ערוך לנר יבמות כב

בטלה ע"ש, ועוד ק"ל ברייתא דהכא כמאן ס"ל אי כמ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל ל"ל קרא אזמן שאין ביהמ"ק קיים כיון דקדושה לא זזה ממקומה ואי ס"ל כמ"ד לא קדשה לע"ל איך נדרש מה שבת לעולם אף מקדש לעולם הא לאחר חרבן לא הי' עוד מקדש דבטלה קדושתו ואיך שייך לומר שהוא בכלל את מקדשי תיראו ואף אם נאמר דמהיקשא דרשינן מקדשי שהי' כבר אף שעתה אינו נקרא מקדש מכ"א תיראו ולעולם ס"ל לא קדשה לע"ל מכ"מ אכתי יקשה למ"ד קדשה לע"ל קרא דהכא למאי אתי, וע"כ צ"ל דלדידי' באמת לא דרשינן ההיקש להורות אמורא בזמן שאין ביהמ"ק קיים אלא אמאי דדרשינן ברישא דברייתא שלא לירא מן המקדש אלא מחי שצו' עלי' כמו שבת

אכן לפ"ז יקשה על הרמב"ם שהביא (שם) הך דרשה דוהשמותי לענין מקדש שקדשה לע"ל ושה (פ"ז) הדיא גם דרשה דהכא מה שבת לעולה אף מקדש לעולם ולשיטתו הך דרשה ל"ל. שוב א"ע ראיתי בטורי אבן במגילה שם שכתב בפשיטות דהך תנא דהכא ס"ל דקדשה לע"ל וכתב דמהכא נפקא לי' דאמרינן כן, אכן לפי מה שכתבתי אכתי יקשה על הרמב"ם דנתן טעם לקדשה לע"ל מפני שקדושת השכינה לא בטלה ומדכתיב והשמותי את מקדשיכם ואעפ"כ הביא הך דרשה דמה שבת לעולם אף מ"ל, ונלענ"ד דעוד כתב הטורי אבן שם דלכאורה משמע דרבי יהודה דדרש קדושתן אף כשהן שוממין ס"ל דקדושה קדשה לע"ל וא"כ ק' ממה דאמר רבי יהודה בברכות (דף ס"א) בזמן שביהמ"ק קיים אסור בזמן שאין ביהמ"ק קיים מותר דמה חילוק יש כיון שקדשה לע"ל, ומתוך כך רצה להוכיח דהך דרשה דקדושתן אף כשהן שוממין היא רק אסמכתא ולעולם ס"ל לר' יהודה לא קדשה לע"ל ע"ש, אבל גם זה לא שייך להרמב"ם דנראה מדבריו דדרשה גמורה היא ומהכא ילפינן דקדשה לע"ל, אבל נ"ל דבאמת יש להבין מנ"ל להרמב"ם דהך דרשה דוהשמותי דרשינן גם לענין מקדש כיון דר' יהודה לא הזכיר רק מביה"כ שחרב, אבל י"ל שהרמב"ם הוציא כן מתורת כהנים שכתוב שם מקדשי מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות, פי' דדרשינן כן מדלא כתיב מקדשי או מקדשכם לשון יחיד דאז לא הי' קאי רק אמקדש אבל מדכתיב מקדשיכם ל"ר דרשינן גם בתי כנסיות, והשתא מדקאמר הת"כ לרבות בתי כנסיות נראה בפי' דעיקר קרא אמקדש קאי

