ערוך לנר יבמות רו

טבילה והערב שמש ולא שייך כתירוץ הגמרא הם תירצו שפיר דצריך לאזהרה לט"י דהשתא לא תקשי' דלא לכתוב רק אזהרה דבקדשים לא יאכל ולא עד אשר יטהר די"ל דאז ה"א דרק קידם טבילה שעוד טמא גמור הוא מוזהר אבל לאחר שטבל ולא מחוסר רק הערב שמש לא לכך כתיב עד אשר יטהר להורות דהוא באזהרה אפילו כשטבל כל עוד שלא נגמרה טהרתו ע"י הערב שמש וזהו שדייקו התוספ' לכתוב אזהרה לט"י ולא כתבו אזהרה לטמא

בא"ד. בטבילה לחודא במידי דלאו בר כפרה עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דאיך אפשר לומר כן דהא כתיב במים יובא וטמא עד הערב לענין נגיעת כלי לתרומה דהוי ג"כ מידי דלאו בר כפרה ותירץ בדוחק דה"א דחמיר נגיעה מאכילה, ולפענ"ד י"ל דלהך ס"ד לא הוי מוקמינן קרא דוטמא עד הערב לתרומה אלא לקדשים דודאי צריך הערב שמש לענין נגיעה כמש"כ התוספ' לעיל מוטמאה עד הערב והא דקאמר לפי המסקנא כאן לתרומה ה"ה ג"כ לקדש אלא דלענין לאו בר כפרה ליכא חילוק בין תרומה לקדש: בא"ד. והערב שמש במידי דבר כפרה: במהרש"א הקשה דלפ"ז שיש לחלק גם לענין ט"י בין בר כפרה ללאו כ"כ קושית רש"י לעיל במקומה עומדת דדלמא מוקמינן קרא דעד מלאת לענין מעשר, ולפענ"ד י"ל דבשלמא לעיל דקמקשה אימא לענין תרומה צריך כפרה והא דכתיב הערב שמש ביולדת היינו לענין מעשר על זה תירץ רש"י שפיר דיותר סברא שנאמר דקרא בתרומה איירי ולא חילק הכתוב בתרומה בין ב"כ ללאו ב"כ דבתרווייהו סגי בהערב שמש משנאמר דקרא במעשר איירי וחילק לענין מעשר דבאינו ב"כ בטבילה סגי ובב"כ הערב שמש בעי אבל הכא ודאי אמרינן שפיר דהוי טעינן לומר בתרומה כך דב"כ כיון דחמיר לענין קדשים חמור ג"כ לענין תרומה דגם לענין מעשר לא הוי דחינן סברא זו אם לא דמוקמינן קרא במסתבר טפי

בד"ה כרות שפכה. כרות שפכה בגיד: אכתי לא תרצו בזה למה נקט פציעה בבצים, ונ"ל משום דבירושלמי דרש דכה אבצים ויליף מזה דקרא באותו מקום משתעי כמו דיליף בגמרא דילן מכרות שפכה שהוא שופך ע"י כריתה, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה הרשב"א למה לא מפרש ג"כ איזהו דך די"ל דמשמעות דכה דקרא קאי אבצים ומתניתן רק לקרא אתי לפרושי והא דרך פוסל הוא הל"מ כמו השאר הדינים דפצוע ודך וכרת פוסל בשלשתן ודאי לא אתי רק מהלכה

