ערוך לנר יבמות רטו

מעמוני דמה לעמוני שכן לא הלך אחר פסולן כיון דליכא קרא להכי תאחר במצרי שכן כתיב להם דהלך אחר פסולן דהשתא לא שייך להשיב דגם בעמוני ילפינן ממצרי דכיון דהשתא אמרינן דמצרית אסורא איכא למיפרך מה למצרית שכן נקבותיהם אסורות ולכן שפיר צריך להם בעמוני גם לר"ש דלא שייך למילף ממצרי אבל אכתי קושיתנו הראשונה לא מתורצת בזה כיון דבעמוני ליכא פסול בנקבה ושהולך אחר הזכר לזה לא צריך להם דידעינן מלבית אבותם וכן לר"ש גם במצרי לא צריך וצ"ע

שם האשה וילדי' תהי' לאדוני': ק"ק דלפי המבואר בקדושין (דף ס"ט) ע"כ אין זה טעם דר' טרפון כדאמר ר"א התם דאתי לו ואפקי' אלא טעמו דעובר במעי שפחה כמו במעי בהמה דמי וא"כ איך מתרץ הכא מקרא דהאשה וילדי', וי"ל דהכא לא נחית לכך ונקיט כס"ד דשם ומכ"מ גם לפי האמת א"ש דהכי קאמרינן כיון דגלי קרא האשה וילדי' תהי' לאדוני' אין סברא לומר דאתי לו ואפקא כיון דהוי כולד בהמה

שם מתיב רבא אמר רבי יהודה מנימין גר מצרי: ק"ק לפי מה שכתבנו לעיל דלפי' שני דר"ש גם רבה בב"ת מודה דבתר דידה אזלינן לר' יהודה רק דס"ל עובר ירך אמו הוא או לפי תירוץ המהרש"א דלא ס"ל כראב"י א"כ מאי פריך הכא מר"י לרבה בב"ח הא לר"י גם הוא מודה, ולכן נ"ל דרבה בד"ח ורב דימי אליבי' דר' יוחנן פליגי' בב' לשונות של רש"י דרבה בב"ח ס"ל כלישנא קמא ור"ד כלישנא בתרא, ולכן א"ש ג"כ דלא תקשי' אפכא לפי' ראשון של רש"י מנ"ל לרב דימי ליליף מאשר יולדו דבתר דידה אזלינן הא צריך לדרשת ר' יהודה דנקבות אסורות ובשלמא לשיטת המהרש"א י"ל דלא ס"ל כר"י דלא ס"ל כראב"י אבל לפי תירוצנו קשה, ולפ"ז א"ש דרב דימי ס"ל כפי' שני

שם אפילו ראשונה נמי: ק"ק דאדרבא לידוק אפכא דאי בתר דידה שדינן למה נשא הוא מצרית ראשונה ה"ל לישא מצרית שניי' כדי שיהא בנו ראוי לבא בקהל, ולכאורה הי' אפשר לומר דאף אי אמרין בתר דידה שדינן היינו דוקא לחומרא היכי שהיא ראשונה והוא שני אבל לא לקולא אלא שכבר הבאתי לט ל שיש בזה פלוגתא בין הראשונים הביאה הרב המגיד (הל' א"ב פ' י"ב ה' ך') דלהרמב"ם באמת הדין כן דרק לחומרא אזלינן בתר דידה אבל הרמב"ן סובר דאפילו לקולא אזלינן בתר האם לרב דימי ע"ש וא"כ לכאורה קשה לשיטתו ה"ל לפרוך לרב דימי אפכא ממה דקאמר נשאתי מצרית ראשונה למה לא נשא שניי' שיהי' בן בנו מותר, שוב א"ע ראיתי בשער המלך (שם) שכבר עמד על זה בשו"ת מהרש"ך ותירץ דהכי קאמר נשאתי מצרית ראשונה וטעיתי שהי' לי לישא מצרית שניי' שיהי' בני מותר אכן עתה עכ"פ אשיא לבני שניי' שיהי' בן בני מותר

