ערוך לנר יבמות רה

כדעת הראב"ד שם ולשיטת הרמב"ם באמת גם סוגיא דהכא א"ש טפי

בד"ה מכלל. היינו טהר יומא ולא טהר גברא: ק"ק דאכתי מאי מסופק בברכות שם אי טהר יומא או טהר גברא תיפוק לי' דע"כ טהר יומא דאי טהר גברא ל"ל קרא דלא יחלל לטבול יום לילף מובא השמש וטהר, אכן ז"א לפי' רש"י הנ"ל דטהר גברא היינו לאחר הבאת קרבנותיו וא"כ לאו טבול יום הוא אלא מחוסר כפורים ואכתי ט"י דאקרי טמא ומחלל עבודה לא ידענו, אכן התינח לפי' רש"י אבל לפי' התוספ' שם אכתי קשה וי"ל שצריך לא יחלל לילף מתרומה דט"י שעבד במיתה וקושית התוספ' אינה רק דלענין חלול עבודה לא צריך למילף מתרומה אבל מכ"מ יתורא דקרא ליכא

בד"ה קרי כאן. דבטומאת הגוף קיימין: ביישוב זה י"ל לפענ"ד דלכאורה מאי קדייק דלא בקדשים קמיירי כיון דאכתי טמא הוא במקצת איך אכל הא כמו כן יש לדייק ג"כ אפכא דלא בתרומה קמיירי דאי בתרומה איך יאכל דהא ילפינן מקרא דכל הטמאים לא יאכלו בתרומה אבל י"ל דודאי לאו הכי קדייק כיון דאכתי טמא במקצת הוא איך אוכל בקדשים די"ל כיון דקלישא טומאתי' לא חשבינן לי' כטמא טומאת הגוף לענין אכילה וכן לענין תרומה אבל הכא הכי קפריך כיון דבטומאת בשר קדשים כתיב אשר יגע בכל טמא ומדכתיב כל משמע כל שיש לו שם טומאה בשום מקום וא"כ איך יוכל לאכול קדשים הא נטמאו בנגיעתו ואף דיש לאוקמי' קרא בתוחב לו חבירו בבית הבליעה מכ"מ דוחק הוא דקרי לי' הכתוב טהור לענין קדשים היכי דמטמא בנגיעה ולכן הוצרך דוקא להביא קרא דוהבשר אשר יגע

בד"ה ושפחה מניין. אתיא לה לה מאשה: ק"ק דבכריתות שם משמע דמלה לה לא שייך למילף כיון שאינה שוה באשה כבאיש ועוד אכתי איך תרצו התוספ' קושיתם אח"כ דיליף שפחה ש"מ מאשה, ונ"ל דודאי אי לית לן קרא לרבות שפחה משוחררת מכח אשה לא הוי מרבינן שאינה משוחררת מכח לה לה כיון שזה כתוב דוקא במה ששייך גם באיש אבל השתא דמרבינן משוחררת בפי' מקרא דאשה ילפינן גם זאת לה לה מאשה דהיינו ממשוחררת והיינו כתי' התוספ' דהכא, ולכן א"ש הא דיליף בח"כ גם שפחה ש"מ מאשה דאי לאו דכתיב אשה הוי ממעטינן שפחה מכח בני ישראל והוי מפקינן מהיקשא דלה לה אבל השתא דכתיב אשה אף אי לא מוקמינן רק לגיורת מכ"מ ילפינן שפחה מינה בגז"ש דלה

בד"ה ושפחה. הך סוגיא דלא כר"ש: ברשב"א ביאר יותר דדחיק לי' לאוקמי' ברייתא כיחידאי, אכן ק"ק אכתי מאי פריך מברייתא דבכל קדש לא תגע לרבות התרומה כיון דהיא אתיא כיחידאי כמש"כ התוספ' דהיינו כמ"ד דמוקי בזב בעל ג' ראיות ורבי יוחנן ור"ל ע"כ לא ס"ל כוותי' וא"כ דלמא הוא ס"ל כר"ש ולכן משכחת שפיר תרומה בגיורת ומשוחררת

דף ע"ה ע"א בגמרא אבל יולדת אימא לא: עיין ברשב"א שכתב דסוגין ס"ל כרב דמעין א' הוא, אכן לפ"ז קשה דללוי דס"ל דב' מעינות הן קושית הש"ס להך מ"ד דפליג עלי' דתנא דבי ר"י במקומה עומדת תרי קראי בקדשים ל"ל, וי"ל כיון דלוי מודה דפליגי תנאי במלתי' כדאמרינן בנדה שם אמר לך לוי אנא דאמרי כתנא דושוין וא"כ מודה דתנא דאידך ברייתא ס"ל כרב ולכן י"ל דלוי ס"ל דגם התנא דפליג אתנא דבי ר"י כתנא דהך ברייתא ס"ל, אכן בלא"ה ק"ל איך קרי יולדת הותר מכללו במה שרואה דם ממעין טמא וטהורה היא דהא טומאת יולדת לא משום ראיית דם היא דאפילו בלידה יבשתא ג"כ מטמאה וא"כ אדרבא איסור זבה הותר מכללה במה שטהורה כשרואה ממעין טמא ולא איסור יולדת, ולכן לולא פי' רש"י ורשב"א הי' נלפענ"ד דהכי פירושו דבשלמא זב לא הותר מכללו דלא נאסר מתחלה רק לענין תרומה וקדשים ובזה לא הותר אסורו כלל אבל יולדת דכשילדה נאסרה בב' דברים דהיינו לבעלה ולטהרות ולאחר שבועים הותר איסורה לגבי בעלה וא"כ הותר איסור יולדת מכללו ושפיר ה"א דגם לענין קדשים הותר להא מלתא דאוכלת בהערב שמש בלא כפרה וא"כ לא תלי זה בכלוותא דרב ולוי כלל

