ערוך לנר יבמות ר

ובב"מ (דף נ"ג) פירש אזר וטמא, ונ"ל דרש"י נקט כן לפרש אליבי' דשיטות חלוקות דמה שפי' הכא אטמא לבד הוא ע"פ הירושלמי דחלה (פ"ב) שהקשה שם על רב דס"ל דזר בתרומה איני במיתה רק בלאו ממתניתן דחייבין עלי' מיתה ומשני דקאי אכהן טמא ומה שפירש בחגיגה אזר לבד הוא ע"פ השיטת י"מ שהביאו הרשב"א והריטב"א כאן אקושית התוספ' למה לא נילף גם מיתה במעשר באוכל בטומאת הגוף מבכורים בהיקש והיכי קתני מה שאין כן במעשר שתרצו דבאמת יש מיתה במעשר ומה דקתני הכא וחייבין עלי' מיתה קאי אזר לבד, ומה שפי' בב"מ דקאי אתרווייהו הוא אליבי' דידן דלא פסקינן כרב וגם לא דבמעשר בטומאת הגוף יש חיוב מיתה וכן דרך רש"י בהרבה מקומות לפרש ע"פ שיטות חלוקות במקומות חלוקים

שם בתוספ' ד"ה לימד. וי"ל דאפילו הכי: בזה לכאורה גם קושיתם הראשונה מתורצת דאף דזר כשר מכ"מ צריך קרא להכשיר ט"י כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא

בא"ד. וא"ת ואימא לרבות מח"כ: עיין מש"כ רש"י לקמן (עד) לתרץ קושיא זו דלכך יותר מרבינן ט"י דאינו מחוסר מעשה משא"כ מח"כ ומיהו לכאורה לא שייך טעם דרש"י למ"ד מחוסר בפרה ג"כ כשר בפרה אבל לטעם התוספ' א"ש דגם להך מ"ד עכ"פ קאי על טבול יום דהך פרשה ג"כ

בא"ד. אפילו העריב שמשו לא: ק"ק דהא דרשינן במכות (ח:) טמא יהי' לרבות ט"י עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים אם כן גם מח"כ כתיב בהאי פרשה, וצ"ל דלא קרי טומאה דהך פרשה כיון דלא כתיב בפי' בהך פרשה ואתיא מרבוייא, אבל אין לתרץ לפי מה שכתב הכס"מ בהל' ביאת מקדש (פ"ג) ביישוב דעת הרמב"ם דרק למ"ד מחוסר כפורים דזב כזב דמי דרשינן לרבות מח"כ א"כ דלמא מה שכתבו התוספ' היא אליבי' דמ"ד דלא כזב דמי, דז"א שהרי בזבחים שם אמרינן בפי' דכ"ע מח"כ דזב כזב דמי והכא בהא קמפלגי וכו' ע"ש הרי דלהך מ"ד איירי ואעפ"כ קאמר בטומאה דהך פרשה

בד"ה קל מחמור. אי גז"ש מופנה או אינו מופנה: ק"ק מאי מספקא לי' הא ממנו דגבי פסח ודאי מופנה כדאמרינן לקמן וא"ל דמספקא לי' בהאי דגבי מעשר אי מופנה ג"כ או מצרכינן לדרבי אבוה אמר ר"י דאתה מבעיר בשמן של תרומה שנטמאה וכדשקיל וטרי בסוף הסוגיא דלקמן ומבעי' למ"ד דמופנה מצד א' משיבין דא"כ מאי פשיט מכל הני מתניתן וברייתות לקמן דערל אסור במעשר דלמא אתי כמ"ד דלמדין ואין משיבין במופנה מצד א' אע"כ דקא מיבעי' גם להך מ"ד וא"כ ק' מאי מספקא לי' גבי פסח