בד"ה שאין לו. וליכא למימר דהכא בידי שמים: עיין ברשב"א שהביא דעת הרבה מראשונים דס"ל כן דהכא בידי שמים איירי וכן נראה מדעת רש"י שכתב הא סריס חמה בידי שמים ע"י חולה הוא והאי לאו חולי הוא ולמה לא כתב בקיצור והאי לאו בידי שמים הוא דהרי ע"י שמים אפילו בלא חולה כגון ע"י רעמים וברד לא פסיל אע"כ דהכא נמי בידי שמים הוא ולא בא רש"י רק לחלק בין הך בידי שמים לאידך דסריס דהך לאו ע"י חולה היה, והנה כל הקושיות של ר"ת תירצו הראשונים כמבואר ברמב"ן ורשב"א ורא"ש חוץ מקושיא זו דהרי אנו רואים כמה ב"א שכורתין מהן ביצה א' ומולידין, אכן גם בזה י"ל כמו שאמרינן טריפה אינה חי' אף שאנו רואים כמה טריפות וודאין כגון יותרת שחיין משום דעל הרובא דרובא דניי והרובא דרובא א"ח וה"נ אמרינן הכא דהרובא דרובא אינם מולידים ולכן אמרינן דפסול ואותם דמולידין הם מיעוטא דמיעוטא ואנן אזלין בתר רובא, אכן ק"ק מאי פריך בגמרא מהאי גברא דסליק לדקלא דלמא ברייתא רובא קאמר והוא מן המיעוט הי' ועיין בש"ך י"ד (סי' נ"ח ס"ק מ"ז) שהביא ב' שיטות בזה בהטעם שמצינו לפעמים טריפה חי' דלטעם הרשב"א דנס הוא אפשר דגם הכא א"ש דאין דנין על הנס אבל מכ"מ צ"ע אי לטעם דחוק דצא וחזור על בניו חשבינן להבנים לממזרים ודאים להתירם בפסולי קהל

בא"ד. ומשמע התם מתוך המסקנא דאיירי בידי אדם: עיין ברשב"א ורא"ש שהביאו ראי' מהירושלמי דבידי שמים מיירי וכבר הקשה מהרש"ל ביש"ש דהרי באמת מוכח דבידי אדם קמיירי וכדברי התוספ' דהא קאמר דכולה כרבנן והך דע"י שמים פסול איירי כגון ע"י חכוך דתחלתו ב"ש וסופו ב"א ומדלא אוקמי' כר' ישמעאל משמע דהוא הכשיר אפילו ב"א גמור וכן הקשה המפרש בירושלמי, ונ"ל דהנה הרמב"ם פסק דאם ע"י שחין נתחכך ונסתרס זה מקרי ב"ש וכשר והקשה ג"כ המהרש"ל עליו שהרי זה מפורש נגד הירושלמי דקאמר דזה ב"א הוא ומה שרוצה המהרש"ל לתרץ בזה כבר כתב עליו בקרבן נתנאל שהוא כשגגה שיצאה מלפני השליט, ונ"ל דהראשונים סוברים כיון דלפי ס"ד דמקשן דברייתא דב"ש כשר ר' ישמעאל היא ע"כ ר"י לא איירי רק בידי שמים והתירצן לא גילה דעתו שחזר מזה ואעפ"כ לא אוקמי רק כרבנן ולא כר' ישמעאל לכן אמרינן דבהך מלתא גופא פליגי ר' ישמעאל ורבנן ולא אמרין עוד דר"י הכשיר ב"ש ורבנן סלו או דר"י הכשיר ב"א ורבנן פסלו אפילו תחלתו ב"ש אלא אמרינן דפליגי ר"י ורבנן בתחלתו ב"ש וסופו ב"א כגון ע"י חכוך דר"י מדמי לבידי שמים ולכן הכשיר ורבנן מדמי לבידי אדם אבל ב"ש ממש לכ"ע כשר ובידי אדם לכ"ע פסול ולכן שפיר הביאו ראי' מהירושלמי דר"י לא הכשיר רק ב"ש ולא ב"א אפילו לפי המסקנא וכיון דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשיטות הראשונים דר"י ב"ש קמיירי כמש"כ הרמב"ן והרשב"א בשמו א"כ ע"כ ס"ל ג"כ כפי' זה, ולפ"ז לר' ישמעאל בחוכך כשר ופסק הרמב"ם כוותי' משום דתניא בכרם ביבנה כן