ובזה א"ש ג"כ מה שקשה לכאורה לפי מה שכתבו התוספ' בחולין (קט"ו.) דהיתר מכללו לא שייך רק היכי דכתיב כל והרי ביולדת לא כתיב כל ואף דכתיב כל ימי זוב טומאתה הרי זה בזבה כתיב ולא ביולדת וכש"כ שקשה מה שהקשינו הרי לבד זבה הותר מכללו ולא יולדת, אבל לפי דברינו א"ש דכלל דהתוספ' שם לא שייך רק היכי דקרי הותר מכללו משום דנכללו בהאיסור דברים הרבה והותר מהם וזה לא שייך רק היכי דכתיב כל אבל היכי דהאיסור בעצמו הותר מקצתו לא אמרינן כלל זה דמכ"מ הוי הותר מכללו

שם הא כיצד כאן למעשר: עיין בשבת (י"ד:) בהא דאמרינן שם טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר דפי' רש"י דכתיב וטהר מכלל שטמא עד השתא וזהו דלא כסוגיא דכאן דמוקמינן וטהר למעשר, וצ"ל כמש"כ המהרש"א בזה לעיל בתוספ' דמכ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אכן אכתי ק"ק דלחי מה שכתב רש"י (שם) לכך ט"י לא מטמא תרומה בנגיעה רק פוסל מדלא כתיב דהוא טמא רק וטהר מכלל דעד השתא לאו טהור גמור והרי לפי מה דדרשינן הכא שפיר כתיב וטמא לענין נגיעה ועיין שם במהר"ם דכתב דצ"ל דוטמא אתי לשום דרשה והתימא שלא הזכיר מסוגיא דהכא גם המהרש"ל שם כתב דע"כ צ"ל דוטמא לא לגמרי דאל"כ מאי וטהר וצ"ע דלא הזכיר מסוגיא דהכא דצריך וטהר למעשר וצ"ע

שם וניקב לא מוליד: ק"ק מהיכי פשיטא לי' דפצוע דכא אינו מוליד וי"ל דילפי ממה דקאמר לקמן דומיא דכרות שפכה וילפינן מיני' דהוא באותו מקום כמו כן ילפינן ג"כ מזה דאינו מוליד כמו דכרות שפכה אינו מוליד

שם ברש"י ד"ה יכול לכל. מדלא כתיב ויטהר: לכאורה אין זה דיוק לפי מש"כ התוספ' בברכות (דף ב') דלא דייקינן כן אלא היכי דאיכא למיטעי והכא ליכא למטעי, אכן לא ידעתי למה לא פי' רש"י בקיצור דוטהר מיותר לגמרי שהרי בכמה מקומות כתיב וטמא עד הערב ולא כתיב וטהר

בד"ה נקבו. אפילו אחת מהן: לכאורה מלשון הברייתא לא משמע כן מדלא נקט ואפילו אחת מהן לבסוף, שוב ראיתי בנו"ב (סי' ו') שרצה לדייק כן מלשון הברייתא אבל תימא שלא הזכיר דברי התוספ' שאינם כן

שם בתוספ' ד"ה והכתיב היינו למאן דמוקי קרא: ק"ק דאכתי מאי פריך להך מ"ד דלמא הך ברייתא דמרבה מאשה גיורת ומשוחררת דלא כוותי' וא"ל דא"כ למאי דרש קרא דאשה דהא י"ל דהוא דרש לשפחה שאינה משוחררת שאוכלת בתרומה מטעם קנין כספו

בא"ד. שצריך להמתין אכפרה: צריך עיון מה חילוק יש בזה, ולולא דבריהם הי' נלענ"ד לתרץ דבשלמא גבי קדש דאי לאו קרא לא ידענו כלל איסור לאכול קדש קודם שהביא כפרה בזב או ביולדת שפיר צריך קרא אבל הכא גבי תרומה דלענין עיקר איסור ליכא למיטעי דהא כתיב ובא השמש וטהר לענין שאר טומאות וקרא דעד מלאת לענין יולדת ולכן גם אי לא כתיב רק לאו ביולדת מ"מ ידענו כמו דלא חילק הכתוב לענין איסור בין יולדת לזב גם לענין לאו לא מחלקינן

בד"ה דאי מעד. אצטריך לאזהרה לטבול יום: ק"ק דא"כ כי קאמר בגמרא ואי כתב רחמנא עד מלאת ה"א בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר למה הוצרך לומר כך לימא ג"כ דאצטריך עד אשר יטהר לאזהרה ועוד דאכתי למה אצטריך עד אשר יטהר לאזהרה לא לכתוב רק בקדשים לא יאכל ואיך תירצו התוספ' קושיתם, וי"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתה דבשלמא הש"ס דפריך דלא לכתוב רק עד מלאת ולא עד אשר וטהר וגם לא ובא השמש וטהר תירץ שפיר דאז ה"א דלא צריך טבילה כלל והשתא לא מצי לתרץ דאצטריך לאזהרה דאכתי יקשה דלא לכתוב רק בקדשים לא יאכל ולא אצטריך עד אשר יטהר כיון דלהך ס"ד ליכא טהרה רק הערב שמש א"כ אי לא הוי כתיב רק לאו לחודא ג"כ הוי מוקמינן לתרומה בעוד שלא העריב שמשו אבל התוספ' הקשו דלכתוב עד מלאת ובא השמש דמזה ידעינן