בד"ה ואסורים לזרים. דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר: ליישב שיטת הערוך י"ל דהנה הר"ש והרא"ש (בחלה פ"א) כתבו דרק לר' יוחנן דס"ל דח"ש אסור מן התורה יש לאוקמי' בחצי שיעור ולא לר"ל והתוספ' י"ט שם תמה עליהם מ"ט לא כתבו כמש"כ הערוך כיון דגם לר"ל אוקמינן בח"ש דרבנן, אכן לענ"ד י"ל דלא מסתברא להראשונים כן משום דגרסי בירושלמי מסייע לי' לר"י ולא כמו שהגי' בתוספ' י"ט פליגי אדר"י וס"ל דמייתי סיוע להך דר"י דס"ל דח"ש אסור מן התורה דלדידי' אשמעינן הך גופא דאסור מן התורה אבל לר"ל לא אשמעינן מידי דפשיטא דאסור מדרבנן כדמוכח בכמה מקומות דמשהו איסור ג"כ אסור ועוד דבשלמא לר' יוחנן שייך להשמיענו דח"ש אסור גם בתרומה דה"א כיון דיליף מכל חלב אין זה רק באיסור השו' בכל כמש"כ הרמב"ן הובא בש"מ בב"מ אבל לר"ל לא שייך טעם זה ואף דהרמב"ן רצה ליתן טעם גם לר"ל מה רוצה להשמיענו י"ל דלהר"ש והרא"ש הי' נראה זה דוחק ע"ש ועכ"פ הראשונים לא ס"ל כהערוך אלא דרק לר' יוחנן יש לאוקמי' בח"ש, שוב ראיתי בערוך שלא הזכיר רק הירושלמי ולא דלר"ל ג"כ יש לאוקמי' בח"ש, וא"כ י"ל דהוא ג"כ ס"ל כר"ש ורא"ש ולכן אתי לתרץ תירוץ אחר לר"ל דהיינו דר"ל מוקי ואסור לזרים אפילו ע"י פדיון

ולפ"ז ל"ק מהא דקאמר רב אשי לקמן דאין להן פדיון שייר דרב אשי לשיטתו קאי דס"ל בחולין (צ"ח.) דח"ש אסור מן התורה ולדידי' שפיר מוקמינן ואסור לזרים בח"ש ואין להם פדיון שייר אבל לר"ל י"ל באמת דלא שייר רק הא דנוהג בשאר שני שבוע או דר"ל ס"ל כתירוץ קמא דשייר בסיפא. ואדרבא בזה מתורץ מה שי"ל לכאורה אתירוץ קמא מ"ט דחיק למצוא שיור בסיפא וכי לא ידע דשייר גם ברישא הא דרב אשי, אבל לפ"ז י"ל דתירוץ קמא רצה לתרץ גם כר"ל ולדידי' יש להם פדיון לא הוי שיור וא"כ לא שייר רק הא דנוהג בשאר שני שבוע ויקשה מאי ש"ר דהאי שייר אע"כ יהי' נפשט האיבעיא לאידך גיסא דערל מותר במעשר ושייר ערל וכיון דהוא מהדר להורות דליכא פשיטות להאיבעיא ע"כ צ"ל דשייר בסיפא אבל רב אשי דאזיל לשיטתו דס"ל כר"י ולדידי' גם אין להם פדיון הוי שיור שפיר מתרץ דברישא הוי שיור ואעפ"כ לא הוי פשיטות לאבעי' כיון דשייר תרתי ולכן בין בשיור דסיפא בין בשיור דרישא קחשיב הש"ס תרתי שיורא דאל"כ יקשה דתפשוט לאידך גיסא וכדכתבנו

ובהכי א"ש ג"כ מה שהקשה המהרש"א מ"ב עוד על זה דהא לקמן קחשיב בתרומה מחפ"ז הרי דחשיב חומש ואסור לזרים ואין לו פדיון ולפ"ז א"ש דהא לקמן קאי ארבי יוחנן ולר"י ודאי משכחת אסור לזרים בחצי שיעור, גם א"ש בזה מה שקשה לכאורה לפי מה שכתבו התוספ' לקמן ד"ה שכן מחפ"ז דמיתה דקחשיב היינו לזר דא"כ היכי קחשיב מיתה וזר לתרתי אבל לפ"ז א"ש דלר' יוחנן לשיטתו שפיר הוי תרתי דמיתה הוא בשיעור שלם ואסור לזר בח"ש