ובזה יובן מנ"ל לר' יהודה דרשה זו קדושתן אף כשהן שוממין דאיך יש משמעות הפסוק כן, וכבר עמד בזה התוספ' י"ט וכתב דדרש דה"ל למיכתב ואת מקדשכם אשומם, ולא ידעתי דיוק בזה דהרי כל לשון הפרשה לפעמים בלשון עתיד ופעמים בעבר עם ו' המהפך והרי מיד אח"כ כתוב והשמותי אני את הארץ ושם לא שייך לדייק כן, ולכן נ"ל דר' יהודה דרש כן מדכתיב והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם ואין שייך ולא אריח דאם מקדש חרב ריח ניחח מניין ואין לומר באם יקריבו בבמה דזה אינו דהא משבאו לירושלים לא הותרו במות עוד כדאמרינן זבחים (דף קי"ב), ועוד דאפילו בשעת היתר הבמות אין ריח ניחח בבמה כדאמרינן שם ודף קי"ט), ולכן דייק ר' יהודה מזה דקדושה ראשונה קדשה לע"ל וכיון דר' יהושע דס"ל כן קאמר (בעדיות פ"ח) מקריבין אע"פ שאין בית שפיר שייך ולא אריח דאפילו יקריבו במקום מקדש אחר שיחרב מה שמותר לעשות כן מכ"מ לא אריח וא"כ מוכח מזה דקדושת מקדש היא גם לאחר חרבן וממקדשיכם אתי גם בתי כנסיות לכן שפיר דרש ר' יהודה קדושתן אף כשהן שוממין שהרי אתקשו ב"כ למקדש, ולפ"ז עיקר דרשת ר"י היא מדדרש מקרא דוהשמותי דקדושה ראשונה קדשה לע"ל וזהו מה שכתב הרמב"ם כיון דפסק כמ"ד דקדשה לע"ל לכן כתב דמזה אתיא, ולפ"ז אדרבא מוכח דר' יהודה ס"ל דקדשה לע"ל ונגד דעת הטורי אבן, אכן לפ"ז כש"כ ש שיקשה כקושיתו ממה דאמר ר' יהודה בברכות שבזמן שאין ביהמ"ק קיים מותר, אבל י"ל דלכאורה יש להבין על החילוק שכתב הרמב"ם דלכך קדושת מקדש וירושלים לא בטלה וקדושת שאר א"י בטלה דקדושת מקדש היא מפני השכינה ושכינה לא בטלה שהרי אמרינן בר"ה (דף ל"א) עשר מסעות נסעה השכינה ולא עוד אלא דבבית שני לא שרתה השכינה כדאמרינן יומא (דף כ"ב) ואף דאמרינן במכילתא שלעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי וכן אמרינן שם וד' בהיכל קדשו בין חרב בין אינו חרב הרי ע"כ יש חילוק בין השראת שכינה אז ועתה ע"פ גמרות הללו כמו דבלא"ה צריך לחלק בין השראת שכינה במקום מיוחד ובין מה דכתיב מלא כל הארץ כבודו אבל עכ"פ הקדושה שעל ידה נקדש המקדש מדכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם היא בטלה בחורבן בית ראשון שמאז לא נתקיים עוד ושכנתי בתוכם ע"פ מימרות דה"ה ודיומא הנ"ל, וא"כ היאך נתן הרמב"ם זה לטעם דקדשה לע"ל, וע"כ צ"ל דכוונת הרמב"ם כיון שנקדש המקום ע"י השראת שכינה אף שנסתלקה השכינה נשאר המקום בקדושתו וכדאמרינן בביצה (דף ו') דאם לא התיר הכתוב בפירוש המה יעלו בהר היו אסורים לעלות להר סיני אף אחר שנסתלקה השכינה ולכן במקדש שלא התיר הכתוב כן נשאר המקום בקדושת וזה ילפינן מוהשמותי את מקדשיכם ג"כ דבזה ולי הקרא הסברא הזאת, והנה זה לענין קרושה אבל לענין מורא מן המקדש אכתי ה"א דלא לו' הכתוב לירא מן המקדש אלא בעוד שהשכינה שורה עליו מפני כבוד השכינה אבל אחר שנסתלק לא ולכן צריך קרא דהיקשא לשבת דגם מורא נצטוו אפילו בשער חרבנו ואשמעינן קרא שאין המורא מפני השראת שכינה אלא מפני קדושת המקום שלא בטל, ולכן א"ש דצריך דרשה דהכא אפילו לאחר דכתיב והשמותי, וגם א"ש דהביא הרמב"ם הך ברייתא דבאמת גם הך ברייתא ס"ל דקדשה לע"ל דאל"כ לא שייך לקרותו מקדשי אחר חרבנו אבל ר' יהודה או דחולק אברייתא דהכא וכמו שכתב גם הטורי אבן או שסובר דרק מורא במקום המקודש עצמו דהיינו מהר הבית ואילך נצטו' גם לאחר חרבן אבל לפנות לצד ירושלים ומקדש שזה רק מעלה בעלמא לא אבל לענין קדושה לעולם ס"ל דקדשה לע"ל וכמו שמוכח מהדרשה שדרש מוהשמותי וכנ"ל

