמה שהי' לו שעת הכושר דינו כסריס אדם

שם בתוספ' ד"ה ואיידי. דהוי משמע יבומי הוא דלא: פי' דה"א דלא חולץ הוא בסריס אדם ולכן נקט חליצה דאי הוי תני יבום ה"א דדוקא יבום לא משום איסור פ"ד אבל חליצה צריך, אבל ק"ל אמה שכתבו דלר"ע ליכא למיטעי דהא לקמן פרכינן וליחוש שמא הבריא בנתים ומסיק לבסוף דמחלקינן בין חד אבר לכל הגוף והשתא אי הוי קתני לא מייבם ולא מייבמין שפיר הוי טעינן דמכ"מ חליצה בעיא מחשש שמא הבריא בנתים ולא הוי מחלק נן בין אבר א' לכל הגוף ולכן גם לר"ע צריך למינקט חליצה דאפילו חליצה לא בעיא

בד"ה אלמא בקהל. ותימא דלמא בהא לא סברה כר"ע: כבר כתבתי לעיל דצ"ל דפשיטא להש"ס דליכא מאן דסבר הכי רק ר"ע אכן אכתי קשה דלמא רבי יהושע בן בתירא היא דהעיד ג"כ כוותי' דר"ע, עוד הי' נ"ל לומר דאי לאו ר"ע היא מאי קמ"ל אם בעלו קנו פשיטא אכן גם זה אינו דלמא אתי לאפוקי מהס"ד דהגמרא לעיל (ך':) דחייבי לאווין מדאורייתא לא רמי ליבום מקרא דיבמתו דפריך עליו מהך דקתני ואם בעלו קנו ע"ש, וכן אמה דרצה לומר שם דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה לכך ליכא ייבום מן התורה פריך ג"כ מואם בעלו קנו וא"כ צריך להשמיענו גם לרבנן ולכן אכתי קשה קושיתם מנ"ל דר"ע היא

דף פ' ע"א בגמרא וליחוש שהא הבריא בנתים ק"ק היאך ס"ד לומר כן שהרי בחולין (דף י':) ילפינן דאזלינן בתר חזקה מויצא הכהן אל פתח הבית ע"ש הרי שאזלינן בתר חזקה ולא חיישינן שמא הלך בנתים וחזר, וצ"ל דהוי ס"ד בבעל חי חיישינן יותר שמא הבריא כיון שעשוי להשתנות ע"י גדול וצמוח משא"כ בדומם

שם שלשה פעמים בתוך שמונים יום: ק"ק דאמאי דלא מתרץ דבשלמא התם דלא ידעינן שהי' ממעי אמו דהא בודקין אותו בתחלה חיישינן שמא עבר בנתים אבל הכא דלקה ממעי אמו לא חיישינן, ועוד ק"ל היאך אפשר דשם הטעם דבדיקה שמא הבריא בנתים דא"כ הי' צריך לבדוק בכל יום והרי לא בדקינן רק פעם א' בנתים וגם בזה בעינן שיהי' משולשים כדאמרינן בבכורות (דף ל"ט) וע"כ דידוע הי' ע"פ דרכי הרפואה דכן הדרך שילך החולי ואז אינו מום אבל אם הבריא בזמן אחר הוי מום ואיך נדון כזה אהכא דאין כאן רגילות שיעבור הסימן כמו שם שדרך החום לעבור בזמני הבדיקה כמו שפי' רש"י שם וצ"ע

שם כל הני מילי מעליותא: א"ל איך הביא רב יוסף ראי' נגד דבריו די"ל דנזכר רב יוסף שהוא למד לאביי כן כדאמרינן בכמה דוכתי' דרב יוסף חלה ושכח תלמודו ואביי הזכירו, שוב ראיתי בריטב"א שהביא הנוסחא בש"ס כן א"ל אביו הכי אמרינן משמך איילונית מקטנותה יצאה לבגר א"ל נדרוש משמך הכי א"ל יהא רעוא בכולהו אילין מילין מעליתא תדרשון משמאי דתניא אין הסרים וכו' הרי בפי' כמו שכתבתי דרב יוסף כבר אמר ושכח ואביי הזכירו

שם אין הסריס נדון כבן סורר ומורה: לא ראיתי להרמב"ם שהביא דין זה ולא ידעתי למה השמיטו, גם ק"ל לפי מה דאמרינן בב"ב (קכ"ו:) טומטום שנקרע ונמצא זכר אין נדון כבן סורר ומורה דכתיב כי יהי' לאיש בן עד שיהי' בן משעת הוי' והשתא לרבי יהודה דס"ל לקמן (סוף פרקין) דטומטום שנקרע הוא סריס חמה ל"ל קרא דכי תהי' תיפוק לי' דאין נדון אלא בחתימת זקן התחתון, אכן הא יש לתרץ דלכאורה י"ל כיון דלפי מה ואמרינן הכא סריס חמה אין לו חתימת זקן א"כ מה פליגי רבנן בטומטום שנקרע אי סריס הוא או לא נחזי אנן אי יש לו זקן וצ"ל דודאי סתם סריס אין לו זקן אבל טומטום שנקרע יש לו ואעפ"כ ס"ל לר"י דהוא סריס דמה שהי' טומטום עושהו סריס אף שאין לו סימני סריס, א"נ יש לומר אפכא דטומטום אין לו זקן רק דבמה שאין לו שערות אין נעשה סריס עד בן ל"ה ור' יהודה ס"ל דמיד כשנקרע הוא סרים, אכן לפ"ז עדיין קושיא הראשונה במקומה עומדת אבל לפי תירוצינו הראשון דיש לו זקן קושיתנו הראשונה א"ש ג"כ דצריך למעט טומטום מסורר ומורה אף שממעטינן סריס בלאו הכי

אכן מכ"מ ק"ל אעיקר דרשה דקאמר דאין בסו"מ נדון אלא בחתימת זקן הא אדרבא כשיחתום הזקן אין דנין אותו עוד כדאמרינן בסנהדרין (ר"פ בן סורר) דזמן בסו"מ הוא משיביא ב' שערות עד שיקיף זקן התחתון וא"כ מה בכך שלא יחתום זקנו, אכן גם בזה י"ל דהא טעמא דלא דנין אלא עד שיקיף זקן מפרשינן התם דכתיב בן לאיש בו שסמוך לגבורתו של איש דלאיש הוא