שם תני ראשונה: בריטב"א הקשה דא"כ מה לשון כדי שיהא בן בני וכו' דהא לעולם מותר ותי' בדוחק ולענ"ד הכי קאמר דודאי בין אני בין בני היינו יכולים לישא ממזרת ונתינה אבל לא נשאנו רק מצרית כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל אבל גיורת לא היו יכולים לישא דס"ל דקהל גרים אקרי קהל

שם אישתק א"ל דלמא שאני התם: ק"ק כיון דרב דימי ידע טעמא דר"י כדאמר חזינא לרישך ביני עמודי למה הי' לו לשתוק ועוד דקאמר לאביי דמפי השמועה שמע ולא מדעתו וא"כ י"ל באמת מאי ס"ד דאביי להקשות ולומר דלמא שאני התם, ונ"ל דהנה התוספ' הקשו דהתם ר"י ס"ל עובר ירך אמו הוא ומה שתירצו דאליבי' דרבי קאמר ק"ל דא"כ איך אסיק בתמורה (דף כ"ה) לר' יוחנן בתיובתא מהך ברייתא דהרי את שפחה דלמא רבי היא ובתמורה הקשו התוספ' ג"כ סתירה בדברי ר"י דהתם ס"ל דאין אדם מתכפר בשבח הקדש ובכריתות ס"ל דאדם מתכפר בשבח הקדש, ונ"ל דודאי לכתחלה הי' סבר ר"י דאם שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו ואין אדם מתכפר בשבח הקדש אבל לבתר דהקשה מברייתא דהרי את שפחה דמני' מוכח דעובר ירך אמו אז חזר בו מטעמו דאם שיירו משוייר אבל מכ"מ קאים בדיני' דהמפריש ב' חטאות לאחריות מטעם דאדם מתכפר בשבח הקדש ולכן בגטין ס"ל דעובר ירך אמו הוא ולר' אלעזר גופא אליבי' דר"י מוכח שם כן ע"ש וכיון דר' אלעזר ידע דס"ל לר"י דעובר ירך אמו ואעפ"כ עמד בשמועתו דהמפריש ב' חטאות ע"כ דידע ג"כ דס"ל לר' יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש ולכן תמה ר"י עליו כאשר הקשה לו כן, והנה אביי באמת הי' ידע דקאמר ר"י הטעם דאשר יולדו רק שהי' מסופק אי אמר ר"י כן קודם חזרה אי אחר חזרה דלאחר חזרה לכאורה ל"צ הטעם דאשר יולדו דבלא"ה ידעינן דאזלינן בתר דידה משום עובר ירך אמו אכן י"ל דגם לאחר חזרה צריך הטעם משום מצרי ראשון שנשא מצרית שניי' דאזלינן בתר דידי' וכמש"כ הרב המגיד לדעת הרמב"ם וכנ"ל, ועוד היה מסופק אי הך מימרא דגטין אמר ברישא או הך דתמורה וכיון דרב דימי לא נקט רק הך דמצרי שני שנשא ראשונה ולא ג"כ הך דמצרי ראשון שנשא שניי' לכאורה הי' נראה שטעמו משום דעובר ירך אמו הוא ולא מכח אשר יולדו ולכן הקשה אביי מהך מימרא דתמורה לשמוע אם ישיב לו דחזר בו ר' יוחנן מההיא ע"י הך מימרא דגטין וממילא ידע דהך טעם דאשר יולדו דקאמר הי' קודם חזרה ואשתק רב דימי משום דידע דאביי ידע טעמו דר' יוחנן ולא בא רק לקנטר ומדשתק רב דימי סבר אביי דלא ידע להשיב ויהי' סובר דבאמת ליתא להך דרבי יוחנן דהכא וקאמר דלמא לעולם שמעתתך שפיר ועיקר טעמו של ר"י לא כדמשמע מדבריך מכח עובר י"א הוא אלא משום דאשר יולדו ור"י לפי האמת קאמר כן ע"ז אמר רב דימי חזינא לרישך ביני עמודי ולכן לא השבתיך והראי' לדברי הוא פסק הרמב"ם שפסק כר' יוחנן בהאי דחטאת מעוברת אע"פ שפסק עובר ירך אמו הוא וכבר כתב טעמו הלח"מ (בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין) משום דפסק כמסקנא דר' יוחנן בכריתות דאדם מתכפר בשבח הקדש וא"כ יש ראי' לשיטה זו של הרמב"ם מפי' סוגיא דכאן