שם לא ר' יוסי: ק"ק דהא לפי תירוץ זה קיימינן דאין ע' דוחה ל"ת שיב"כ וא"כ קרא דכבוד או"א אתיא ללאו דמחמר ובעלמא לא ילפינן מיני' דלא דחי דמה לכבוד או"א שכן הכשר מצו' כדמסקינן לעיל לפי' התוספ' וא"כ עכ"פ הכשר מצו' שפיר יש ללמוד מכבוד או"א דלא דחי והשתא איך אפשר לומר דר' יוסי היא דאכתי ל"צ קרא דלא תבערו שהרי הבערה הכשר מצו' וזה הוי ילפינן מכבוד או"א דלא דחי, ובשלמא לתירוץ התוספות דבשול פתילה חשיב כמו מצו' גופא כיון דאי אפשר לעשות מאתמול ניחא דגם הבערת פתילה אי אפשר מאתמול אבל לשני תירוצי גליון תוספ' דזה חשיב הכשר מצו' קשה, ואין לומר דאי לא הוי כתיב לא תבערו לעולם ה"א דע' דהבערה דוחה ולא גמרינן מכבוד משום כפרת ב"נ וכמו שכתבו התוספ' לעיל דזה חשוב חומרא דז"א דהא נגד זה יש חומרא ג"כ בכבוד או"א דהשו' כבודם לכ"ה ואפילו הכי לא דחי, וי"ל ע"פ מה שכתב הרשב"א דעל מה דמתרץ ר' יוסי היא הוי מצי למיפרך ניגמר מיני' דלא דחי אלא דידע דעל זה הי' יכול להשיב שאני הכא דהכשר מצו' היא, וזה תמו' לכאורה דכש"כ דיקשה כקושיתנו דאם הכשר מצו' היא ל"ל קרא תיפוק לי' מכבוד, ועוד דנימא כיון דהכשר מצו' תיפוק לי' מהתם א"כ אא"ע להכשר תנהו ענין ללאו הכשר מצוה ואעפ"כ לא דחי, אבל י"ל דחדא קושיא מתורצת באידך דלעולם אמרינן ר' יוסי היא ול"ק דא"כ קרא ל"ל ועוד נגמר מיני' די"ל דלכן כתיב קרא הכא כי היכי דניהוי כבוד והבערה ב"כ הבאים כאחד להורות שאין מלמדין מהן ושבעלמא דוחה אפילו ע' דהכשר מצו' לל"ת דשבת, וכעין מש"ב הרמב"ן והרשב"א דכתיבי כבוד ועלי' דניהוי ב"כ הבאים כאחד ואין מלמדין מהם בעלמא שלא ידחה ע' לל"ת שיב"כ, ולפ"ז לעיל בבנין ביהמ"ק כי פריך תיפוק לי מהתם באמת הוי מצי למימר כן דכתיב קרא דליהוי ב"כ הבכ"א אלא כיון דאשכח ברייתא דמוקי קרא למורא מקדש גופא להקישו לשבת ניחא לי' למימר כן דבאמת לא אתי כלל להורות דחיי' לענין שבת

ועוד י"ל ביישוב קושיתנו דהנה הרמב"ן והרשב"א הקשו עוד דאיך אפשר דבהבערת ב"כ הוי אמינא מטעם ע' דוחה ל"ת דדחי הא לא הוי בעידנא, וכתבו דבאמת הוי מצי להקשות כן אלא דעדיפא מיני' פריך, ולענ"ד י"ל כיון דהבערת ב"כ היא מצות ע' המוטלת על כל ישראל משום ובערת הרע מקרבך א"כ הוי ע' דרבים וכבר כתבתי לעיל בשם ר"ת דע' דרבים דוחה לל"ת אפילו שלא בעידנא וכדמוכח מהא דר"א דשחרר עבדו