ע"כ בגמרא פצוע דכא בידי שמים כשר: הנה בגמרא לא מבואר בנעשה פ"ד ע"י שאר בריות כגון ע"י חיות מה דינו אם כב"ש וכשר או כב"א ופסול, והנה בחולין (נ"ה:) בריאה חרותה פליגי ת"ק ורשב"א לענין שאר בריות אי הוי כב"א או כב"ש דלת"ק הוי כב"ש ולרשב"א כב"א ופסקו הפוסקים כת"ק כמבואר בש"ע י"ד וסי' ל"ו) ואף שהרמב"ם לא גילה דעתו כמאן פסק שלא הביא דין דשאר בריות כלל מכ"מ מסתמא ג"כ כת"ק ס"ל כמש"כ הלחם משנה (פ"ז מהל' שחיטה), ולפ"ז יש לתמו' על הרמב"ם שכתב (בפ' ט"ז מהל' א"ב) דע"י כלב הוי כמו ע"י אדם ונעשה כרות שפכה דמנ"ל כן כיון דלגבי ריאה לא אמרינן הכי, ועיין בפרי חדש י"ד וסי' ל"ו) שדן ג"כ מחולי דפ"ד אחולי דריאה, ונ"ל דלהרמב"ם היה קשה מאי קמ"ל שמואל דבידי אדם דוקא פסול וב"ש כשר הא במתניתא תנא כן וביותר ק' לרבא למה לי' טעמא דהפצוע כיון דבמתניתא יליף מלא יבוא ממזר ולכן סבר כיון דלפי טעם דמתניתא ע"י בהמה כשר כיון דיליף מלא יבא ממזר א"כ מה ממזר ע"י אדם ולא ע"י בהמה דלא שייך ע"י בהמה דאינה מוליד ע"י אדם אף פצוע דכא כן ולכן לא פסלה הברייתא רק ע"י אדם למעוטי ב"ש ולמעוטי ע"י בריות אבל שמואל הוסיף על הברייתא לפסול אפילו ע"י בריות ולכן נקט התירא דדוקא ב"ש כשר לאפוקי כל שאינו ב"ש כגון ע"י בריות וע"י אדם דפסול וכיון דעל זה לא שייך טעמא דברייתא לכן הוצרך רבא לומר טעמא אחרינא לשמואל דהיינו דילפינן מדלא כתיב הפצוע דמזה לא שייך למעט רק פצוע ממעי אמו והדומה לו כגון ע"י ברד שנעשה מעצמו ע"י שמים אבל לא מה שנעשה ע"י שאר בריות ולכן פסק הרמב"ם כשמואל וכרבא לפסול בשאר בריות

עוד י"ל ביישוב קושיא זו מה דפשיטא להרמב"ם דבידי כלב פסול היינו טעמא דמה דמחלקינן לענין ריאה היינו לפי שע"כ יש חילוק בטבע שהרי צמקה בידי אדם טריפה וע"י רעם וברד אף שג"כ צמקה כשר וא"כ י"ל דע"י בהמה דומה ג"כ לפחד דבידי שמים אבל לענין פצוע דכא דלא מחלקינן רק בין נעשה פצוע ממש ע"י חבלה או ע"י חולי דזה החילוק שבין בידי אדה שהוא חבלה ובין בידי שמים שהוא ע"י חולי א"כ פשיטא דע"י בהמה שו' לאדם כיון דג"כ חבלה היא, אכן אכתי צ"ע אם לחלק בין ב"א לב"ש דזה חבלה וזה חולי דא"כ איך חשבינן ע"י רעמים וברד לב"ש וכשר כמש"כ רש"י לקמן (ע"ב) מאי שנא נחבל ע"י אבן הברד ומ"ש נחבל ע"י אבן שזרק אדם כו וא"כ ע"כ צ"ל דגזירת הכתוב הוא וא"כ שפיר י"ל ג"כ דנחבל ע"י בהמה הוי דומיא דנחבל ב"ש וכשר ודוחק לומר דע"י ברד היינו מחמת בעתותא דקול הברד אבל אבן הברד באמת כבידי אדם דיינינן לי' ולדינא צ"ע

שם שפי' מר בר רב אשי בקולמוס ואכשרי': עיין ברשב"א שהקשה מזה על הרמב"ם שפסק במרזב דכשר דזהו