שם אלא הא דאמר רבא עכו"ם מעוברת: הקשו הרמב"ן והרשב"א למה לא הקשה בקיצור מרבא אהא דרבי יוחנן דהפריש חטאת מעוברת, ולענ"ד י"ל דמהא ליכא למיפרך די"ל דרבא לשיטתו אזיל דמפרש התם בתמורה טעמא דרבי יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ואף שהשיב לו התם רב המנונא דע"כ אין זה טעם דר' יוחנן מדלא השיב כן לר' אלעזר הא מכ"מ יש ג"כ ראי' אפכא שהשיב ר"י לר"א דאדם מתכפר בשבח הקדש וע"כ דחזר בו כמבואר כדברינו הנ"ל וא"כ י"ל דרבא ס"ל כמסקנא דר' יוחנן אבל מהא דהכא פריך שפיר והקשו התוספ' מאי פריך לרבא הא הוא בפי' ס"ל עובר י"א הוא ובתוספ' הרא"ש תי' דמכח זה אין ראי' ע"ש אכן כבר כתבו התוספ' בב"ק ודף מ"ו) דמסוגיא דשם ודאי ראי' מדצריך לשלם מולד ותם אינו משלם אלא מגופו ע"ש

שם בתוספ' ד"ה מצרי שני. הא בקהל ספק יבא: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דהא זה ילפינן בקדושין מקהל יתירא דכתיב גבי ממזר וא"כ אכתי במצרי מנ"ל, ולפענ"ד י"ל כמש"כ התוספ' בקדושין שם דילפינן מקהל ספק ממזר ספק כן י"ל דילפינן מצרי ועמוני מקהל ספק דגבי ממזר דהא כולהו אתקשו להדדי ע"י הקישא דסמוכין וכן מוכח בירושלמי דקדושין (כ"ח.) דקאמר שם דמודה ראב"י בספק כותים וספק חללים משמע דוקא הני דלא אתקשו לממזר אבל מה דאתקש לממזר שוה לו ועיין שם בקרבן עדה, ומסוגיא דקדושין גופא מוכח כן דאל"כ מנ"ל לדרוש הקולא דבקהל ספק יבא גבי ממזר דחמיר מכולהו דאסור עד עולם בין זכרים בין נקבות דלמא הך קהל דממזר מוקמינן לכהנים לויים וישראלים ומקהל דגבי מצרי או עמוני דרשינן הקולא אע"כ דלא שנא ובאמת דרשינן אכולהו

בא"ד. וא"ת הא כתיב קרא דאי לר"י: ביישוב זה י"ל דודאי כמו דכתיב קרא לאסורא כמו כן כתיב קרא אם נוגע הדבר לבטול מצוה והשתא י"ל דשפיר צריך מעמיו לר"י דאי לא הוי כתר ה"א דילפינן מחלל ואלמנה לכה"ג לעשות הולד חללה כדאמרינן לעיל וא"כ אי הוי נפלה ליבום ה"א דאינה מתייבמת דלא שייך ע' דוחה ל"ת דחללה ע' ול"ת הוא כמש"כ התוספ' לקמן (פ"ד.) והוי בזה בטול מצות יבום ואף דאפשר בחליצה הא אמרינן לעיל (ך':) דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא ולכן שפיר צריך קרא דמעמיו להתירה לכהן לענין שצריכה להתייבם אבל במצרי קאמר שפיר דאי להתירא לא כתיב דא"ל