בד"ה נכסי כהן. יקשה דבירושלמי אמר בהדיא: לענ"ד י"ל דרש"י יישב קושית אלו במש"כ לקמן (ע"ד. ד"ה ואימא) דמחלקינן בין מ"ש טהור למ"ש שנטמא דטהור אסור למלבושים אבל כשנטמא מותר לקנות ממנו מלבושים לחי ורק למת אסור וכיון דלש"ס דידן לא נתתי ממנו למת אטמא קאי דהיינו ממעשר טמא לא נתתי למת כמבואר בסוגיא דלקמן שפיר דייקינן הא לחי דומיא דמת נתתי אבל הירושלמי י"ל דס"ל דלא נתתי ממנו לא קאי אטמא דרישא אלא כפשוטו אמעשר טהור ולכן שפיר קאמר אסור לחי ולמת, ובהך מלתא גופא י"ל דפליגי ג"כ רבי אליעזר ור"ע בספרי שהביא הרמב"ן בפירושו לתורה דר"א מוקי בארון ותכריכין ור"ע הקשה לו דהא זה גם לחי אסור ע"ש, והגם דלתירוץ התוספ' י"ל דרבי אליעזר ס"ל דמעשר ממון הדיוט וא"כ מותר לחי למלבוש ולכן ל"ק לי' קושית ר"ע אבל ר"ע ס"ל דממון גבו' הוא, אבל גם לפ"ד י"ל דפליגי בפלוגתת דש"ס דידן וירושלמי דר"א מוקי במעשר טמא ור"ע במעשר טהור והשתא ל"ק מכל הני מתניתן דמשמע דמותר ליקח מלבושים ממעות מ"ש דהא י"ל דאיירי במעות מע"ש טמא והא דתנן דמ"ש לא ניתן רק לאכילה ושתי' וסיכה אבל לא למלבושים איירי במ"ש טהור ג"כ או רק בטהור ולכן לא התיר ליקח מלבושים

בא"ד. בשעת דישה למ"ד ממון הדיוט הוא: הכי אמרינן בבבא מציעא (צ'.) ע"ש ובשיטה מקובצת שם הביא בשם הריטב"א להוציא מהסוגיא דשם החילוק שכתבו התוספ' הכא

בד"ה מה שאין כן. מדאתקש למעשר שני: הרמב"ם (ה' בכורים פ"ג) כתב הטעם דבכורים אסורים לאונן מדכתיב ושמחת וכבר תמהו עליו האחרונים למה שבק טעם הגמרא לקמן מהיקשא ועיין מה שאכתוב לקמן בזה ועכ"פ מכח קושית התוס' דכאן יש ראי' לפירושו דאי לא ילפינן אונן מהיקשא לא קשה קושיתם

בא"ד. בו ולא במעילה: ק"ק דאיך ילפינן ב' מיעוטי מחד בו ואף דהתם ג"כ דרשינן בו ולא במעילה וג"כ בו ולא במעשר ראשון י"ל דבהא גופא פליגי רבי ורבנן דרבי לא דרש למעט מעילה די"ל דכר"מ ס"ל וצריך למעט מעשר ראשון אבל רבנן ס"ל כרבנן דר"מ דמעשר ראשון מותר לזרים לכך מוקי קרא למעט מעילה ואדרבא בזה מובן במה פליגי רבי ורבנן התם אבל שנוקי קרא ג"כ למעט מעשר שני זה יקשה בין לרבי בין לרבנן ועיין מה שכתבתי לקמן (פ"ו.) בזה

בא"ד. וא"ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים: לכאורה מזה אין קושיא דהא י"ל דמתניתן ר"א היא, והנה בתוספ' הרא"ש ביאר יותר דכתב והיאך קתני כן לרבנן פי' דמסתמא גם רבנן דר"מ לא יפלגו אכלל זה, אכן באמת זה אינו מספיק דהא בלא"ה ע"כ מתניתן ר"מ היא דס"ל מעשר שני ממון גבו' כמו